בתחילת אפריל 1953, עשרה ימים אחרי שנשא אריאל שרון את מרגלית לאישה, אירע עוד פיגוע באזור השרון. בעקבות המקרה המזעזע, על אף היותו מג"ד במילואים וסטודנט, שוחח רס"ן (במיל') שרון בטלפון עם דוד (דדו) אלעזר, שהיה אז קצין אג"מ של פיקוד המרכז, על אפשרות תגובה. במכתב שכתב שרון, שנחשף על ידי בנו גלעד בספרו "שרון - חייו של מנהיג" בהוצאת מטר, נכתב: "במידה ויש בתכניתכם לבצע מעשה תגמול לאחר מקרה הרצח האחרון, אני מוכן לעשות זאת. יש באפשרותי לאסוף לצורך זה מספר אנשים מצטיינים... יש לי עניין מיוחד בכך וכמו כן השטח מוכר לי היטב. אצליח לבצע זאת. אני מוכן למרות היותי עסוק ביותר בלימודים....". גלעד הדגיש כי זה היה הזרע שממנו צמחה יחידה 101.
שרון נענה בחיוב, ופעולת התגמול יצאה לדרך. הוא הצליח להוכיח שניתן לחדור בהצלחה מעבר לקוי האויב. בעצה אחת עם הקצונה הבכירה, הוחלט כי שרון יעמוד בראש יחידה סדירה וחשאית ללוחמה זעירה, שמטרתה תהיה ביצוע פעולות תגמול מעבר לגבול. הרמטכ"ל דאז, מרדכי מקלף, אישר את הקמת יחידה 101, זאת חרף התנגדותו של מי שהיה אלוף פיקוד הדרום, משה דיין, להקמת יחידה מיוחדת.
עוד על מותו של אריאל שרון:
הארון הוצב בכנסת; בדרום שוקלים לפרוש כיפת ברזל
בישיבה שפונתה חגגו: "מזל טוב לבבי לשרון שנפטר"
"מודה ששרון נלקח מחיינו הציבוריים לפני שהמיט עוד אסון"
השמועה על הקמת יחידה סודית התפשטה בקרב מפקדי צה"ל. מאיר הר ציון, נושא עיטור העוז ומי שלימים הפך למפקדה הראשון של סיירת הצנחנים, סיפר לשמעון (קצ'ה) כהנר כי הולכת לקום יחידה סודית וכי דרושים לה מתנדבים. אל"מ בדימוס כהנר נזכר בימי הקמת היחידה בשיחה עם וואלה! חדשות: "ידעתי שאני מצטרף ליחידה שעושים בה יותר, וזה יצליח כי אריק הוא המפקד הגדול מכולם. זה התאים לי מאוד להגיע למקום שיש בו סיכויים להצליח".
השמועה הגיעה גם לאוזניו של דוד בן עוזיאל, בחור צעיר שגויס לחטיבת הנח"ל. "אין לי מושג על מה חשבתי, אבל נתתי פתק לקצ'ה שבו כתבתי שאני מוכן לעשות כל מה שיוטל עליי", סיפר סא"ל בדימוס בן עוזיאל. "ההעברה שלי מחטיבת הנח"ל ליחידה אושרה, אבל המפקדים בנח"ל חששו שיגנבו להם לוחמים נוספים, אז אף אחד לא עדכן אותי".
בן עוזיאל בדק היכן ממוקמת היחידה, וכשהגיע למקום שבו עתידה הייתה לקום המפקדה, נאמר לו כי שרון הלך לראות סרט בבית קולנוע בירושלים. "איתרתי אותו בקולנוע אדיסון, לבוש בגדי אזרח ומלווה ברעייתו. ללא גינונים, ניגשתי אליו, אני הרב"ט, ואמרתי תוך כדי שאני מתנשף 'אני חייב לדבר איתך'. הוא סירב בנימוס ואני התעקשתי. הוא השיב בנימוס, ואמר לי 'בוא מחר ליחידה בסטף'. השאר כבר היסטוריה. ביום שבו התקבלתי, יצאתי לפעולה מבלי להכיר את חבריי לצוות. אמרו לי 'תחתום על חגור, הנה אריק שליין מנהלל, הוא מפקד החוליה שלך'. יצאנו לפעולת לילה במטרה לתקוף תחנת דלק בקלקיליה, אך ברגע האחרון שינו לנו את המשימה ושכבנו במארב באזור אחר".
"יצאנו לפעולות בלי קשר, בלי חילוץ ובלי רמטכ"ל בבור"
"היינו בסך הכול 35 לוחמים", סיפר בן עוזיאל. "35 לוחמים שחצו את הגבול וביצעו מבצעים בגלל תחושת אחריות. היחידה פעלה בסך הכול במשך חמישה חודשים. מאוגוסט 1953 עד ינואר 1954. אנחנו הוכחנו לצה"ל שאנחנו מסוגלים לעבור את הגבול מבלי שיבחין בנו שומר ערבי שירה באוויר ויבריח את הכוחות".
אמש, דקלם כהנר את החזון שהציג שרון בימי הקמתה של יחידה 101: "שנת 1953, אריק אמר לנו שאנחנו הולכים לפעול בשלושה תחומים: הראשון להשיג מודיעין, השני פעולות מנע, או במילים אחרות 'לדפוק' אותם לפני שהם יוצאים להכות בנו, והשלישי והיה ולא הצליחו למנוע לתת להם חזק שיזכרו טוב. איפה פעלנו? איפה שהם פעלו מולנו. גבול רצועת עזה, סוריה, לבנון וירדן".
מספרו של שבתי טבת, "משה דיין ביוגרפיה" בהוצאת שוקן, עולה כי טבילת האש הממשית של יחידת 101 הייתה גירוש בני שבט אל עזזמה, בדואים חמושים נושאי תעודות מצריות שהפכו למטרד ביטחוני בגבול, ומעת לעת תקפו את סיורי צה"ל בהוראה של המודיעין המצרי.
בספרו האוטוביוגרפי של משה דיין "אבני דרך" בהוצאת עידנים, שיצא לאור בשנת 1976, נכתב כי את השינוי המעשי חוללה היחידה בפעילות המיוחדת. לדבריו, מה שעשתה היחידה היה בבחינת "לא מה עלינו לעשות כדי לפגוע בערבים, אלא איך להעלות את רמת לחימתו של צה"ל". על אף התנגדותו הראשונית להקמתה, הדגיש דיין בספרו כי היחידה השיגה את מטרתה, הביאה להישגים מעולים, שימשה מופת לשאר יחידות צה"ל והוכיחה כי אפשר להצליח במקומות שיחידות אחרות נכשלו בהם.
"יצאנו לפעולות מעבר לגבול ללא קשר, ביצענו מבצעים בלי חילוץ, בלי מסוק, והרמטכ"ל לא ישב ב'בור'", סיפר בן עוזיאל, שכונה "טרזן" בפי חבריו. "היכולת של אריק לקחת אחריות הייתה יוצאת דופן. לא הרבה היו מסוגלים לעשות את זה. הוא נתן לנו השראה וביטחון עצמי, והוא היה בסך הכול רס"ן. אנחנו היינו רב"טים וסמלים וכמה קצינים. לא ראינו דרגות. ראינו בו מצביא".
"האישיות של אריק זה כל ההבדל"
באותה תקופה אירעו מקרים רבים של חדירות חוליות טרור למדינה ופגיעה בילדים, בנשים ובמבוגרים ללא הבחנה. ככל שתחושת הביטחון של הציבור נפגעה, כך התגבר הצורך במטה הכללי בפעולות תגמול של יחידה 101. "ביצענו פעולות רבות. אחת מהן הייתה כניסה לחברון בעומק של 23 ק"מ ובחזרה. זו הייתה פעולות סיכול", נזכר בן עוזיאל. "תקפנו מאוחר יותר מתקן צבאי מצרי, ולאחר מכן מתקן צבאי ירדני. זו הייתה סדרת של פעולות אפקטיביות".
כעבור חמישה חודשים פנה סמל צורי שגיא, לימים תת-אלוף, מג"ד 890 ומח"ט צנחנים במילואים, לשרון יחד עם חבר נוסף, והשניים ביקשו להצטרף ליחידה כלוחמים. זה השבי להם היחידה מצטרפת לגדוד 890 בחטיבת הצנחנים. "מהר מאוד הפך גדוד 890 למעבדת לחימה", סיפר שגיא. "אריק הצליח, בזכות המנהיגות שלו, להגיע להצלחות עם הגדוד".
אך היה גם מי שלא אהב את ההחלטה של הפיקוד הבכיר לנקוט מהלך של איחוד. "הצירוף התקבל באכזבה גדולה", סיפר בן עוזיאל. "משה דיין החליט לצרף אותנו ל-890 ולהפוך את הגדוד לגדוד לוחם. דיין היה חכם והעביר את הגדוד לפיקודו של אריק. האישיות של אריק זה כל ההבדל. תראה מה עשתה יחידה כל כך קטנה בפרק זמן כל כך קצר. איך בפרק זמן קצר? זו הייתה האישיות שלו ששינתה את רוח הלחימה בצה"ל".
בן עוזיאל דיבר אמש בגאווה על חלקו ביחידה 101 וניסה במהלך השיחה להסביר מה הביא לכך ששמה של היחידה הקטנה התפרסם בעולם כולו. "מה שלמדתי מאריק היה דבר אחד מאוד ברור. אין אי-אפשר. לא יכולים לא קיים. אם הוא תכנן וחשב על זה זה יקרה. היו עשרות פעולות ואף לא פצוע ואף לא נפגע. אריק היה בוחר את המשימות, יורד לפרטים הקטנים ביותר. הוא היה מצוין בתחום הזה. אריק לא היה כוכב. הוא היה שמים שלמים עם כוכבים. הוא ידע לקחת אחריות. לקרוא את הקרב מראש ולהסביר לא רק מה הוא רוצה, אלא איך זה ייראה".
לפניות לכתב אמיר בוחבוט: amirbohbot@walla.com