שר החוץ האמריקני, ג'ון קרי, שוחח אמש (חמישי) טלפונית עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ועם יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, בניסיון נוסף לגשר על הפערים במשא ומתן הישראלי-פלסטיני. אפשר לנחש ששיחות טלפון בין קרי לבין שני המנהיגים יתקיימו כמעט מדי יום בזמן הקרוב, אבל בירושלים, ברמאללה ובוושינגטון מסכימים הבוקר על דבר אחד: יהיה קשה מאוד להאריך את השיחות בין הצדדים, וגם אם זה יקרה, הדם הרע וחוסר האמון מבטיחים שהמשא ומתן המוארך יהיה לא יותר מדישדוש מתמשך, עצוב וחסר חשיבות.
עוד על המשבר במו"מ
ארה"ב: "הצדדים צריכים להסתכל במראה ולחשוב על עמיהם"
"ישראל לא תשחרר את אסירי הפעימה הרביעית"
פרשנות: ברמאללה סופרים לאחור עד הפיצוץ
אם קרי ייכשל והמשא ומתן יקרוס באופן סופי בימים הקרובים, הרי ששעת המוות הרשמית תיקבע ליום רביעי האחרון בשעות הלילה, כאשר שרת המשפטים, ציפי לבני, הודיעה באופן רשמי לנציג הפלסטיני לשיחות, סאיב עריקאת, שישראל לא תבצע את הפעימה הרביעית של שחרור האסירים. יהיה בכך אלמנט טראגי: דווקא לבני, היחידה מלבד האמריקנים שבאמת רצתה בהצלחת המשא ומתן הזה והאמינה בנחיצותו, היא זו שמביאה את בשורת הכישלון הרשמית.
שאר המשתתפים בשיחות - החל מנציגי הפלסטינים, סאיב עריקאת ומוחמד שתיה, דרך שליחו האישי של נתניהו יצחק מולכו, וכמובן גם נתניהו, אבו מאזן וקומץ היועצים והשרים ששניהם שיתפו לאורך הדרך - רצו בעיקר למשוך זמן, לרצות את המתווך האמריקני ולנסות להשיג רווחים פוליטיים קצרי טווח. כאשר יתחילו לדלוף חומרים מהותיים על תוכן השיחות, יתברר שהיא גם הייתה היחידה שבאמת רצתה להתקדם ולהגיע לסוגיות והכרעות קשות.
להוציא מים מן הסלע
לפני שלושה חודשים ביקר בישראל הפרשן האמריקני תומאס פרידמן, שאמר במהלך הביקור כי שני אנשים בלבד מתייחסים למשא ומתן ברצינות - ג'ון קרי וציפי לבני. לשניים האלה לא היו שותפים אמיתיים לדרך בשום שלב, אבל הייתה נקודה מסוימת במהלך הדרך - בחודשים דצמבר וינואר - בה נראה היה שהם עשויים להוציא מים מן הסלע. קרי הקדיש אז ימים כלילות לגיבוש "הסכם מסגרת" שיכריח את שני המנהיגים לקבל הכרעות קשות ולעבור ממשא ומתן לשם משא ומתן, לשיחות עם תוכן ומהות.
קרי האמין שיצליח לנסח מסמך שיהיה מוסכם על שני המנהיגים. הוא שוחח מדי יום במשך שעות ארוכות עם נתניהו, לבני וקומץ יועצים בכירים בסביבתו של ראש הממשלה. השיחת ירדו לרזולוציות הקטנות ביותר של ניסוח המסמך, עד לרמת המילים הבודדות. הבעיה העיקרית הייתה שלא התקיים ערוץ קשר דומה בין קרי לאבו מאזן, וכאשר המסמך של קרי הוצג לראשונה לפלסטינים, התברר להם שמדובר במסמך שגובש בתיאום הדוק עם ישראל. הוא כלל ניסוח מובהק מאוד בנושא ההכרה בישראל כמדינה יהודית, לצד שפה מתחמקת ומכובסת בנושא מזרח ירושלים. אבו מאזן דחה בתוקף את המסמך, בטענה שעם ניסוח מהסוג הזה הוא אינו מסוגל להישאר מנהיג העם הפלסטיני.
לאחר שהאמריקנים הבינו שיש בעיה, הם חזרו לנתניהו וביקשו לדון מחדש בניסוחים - אבל ראש הממשלה אמר, בצדק, שהושגו כבר הסכמות בינו לבין קרי. נתניהו התעקש לאורך כל הדרך שהוא לא יכול להסכים לניסוח שתשתמע ממנו נכונות כלשהי לפשרה בירושלים. בשיחות "אחד על אחד" עם קרי הוא אולי אמר דברים אחרים, אבל לא הסכים שהם יהיו חלק מהסכם המסגרת בשום צורה. אבו מאזן, במקביל, חישק את עצמו בסוגיית ההכרה במדינה יהודית, כאשר דחף את מדינות הליגה הערבית לקבל החלטה נגד הכרה כזו.
כעס ועלבון
הדינמיקה של כישלון הסכם המסגרת מזכירה מאוד את הכישלון של קרי ברקימת עסקה להארכת השיחות. הוא הגיע להסכמות עם נתניהו - שחרור פולארד תמורת שחרור 400 אסירים בלי דם על הידיים והקפאת מכרזים ממשלתיים - ורק אז הלך לעדכן את הפלסטינים. אבו מאזן, שזוכר היטב את הדרמה שהתחוללה סביב פולארד בוועידת וואי ב-1998, הרגיש שהאמריקנים עושים ויתור אדיר למען נתניהו, אבל הוא מקבל מעט מדי במסגרת העיסקה - אסירים זוטרים והקפאת בנייה חלקית. בשלב הזה הוא החליט לבצע את טקס החתימה מול המצלמות, החלטה שנבעה במידה רבה מכעס ועלבון.
גורמים בכירים בצד הפלסטיני אמרו אתמול שאבו מאזן לא רצה לפוצץ הכול, אלא רק להעביר מסר לישראל ולאמריקנים, ולשפר את תנאי העסקה. בישראל לא קונים את זה. הנחת העבודה כרגע היא שאבו מאזן איבד אמון בתיווך האמריקני, והחליט לפנות למסלול הבינלאומי. לא בטוח שיש כעת דרך להוריד אותו מהעץ הגבוה עליו טיפס, אפילו אם בסתר לבו הוא כבר מתחרט. למזלו של אבו מאזן, הוא קיבל עזרה גדולה משר השיכון אורי אריאל, בדמות המכרז לבניית 700 יחידות דיור בשכונת גילה בירושלים. בשיחות עם שגרירים אירופים, הפלסטינים כבר משתמשים במכרז הזה בניסיון להסיט את אשמת הכישלון לעבר ישראל.
לפניות לכתב אמיר תיבון: amir.tibon@walla.co.il