בבית החולים שיבא בתל השומר מתקשים להיפרד מראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, שהיה תחת טיפולם במשך כשמונה שנים - מאז ששקע בתרדמת בינואר 2006, ומת היום (שבת) בגיל 85. "הוא היה גיבור, במשך שבע וחצי שנים הוא נלחם וגם בשעות האחרונות שלו הוא המשיך להילחם", סיפרה מרינה ליפשיץ, אחות בבית החולים אשר טיפלה בשרון. "פרופ' רוטשטיין (מנהל בית החולים) אמר שהוא נלחם כאריה, וכך היה שרון. עברו שנים רבות של אשפוז, בכל התקופות היו ימים טובים יותר ופחות. בשנים הראשונות הצלחנו לסירוגין לתקשר עמו אך בשנים האחרונות הייתה תקשורת של מילוי פקודות על ידי לחיצת יד, הרמת גבות, ומבטים. אתה לומד להכיר את כל התגובות של בן האדם", הוסיפה.
אריאל שרון לעולמו - סיקור מיוחד:
ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון מת בגיל 85
גלעד שרון על מות אביו: "הלך כשהוא החליט ללכת"
פרס ספד לשרון: "אהב את עמו ועמו אהב אותו"
בדצמבר 2005 לקה שרון באירוע מוחי וב-4 בינואר 2006 עבר אירוע מוחי שני, בדרגת חומרה גבוהה יותר. לאחר טיפול חירום הוא שקע בתרדמת ואושפז בבית החולים השיקומי שיבא בתל השומר. לאחר שהתברר כי שרון לא יוכל להמשיך לכהן כיו"ר המפלגה ולהתמודד לכנסת ה-17, החליפו בתפקיד אהוד אולמרט, ממלא מקום ראש הממשלה.
ליפשיץ אמרה כי התחושות קשות מאד בקרב חברי הצוות שטיפל בראש הממשלה לשעבר. "זה כואב מאוד. כשהודיעו לי שהוא לא אתנו, הרגשות היו קשים מאוד, האמנתי שנצליח ונמשיך להילחם". היא הוסיפה כי "בשבועיים האחרונים כולנו ידענו שהרגע מתקרב, אבל יש הבדל בין זה לבין להבין שזה נגמר. אני ניהלתי את הטיפול במר שרון. אני זאת שהייתי מעודכנת בכל דבר שהיה קורה בחדר".
לדברי האחות ליפשיץ, שרון לא היה מודע למתרחש סביבו בחלק מהתקופה שבה אושפז בבית החולים, אך לעתים היא הצליחה לתקשר עמו. "באחד הבקרים מצבו ההכרתי היה טוב, ולקחתי תמונה של לילי שרון, והראיתי לו אותה. הבחנתי בדמעה שזלגה לו מהעין, קשה לשכוח את זה", סיפרה. האחות הוסיפה כי היא מאמינה שבימיו האחרונים, מאז חלה הידרדרות במצבו, הוא לא סבל. "אני בטוחה במאה אחוז שהוא לא סבל. לפי המבט, המימיקה", אמרה.
מאז ששקע בתרדמת ואושפז בבית החולים, שני בניו של שרון, גלעד ועומרי, סעדו את אביהם יחד עם בני משפחתם, ולדברי ליפשיץ, הם לא משו ממיטתו. "אני עובדת בשיבא 22 שנה, כולנו יודעים כמה קשה להיות עם בן משפחה מאושפז. מה שאפיין את משפחת שרון זה ששבע שנים הם הגיעו לכאן יום יום, משמרת בוקר וערב. לא היה יום שהפסידו, הם היו אתו לאורך כל הדרך. לא יצא לי לראות עוד משפחה שבמהלך תקופה כה ארוכה לא נשברה, תמכה בו, עשתה הכול כדי לשפר את מצבו, הוא נלחם ביחד איתם". לדבריה, "הייתה תחושה של מלחמה בחדר, של אמונה ענקית של בני המשפחה וזה השפיע עלינו, הצוות המטפל".