משהו רקוב בממלכת הליכוד

במחצית השנייה של שנות ה-70' שודרה בישראל הסדרה האמריקאית "סטיב אוסטין – האיש השווה מיליונים". אוסטין האסטרונאוט נפצע בתאונה ובמסגרת שיקומו הושתלו בגופו איברים שיצרו לו יכולות ביו?ניות. הוא היה חזק, הוא רץ מהר ויכול היה לקפוץ מגובה רב. הסדרה הבדיונית שהיתה ללהיט הצליחה לעתים יותר מדי. ילדים ניסו לחקות את אוסטין וגמרו אצל הרופא. לפי תיאוריות הקונספירציה, החיקויים לסדרות האמריקאיות נמשכים אף היום. את כישוריו של אוסטין בשנות ה-70' החליפו התככים של פרנסיס אנדרווד מ"בית הקלפים" ב-2014. שתי התוכניות שונות בתכלית האחת מהשנייה. המשותף לשתיים הוא כיכובו של סטיב. בסדרה ראשונה בתור גיבור-על, בשנייה בתור קורבן למזימת חיסול פוליטית.

התלונה שהוגשה נגד השר סילבן שלום בגין הטרדה מינית לכאורה נפלה עליו כרעם ביום בהיר. בתור אחד שראה כבר הכול בפוליטיקה הוא תיאר לעצמו מן הסתם שיהיו מי שינסו לסכל את מינויו. אבל הוא לא ציפה לתלונה ממישהי שטוענת שעבדה תחתיו לפני 15 שנים. אם לא שינה את גרסתו אתמול בחקירה במשטרה, שלום אינו זוכר את המתלוננת ומשכך אינו מכיר את המקרה. מתחילת השבוע הוא מסתגר בביתו עם אשתו ג'ודי והילדים. הציוצים והפוסטים שמפרסמת בשגרה אשת מי-ששמו-מוזכר-בהקשר-להתמודדות-על-נשיאות-המדינה-אך-לא-עוסק-בכך כמעט ונדמו. פוסט שהעלה בנה נמרוד, ששלום הוא כמו אב בשבילו, הורד במהירות מעמוד הפייסבוק שלו. בסביבתו של שלום משתדלים לשמור על דממת אלחוט: בלי השמצות, בלי הכפשות, בלי תדרוכים. אם וכאשר המשטרה תחליט לסגור את התיק יידעו שם לבוא חשבון עם מי שצריך. אבל בינתיים שקט.

למרות שבקרבתו של שר האנרגיה והמים לא עוסקים בימים האחרונים בהתמודדות על הנשיאות, נראה שההספדים בעניין הקרב הזה מוקדמים מדי. נוהל הבחירה המוזר לנשיאות קובע שההתמודדות תיערך בין 30 ל-90 ימים לפני סיום כהונתו של הנשיא פרס. פרס יפנה את לשכתו ב-27 ביולי, מה שאומר שהבחירות יכולות להתקיים החל מהמחצית השנייה של חודש אפריל ועד ל-27 ביוני. מי שיחליט על המועד המדויק יהיה יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין. זהו פרק זמן ארוך מאוד. גם אם יוחלט על פתיחת חקירה משטרתית, הרי שאדלשטיין יוכל למשוך את ההכרעה במשך שלושה חודשים ולתת למשטרה ולפרקליטות שהות מספקת להשלמת הבדיקה. קשה לראות אותו לא מושך את הזמן ככל שניתן על מנת לאפשר לשלום להתמודד.

על זהות הנשיא מחליט מועדון מצומצם של 120 חברי כנסת. ביומיום הם רבים ומתכתשים האחד עם השני, אבל כשזה מגיע לעניינים אישיים החברים מצופפים שורות. קרוב לוודאי שבמוחו של כל נבחר ציבור עוברת המחשבה שאולי ביום מן הימים תצוץ איזו מישהי ותעלה טענות כאלה ואחרות כלפיו. אם שלום ייצא חבול אבל זך מהעניין, הוא עוד עשוי להגדיל את בסיס התמיכה בו.

על קו הסיום הוא ימצא את בנימין בן אליעזר (העבודה) ורובי ריבלין (הליכוד). גם מעל לראשם התנופפה בעבר חרב המשטרה ובית המשפט. הראשון חטף דו"ח חמור של מבקר המדינה שעסק במינויים פוליטיים. שופטי בג"ץ קבעו אמנם כי אין מקום לפתוח נגדו בחקירה בגין ממצאי המבקר, אך קבעו שבן אליעזר פעל בניגוד להוראות היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז. נגד השני נפתחו בתחילת שנות ה-2000 כמה חקירות משטרה. כולן הסתיימו בחוסר אשמה.

ביחס למפלגות האחרות, בליכוד שורר בשנים האחרונות שקט תעשייתי. לא עורפים שם את ראשי המנהיגים, לא מתפצלים ולא קורסים. לכולם ברור מי הבוס ומעמדו אינו מוטל בספק. אולם הסיפור האחרון הוא חוליה נוספת בשרשרת של חוסר שקט שמתפשט לאחרונה בתוך המפלגה. השר ישראל כ"ץ יצא אחרי הבחירות בפומבי נגד השרים גדעון סער וגלעד ארדן והתנהלות מטה הבחירות ואף הבטיח לחקור את העניין. בין ארדן לשר הביטחון, בוגי יעלון, שוררת מלחמת עולם סביב סמכויות המשרד להגנת העורף. גם בין שר התחבורה, כ"ץ, לסגניתו ציפי חוטובלי נרשמו חריקות. השרה לימור לבנת וחברת הכנסת גילה גמליאל צעקו אחת על השנייה בישיבת ועדת החינוך. ח"כ משה פייגלין מנהל סדר יום משלו. ומעל לכל מתנהל קרב בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לסגן שר הביטחון, דני דנון, סביב ישיבת מרכז המפלגה שייערך בשבוע הבא. דנון מבקש להכניס לסדר היום דיון מדיני וכן הצבעה בעניין האיחוד עם ישראל ביתנו. נתניהו מבקש לדלג מעל למוקשים הללו.

החריקות הללו, שאין קשר בין רובן, מתאימות למפלגה שחבריה מרגישים שמשהו לא דופק. או שהבחירות בפתח ומעמדו של ראש התנועה מעורער וניתן להחליפו. מכיוון שאין בחירות באופק ונתניהו לא הולך לשום מקום עצבנות היתר לא ממש ברורה. אולי ההזנחה של נתניהו את הגזרה הפנים-ליכודית הגביהה את הגלים. בשבועות האחרונים הוא יצא לקרב של ממש סביב הוועידה. הוא יורד לשטח, מארח חברי מרכז בביתו ומרים טלפונים. בשבוע הבא נדע אם הצליח לו.