נראה שהדגל הראשון שנושא משרד החינוך בקדנציה הנוכחית הוא הטיפול בבעיות הקיימות בתחום החינוך המיוחד. המשרד חרת על הדגל הזה את נושא שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים בכיתות הרגילות, מתוך תפיסה שהדבר יוביל להשתלבותם בחברה בעתיד. ואולם, הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים, וכן מומחים העוסקים בנושא, טוענים כי המרחק בין המהפכות שעליהן הכריז המשרד לבין הנעשה השטח - גדול מאי פעם. אותם הורים נאלצים לצלוח מדי יום מכשולים ביורוקרטיים רבים, ולהתמודד עם ועדות שילוב והשמה שלא תמיד מקשיבות לקולם, כמו גם עם מנהלי מוסדות חינוך שלא תמיד ששים לקבל ילדים כאלה לבית ספרם.
על מנת לשבץ ילד בחינוך המיוחד או הרגיל, על ההורה לעבור כמה ועדות: ועדת השמה, שקובעת אם הילד זכאי להיכנס לחינוך המיוחד; ועדת שיבוץ, הקובעת לאיזה מוסד חינוכי ישובץ; ועדת שילוב אם הורי הילד מבקשים לשבצו בחינוך הרגיל. בוועדת השיבוץ יושבים נציגי הרשות המקומית ומשרד החינוך ומנהל המסגרת החינוכית, שלרוב קובע אם לקבל את הילד לבית הספר שלו או לא. עם זאת, ההחלטה תלויה גם ברשות המקומית, ובחלק מהרשויות המקומיות השיבוץ נקבע לפי אזורי הרישום.
עוד על בעלי צרכים מיוחדים:
מלחמת הורי ילדי החינוך המיוחד בעיריית בני ברק
להיות הורה לילד אוטיסט בישראל: "שואה כלכלית"
מי הם הח"כים הפעילים ביותר למען בעלי מוגבלויות?
"באופן גורף, בתי ספר לא מוכנים לקבל תלמידים אליהם כי הם מפחדים שזה יבריח את התלמידים הרגילים", אמרה עו"ד לילך אילון-רפל, מנהלת הקליניקה לזכויות אנשים בעלי מוגבלויות במכללת שערי משפט. "כאשר ילד שלומד בחינוך מיוחד מבקש להשתלב בכיתה רגילה, ההורים שלו נתקלים בקשיים רבים. בדרך כלל הם צריכים לעבור שלוש או ארבע ועדות עד שיש מנהל שמסכים לקבל את ילדם. רובם אומרים שהם לא רוצים את הבלגאן שכרוך במהלך. כלומר, זה מאוד יפה בתיאוריה, אבל אם ההחלטה נתונה בידי המנהל אז למה שהוא יסכים?". במשרד החינוך טוענים כי למנהלים אין את זכות הווטו בעניין וכי הם מהווים חלק מוועדה שמגיעה להחלטה בשיתוף של כמה גורמים.
את הבעיה הזו מכירה מקרוב דנה מתל אביב, אמו של איתי בן ה-11, שנתקלה בקשיים רבים עם הנהלת בית הספר שבו ביקשה לשלב את בנה. לטענתה, ההנהלה לא תמיד גילתה רגישות למצבו של איתי, הלוקה באוטיזם. "לפני כיתה א' קבעתי פגישה עם המנהלת כדי לתאם אתה עמדות בנושא שילובו של איתי, והסתבר לי שהם מעולם לא שילבו ילדים עם צרכים מיוחדים. בשיחת ההיכרות הראשונה היא אמרה לי: 'אנחנו נסתדר מצוין. את תעשי מה שאני אומרת ולא תתווכחי. כשתתווכחי תהיה בעיה'".
דנה סיפרה כי בנה צלח בשלום את כיתות א' ו-ב', אך בכיתה ג' צצו הבעיות. "בתחילת כיתה ג' הם נשברו", אמרה. "איתי יצא מהשירותים עירום לחצר. הוא שכח את המגבונים ולא היה מי שיעזור לו. המנהלת 'החכמה' ו'התומכת' לא פינתה אותו מהחצר, אלא פינתה את הילדים, כאילו שהוא מפלצת. בעלי בא ולקח אותו. הילד בכה בטירוף, ואז לפתע נמצאו שעות סיוע לימי שישי. נוסף על כך, בכיתה ג' גדלה המערכת והשעות (שעות הסיוע מ.ר) שלו לא הספיקו, ובית הספר לא שיתף אתנו פעולה בבקשה להגדלת השעות. רק כשכתבנו מכתב קיבלו את הבקשה".
בהמשך, סיפרה דנה כי איתי התקשה מאוד עם העומס בשיעורי הבית ועם המבחנים, והיא נתקלה לדבריה בקשיים רבים כשביקשה מבית הספר התאמות. "מנהלת בית הספר אמרה לי שאף אחד לא יכין לו שום דבר במיוחד, ואם קשה לו אז אני צריכה להעביר אותו לחינוך המיוחד". באחת הפגישות בבית הספר, הוסיפה, המנהלת כבר איבדה את עשתונותיה. "היא התפוצצה עליי ואמרה: 'אני לא יכולה לסבול אותך יותר'. אז הבנתי שאין יותר עם מי לדבר, התישו אותי לחלוטין. היא ניהלה איתי מלחמת התשה". עם זאת, דנה סיפרה כי לשמחתה, מחנכת הכיתה החדשה של איתי דווקא תומכת ומסייעת לה בכל דרך אפשרית.
"עושים ניסוי וטעייה על הילדים שלנו"
על פי משרד החינוך, השילוב הוא מטרה עליונה, אולם לא בטוח כמה זמן ייקח עד שיימצאו התקציבים המתאימים לכך. שרת החינוך לשעבר פרופ' יולי תמיר, שביקשה לבדוק את חלוקת המשאבים בין החינוך הרגיל לבין החינוך המיוחד, הקימה לשם כך את ועדת דורנר. המסקנות שהגישה הוועדה קובעות כי ההורים יהיו אלה שיבחרו את סוג המסגרת החינוכית שבה ילמד הילד - חינוך מיוחד או שילוב בבית ספר רגיל; תקצוב תלמיד שנמצא זכאי לכך יהיה לפי רמת התפקוד והלקות; התקציב "הולך" אחר הילד, בין אם הוא לומד בבית ספר לחינוך מיוחד או בבית ספר רגיל. כמו כן, אמור התלמיד לקבל סל שירותים, הכולל הסעות וטיפולים פרא-רפואיים, כמו קלינאית תקשורת ופיזיותרפיסט. לפני כמה שבועות הודיעו שר החינוך, שי פירון, ומנכ"לית המשרד, מיכל כהן, כי בכוונת המשרד לאמץ את מסקנות הוועדה במלואן.
המשרד ניסה לבחון את השילוב של תלמידי חינוך מיוחד בחינוך הרגיל בתכנית פיילוט שנערכה במשך שנה וחצי בחולון. דוח מבקר המדינה מ-2012 קבע כי התכנית לא נוהלה בהצלחה כיוון שנעשתה בקנה מידה קטן מדי. המבקר ציין כי "נפגעה יכולתו של המשרד ללמוד מן הניסוי על אופן בחירת ההורים בתנאים החדשים, שבהם נעשית השמת הילדים בחינוך המיוחד ובשילוב", ואף הטיל ספק ביכולת של המשרד ליישם את המסקנות ללא תוספת תקציבית. בדיון שהתקיים לפני כמה שבועות בוועדת החינוך של הכנסת, הודיעה המנכ"לית כי התקבלה החלטה ליישם את המלצות דוח דורנר - ובכך למעשה להרחיב את התכנית הניסיונית שנערכה בחולון לרשויות נוספות. היקף היישום יהיה תלוי בגורמים שונים, ובהם שיקולי תקציב.
"יש משמעות גם לחינוך המיוחד ולא כולם רוצים להיות בחינוך המשולב", הסבירה כהן. "החינוך המשולב לא יהיה כמו חינוך מיוחד גם אחרי יישום המלצות דורנר. לחינוך המיוחד יש את הפרקטיקות הכי מיוחדות, ואנחנו צריכים לשמור על כך שמי שרוצה להיות שם, יקבל אותן", הוסיפה. במשרד החינוך הסבירו כי יישום המסקנות אכן מחייב תוספת תקציבית, אולם הם טוענים כי הפיילוט המורחב מוצלח מאוד, וכי 700 הילדים המשתתפים בו נהנים משילוב איכותי במערכת החינוך הרגילה.
רויטל לן-כהן, אימא לילד עם צרכים מיוחדים וחברה בהנהלת קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, מטילה ספק במשמעות של ההצהרה על אימוץ המסקנות. "זה כמו שאני אאמץ את מגילת העצמאות, אין לזה שום קשר למציאות. כמו הקמת הוועדה, זה לא לקח אותנו לשום מקום כי הם לא יודעים איך לאמץ את המסקנות", הסבירה לן-כהן, שבנוסף לפעילותה בקואליציה היא מנהלת יחד עם אימהות נוספות את דף הפייסבוק של הארגון "הורים רוצים לנשום לרווחה". לדבריה, "הם עדיין לא שינו את מבנה הוועדות ואת סל התמיכות, עדיין לא השוו את הנתונים, והם לא מאפשרים לקבל קודם תמיכה ולהחליט מה לעשות עמה. זו אמירה מן הפה ולחוץ, אין כלום. הם עדיין טוענים שהפיילוט עצמו לא היה טוב. אין מסקנות שניתן ליישם, והם עושים ניסוי וטעייה על הילדים שלנו. הם לא עשו את הדבר המינימלי כדי להיות מסוגלים לשלב ילדים במערכת החינוך".
על הקושי הנמשך בשילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים ידעה לספר גם שרונה, אמו של תום, תלמיד כיתה י' הסובל מלקויות ראייה ושמיעה ומאפילפסיה, וכבר חודש לא הולך ללימודים מכיוון שלא נמצאה לו סייעת מתאימה. "לנו אין כסף, ומשרד החינוך יודע שיש אנשים שמשלמים כספים נוספים לסייעות. הורים שאין להם כסף, כמונו, לא מקבלים סייעת שמתאימה להם", אמרה. "בגלל האפילפסיה הוא מקבל תרופות שמאטות את קצב העבודה שלו. הוא איטי יותר, אמנם לא ברמה שהוא לא יכול ללמוד, אבל מישהו צריך לעזור לו בשיעור".
שרונה הסבירה כי לא הצליחו למצוא לבנה סייעת רפואית שיכולה גם לעזור לו בלמידה. "רצו לכפות עלינו מישהי לא מתאימה, שאין לה את הכישורים - לא בעזרה בלימודים ולא מבחינה רפואית. ניסו לכפות עליי לקבל אותה לניסיון. מי מכשיר את הסייעת? אני, משרד החינוך לא עושה כלום. אני מנחה את הסייעת, אני רודפת אחרי המורים, אני מבקשת לקבל התאמות במבחנים. יש לו כמה לקויות, ואומרים לי שאם נותנים לו התאמה אחת אז לא נותנים לו התאמה אחרת. אתה נכנס לוועדת חריגים ואתה פשוט נלחם על החיים שלך".
שרונה סיפרה בנוסף על היחס שקיבלה מצד בית הספר שבו היה אמור בנה תום להשתלב: "המנהלת לא רצתה אותו בבית ספר, היא אמרה שהיא חושבת שהוא לא מתאים. ישבנו איתה בחופש הגדול והסברנו לה שמגיעים לו כל מיני דברים, כמו סייעות והתאמות. היא אמרה שהיא תדווח על כך לצוות, אבל הוא הגיע ביום הראשון והמורים בכלל לא ידעו שהוא ילד עם צרכים מיוחדים. היה לו התקף בשיעור, הסייעת לא זיהתה את זה והמורים לא הבינו מה קורה לו. ריכזנו ישיבה עם מפקחת, והמנהלת ישבה מולי ואמרה שהיא לא רוצה אותו בבית הספר. המפקחת של החינוך המיוחד אמרה לה שאין לה ברירה, שמגיע לו. בסוף הוא הועבר לחטיבה השנייה בעיר, שם המנהלת הסכימה לקבל אותו". לדבריה, כעת - רק לאחר שהרימה קול צעקה, מנסים לסייע לה ולבנה.
"התייחסו אלינו כמו אל פושעים"
בעוד שהורים כשרונה ולן-כהן עברו כמה משוכות בהליך המייגע, ישנם הורים שנאבקים רק כדי להגיע לשלב ועדת השילוב על כל בעיותיו. כזו היא ל', אמו של ס' בן השמונה, שניסתה במשך שנים לקבל זימון לוועדת השילוב, אולם סורבה פעם אחר פעם בטענה שלבנה יש בעיות התנהגות קשות, על אף העובדה שהוא אובחן כבעל לקות שפתית. ל' הוזעקה לגן הילדים של בנה מדי יום משום שהגננות ושאר הילדים לא הצליחו להתמודד עם בנה. ל' מסרה כי הילדים בגן של ס' הכו אותו וכינו אותו בכינויי גנאי מעליבים עד שבשלב מסוים היא נשברה.
"הבנתי שהסביבה הזו והחוויות השליליות שהוא צובר מדי יום פוגעות בבן שלי", אמרה, "אז לא חזרנו יותר לגן. הוא היה בבית, אצל משפחה. הסברתי לו שהוא מסיים את הגן מוקדם, ושאנחנו מקדישים כרגע זמן להכנה לכיתה א'. הוא מאוד נרגע. 'טיקים' בפנים ובגוף שהחלו במהלך השנה האחרונה בגן - נעלמו לגמרי. הוא התחיל לחזור לעצמו, להיות נינוח ורגוע. שקלתי חינוך ביתי, מפני שהרגשתי שהמערכת לא מעוניינת לעזור לו, ולהיפך - החוויה שלו במסגרת מדרדרת אותו".
בהמשך זומנה ל' לוועדת השמה לקראת הכנסת בנה לחינוך המיוחד. המערכת המשיכה להתעלם מהאבחון, וטענה כי מדובר בבעיות התנהגות קשות. "הוועדה הייתה מזעזעת", סיפרה האם. "התייחסו אלינו כמו אל פושעים, כמו הורים טיפשים ופורעי חוק. הוועדה לא התייחסה לאף אחד מהקשיים שלו. התרשמנו שאין להם כוונה לעזור לו, אלא רק לשלוח אותו למסגרת של בעיות התנהגות. ביקשנו לקיים ועדת שילוב והשתיקו אותנו בבוטות. לקראת הסוף, הגננת העבירה מסמך חשאי מפסיכולוג הגן, שאסרו עלינו לקרוא אותו. התקוממתי ואמרתי שהפסיכולוג בחיים לא פגש אותנו ולא קרא את האבחונים של הבן שלנו, לכן איך זה יכול להיות שהוא כותב מסמך חשאי לוועדה. כולם בחדר קראו את המכתב חוץ מאתנו. קשה לתאר את התחושה הקשה שהייתה". היום, לאחר שנים של מאבק, הסכימו הגורמים המעורבים לשלב את בנה בבית ספר רגיל. היא עדיין נאלצת לשלם סכומים גדולים על סייעות, אבל אומרת שזה היה שווה כדי להציל את החיים של ס'.
לפניות לכתבת: michalresh1@walla.com