דבריו הנוקבים של שר החוץ של ארצות הברית, ג'ון קרי, לגבי הסיבות למשבר הנוכחי במשא ומתן, עוררו אמש (שלישי) בהלה של ממש משני צדי האוקיינוס. בלשכת ראש הממשלה בירושלים נחרדו לראות איך משפט אחד של קרי ממוטט נרטיב תקשורתי שנבנה בעמל במשך שבוע שלם, ולפיו אבו מאזן הוא ורק הוא אחראי באופן בלעדי לקריסת השיחות. גורמים מדיניים בירושלים מיהרו לומר כי "קריאה מדוקדקת" בדבריו של קרי, מוכיחה שהוא לא האשים את ישראל, אלא את שני הצדדים, במבוי הסתום שהשיחות נקלעו אליו.
במחלקת המדינה בוושינגטון, באותו זמן ממש, נבהלו מהכותרות שיצרו דבריו של קרי בישראל, ומיהרו להוציא הבהרה לפיה שר החוץ "לא מחפש אשמים", ורואה בשני הצדדים אחראים למשבר. דוברת מחלקת המדינה, ג'ן סאקי, הוסיפה כי קרי שיבח את ראש הממשלה נתניהו על החלטתו האמיצה לשחרר אסירים פלסטינים. קרי שיבח גם את אבו מאזן על החלטתו להיכנס למשא ומתן ולדחות את הפנייה לאו"ם. הבעיה עם השבחים הללו לאומץ של שני המנהיגים היא שרק לפני שבוע התברר כי נתניהו לא מספיק אמיץ כדי לכבד את התחייבותו לשחרור האסירים, ואילו אבו מאזן לא באמת נאמן להתחייבותו לא לפנות לאו"ם, והחליט "ללכת על זה" בהזדמנות הראשונה שישראל יצרה עבורו.
עוד על המשא ומתן בוואלה! חדשות:
92% מהיהודים בישראל: השיחות לא יובילו לשלום
"הפלסטינים ימשיכו במו"מ חודשיים כדי לקבוע גבולות"
"המכשול להארכת המו"מ: הקפאת הבנייה בהתנחלויות"
הניסיון האמריקני-ישראלי להציג את דבריו של קרי כמאוזנים הוא מגוחך. קרי אמנם "נזף" במהלך נאומו בפני ועדת הסנאט ליחסי חוץ גם בצד הפלסטיני, אבל השפה בה השתמש לא הותירה מקום לספק. את הפנייה הפלסטינית לאו"ם הוא הגדיר "לא מועילה", תוך אזכור העובדה שהיא נעשתה ארבעה ימים לאחר שישראל לא עמדה בהתחייבותה לשחרר אסירים נוספים במסגרת הפעימה הרביעית. את מכרז הבנייה בשכונת גילה בירושלים, לעומת זאת, קרי הסביר במילים "בום וזה נגמר". אין תעלול מילולי שיצליח לגשר על הפער בין שתי ההתבטאויות.
בישראל ניסו בשבוע שעבר לבצע תהליך "ערפאתיזציה" לאבו מאזן, ולהציג את החלטתו לפוצץ את עסקת פולארד ולהצטרף ל-15 אמנות בינלאומיות, כחלק מסרבנות השלום הפלסטינית הידועה לשמצה. קו ההסברה היה פשוט: ערפאת סרב להצעת קלינטון ב-2000, אבו מאזן סרב להצעת אולמרט ב-2007, וכעת הוא מסרב גם לעסקה של קרי. הכל נכון, אבל אף אחד בעולם לא קונה את הקישור בין הדברים לא קרי, לא האירופאים, לא הרוסים ולא מדינות ערב.
את עסקת פולארד, עסקה "טקטית" וקטנה מאוד, אי אפשר באמת להשוות למתווה קלינטון או להצעה של אולמרט לסיום הסכסוך. מעבר לכך, בשנים 2000 ו-2007 היו בישראל ראשי ממשלה שבאמת הפגינו נכונות לוויתורים קשים וכואבים למען השלום, תוך רצון אמיתי להגיע להסכם. אף מנהיג בעולם - ודאי לא ג'ון קרי שמכיר את פרטי השיחות - לא רואה את בנימין נתניהו באור דומה. בדיונים המפורטים בין נתניהו לקרי על "הסכם המסגרת", ראש הממשלה אמנם הפגין גמישות מסוימת בנושא הטריטוריאלי, אבל הוא סרב בתוקף להציג מפה שיש סיכוי שתתקבל בצד הפלסטיני. בכל שאר הסוגיות, ובראשן סוגיית ירושלים, הגישה שלו הפכה את מלאכת התיווך של קרי לבלתי אפשרית.
אי אפשר להתעלם גם מחלקו של אבו מאזן במצב העגום שהשיחות נקלעו אליו: הוא חישק את עצמו במודע כאשר ביקש מהליגה הערבית לפסול כל הכרה בישראל כמדינה יהודית, ושיחק לידיו של נתניהו כאשר החליט ללכת לאו"ם אחרי שישראל כבר הסכימה, סוף סוף, לשחרר את אסירי הפעימה הרביעית. דיפלומטים אירופאים ששוחחו בימים האחרונים עם וואלה! חדשות אמרו כי גם באירופה מודעים לכך ששני הצדדים תרמו למשבר הנוכחי, אבל כמו אצל קרי, גם באירופה עיקר האחריות מופנית לירושלים. בשורה התחתונה, אומרים שם, ישנה עובדה אחת שאי אפשר להתעלם ממנה: ישראל התחייבה לשחרר את הפעימה הרביעית של האסירים הפלסטינים עד סוף מרץ, אך נתניהו לא עמד בהתחייבות.
דבריו של קרי מציבים דילמה גם בפני שניים משותפיו הקואליציוניים של נתניהו יאיר לפיד וציפי לבני שנתנו גיבוי לאמירות וההאשמות נגד אבו מאזן. לפיד עשה זאת בצורה נחרצת, לבני בצורה מרומזת (בראיון לערוץ 2 היא נשאלה שלוש פעמים אם אבו מאזן הוא פרטנר, והתחמקה מתשובה). שניהם צריכים כעת לשאול את עצמם מה הם יעשו אם המאמץ להאריך את השיחות ייכשל. בשנת 2000 הנשיא קלינטון גיבה את אהוד ברק והאשים את ערפאת במפורש בכישלון המשא ומתן. קרי לא יעשה שירות דומה עבור נתניהו. השאלה היא האם לבני ולפיד יסכימו לעשות זאת במקומו.