חווקה פולמן רבן, ניצולת שואה ומלוחמות המחתרת היהודית במרד גטו ורשה, הלכה אמש (חמישי) לעולמה בגיל 89. פולמן רבן, שהייתה קשרית מטעם תנועת "דרור" במסגרת הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), ושרדה את מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, הייתה גם ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות. בהודעה מטעם המוזיאון למורשת השואה והמרד שבקיבוץ נמסר עוד כי "פולמן רבן הייתה דמות פעילה ואהובה מאוד בבית לוחמי הגטאות. יהי זכרה ברוך".
עוד בוואלה! חדשות:
הפנתר השחור שאיים על השב"כ חוזר הביתה
החמרה במצבו של שרון: "כבר לא נלחם כמו אריה"
שר החוץ ליברמן: "עלינו לקבל את ההצעה של קרי"
פולמן תובא למנוחות ביום ראשון בשעה שלוש אחר הצהרים בבית העלמין בקיבוצה. ענת ליבנה, חברת הקיבוץ ומנהלת מוזיאון בית לוחמי הגטאות, סיפרה לוואלה! חדשות: "זהו אובדן משמעותי, כי עוד אבן בנושא המרד ירדה מעל הבמה. אנו מתקשים לעכל. היא הייתה מאוד ישירה, ואמרה את מה שחשבה. היא הצטרפה למוזיאון בשנת 1984 כמדריכה מהשורה, והמשיכה בכך ממש עד לפני אשפוזה לאחרונה. עם השנים, היא החלה לספר את סיפורה האישי".
פולמן נולדה בפולין, והייתה אחת מבין שלושה ילדים. בגיל 15 הצטרפה לתנועת הנוער הסוציאליסטית-ציונית "דרור". עם כיבוש פולין על ידי גרמניה, הוכנסה משפחתה של פולמן רבן לגטו ורשה (בית המשפחה כבר היה ממוקם בתוך גבולות הגטו). היא שימשה כקשרית, והעבירה הודעות על תנועת הגרמנים לחבריה לתנועה ברחבי שטחי הכיבוש הנאצי.
במסגרת פעילותה נשלחה פולמן יחד עם יצחק (אנטק) צוקרמן, ממובילי המרד, לקרקוב, כדי לתאם את פעילות המרד בגטו שם. באחת מפעולות המרד היא נעצרה על ידי אנשי גסטאפו, הוכתה ונכלאה. היא נשלחה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, אך בשל הזהות שהציגה במהלך מעצרה לא תויגה כיהודייה, אלא כ"אסירה פוליטית". עם תחילת ההפצצות בעלות הברית על המחנה, היא נשלחה לצעדת מוות לעבר מחנה רוונסבריק שבשטח גרמניה. בסוף אפריל 1945 שוחררה מהמחנה, וב-1947 עלתה לארץ.
ב-1949 ייסדה יחד עם אחרים את קיבוץ לוחמי הגטאות, כשנה אחרי שנישאה ליחזקאל רבן, שהלך לעולמו ב-1998. לשניים נולדו שלושה ילדים, ו-12 נכדים ונכדות.
נשיא המדינה ביקר בבית לוחמי הגטאות לאחרונה לציון 70 שנים למרד גטו ורשה, ונפגש בין היתר עם חווקה. בדבריה באירוע זה היא אמרה: "כשנגמרה המלחמה נשארנו מעטים, אך כבר אז חשבתי שכשנגיע לארץ, נקים לא אנדרטה, אלא חיים חדשים קיבוץ. היינו בין המייסדים ואחר כך הקמנו את המוזיאון. זה לקח שנים".
בהמשך, ביקשה פולמן לומר "משהו שמונח לי על הלב": "החלום של ארץ נכונה, ישרה ונהדרת בחלקו התגשם, אך בשנים האחרונות, דווקא בקילומטר האחרון שלי, כפי שאמר חיים חפר, יש המון דברים שאני מאוכזבת מהם. אני מאוכזבת מהכיבוש, כבר לא מזכירים את המילה שלום. יש אלימות וגזענות וסכינאות וגסות רוח. לא לזה פיללתי לעת זקנה. אני לא רוצה להשאיר ככה ארץ לנכדים שלי - ארץ עם שריטה, כמו שאומרים הצעירים".
פולמן רבן השתתפה מדי שנה בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה בלוחמי הגטאות בהשתתפות חניכי תנועות הנוער. בטקס בשנת 1988 נאמה: "אני פונה לנוער, לאלה שיבנו את עתיד הארץ הזו ויעצבו את החברה כאן. כאשר נסתיימה מלחמת העולם השנייה, לאלה מאיתנו ששרדו היה החופש קשה ומכאיב. אבדן הכל - משפחה, חברים, מליוני יהודים - הורגש בעצמה אכזרית. ולחזור לחיים, להתחיל הכל מחדש נראה כבלתי אפשרי כמעט. עזרה לנו האמונה והתקווה שהעולם החדש יהיה אחר, שבארץ שלנו, בישראל, החברה תהיה צודקת, מוסרית, טהורה ובה ישמר צלם אדם בכל התנאים ובכל המצבים. וחלמנו על שלום - סוף סוף שלום. היו געגועים לזה והיה חלום. בשם הלוחמים מאז אני קוראת לנוער שלנו - שמרו על החלום, טפחו אותו, היאבקו עבורו".