האיש שיש לו הכל: נשים, יין יקר וליברמן

למחלקת העסקים עלינו לבד. כל הגברים המחופשים בחליפה ובעניבה – כמוני וכמו הלקוח שלי יגאל זילכה – השאירו אותנו לבד במחלקת עסקים שלמה וריקה. כשהדיילת היוונייה הודיעה בהמראה שעוד פחות משעה וחצי נוחתים ולכן לא תוגש ארוחה במטוס, הבנתי כמה מטומטמים אנחנו: היחידים שמשלמים פי 2 בשביל עוד 10 סנטימטרים לרגליים, בטיסה שלפני שהמריאה כבר נוחתת.

אלדד יניב מספר: הקשרים שלי עם מרטין שלאף

ומתוודה: כך הרגשתי אחרי מפלת הבחירות לכנסת ה-19

רגע לפני ההמראה ליאור שלחה אס-אמ-אס שלא יוצא לי מהראש. המלים על מה שנהייה ממני ועל מה שנותר מהקשר בינינו גרמו לי לאחוז את ידיות הכיסא בהמראה – כמי שחש בפחד שמטפס אט אט במעלה הגב. תמיד ידעתי שהזוגיות בינינו היא הזכייה החשובה בחיי. שום קמפיין, שום משפט, שום "הצלחה" לא השתוותה להצלחתי היחידה והאמיתית: ליאור. נזכרתי בחיוך איך התאהבתי בה מיד. כשהכרנו, אני הייתי עורך שבועון צה"ל "במחנה", כמעט בן 24, והיא הייתה שמיניסטית נרגשת ומרגשת. בראיון הקבלה לשירותה הצבאי בעיתון כולם התאהבו בה. אני רציתי אותה. זה לקח לי קצת זמן, ובסופו של דבר זכיתי בלבה.

אבל בשנים האחרונות החברות הגדולה בינינו החלה להיסדק. אני הייתי נעלם לימים שלמים ולעיתים גם לכל השבוע. נסיעות לחו"ל, משפטים חשובים, דילים שחייבים לסגור וכל מה שלא חשוב. גם כשחזרתי לא הייתי, וכשנוכחתי – נעדרתי. הייתי שב הביתה מהנסיעות לחו"ל, אבל לא נתקל – ולו פעם אחת – בשאלות כמו היכן היית או מה עשית. ליאור אף פעם לא שאלה, ואני לא הסברתי.

כשליאור נתקלה פה ושם באנשים שהפכו כמוני לנציגי ההון-שלטון-עיתון וכנופייתו, היא נאלצה לשמוע התרברבויות על תחומי העניין המרכזיים בחייהם: אוסף העטים הנובעים, אוסף השעונים בעלות משכורת רבעונית ממוצעת במשק – אבל גם על הנשים שמחכות להם בתשלום, לפי שעה, בכל נמל. גם אני אהבתי שעונים ועטים, אבל הקו שמעולם לא חציתי היה נשים. לא שלא חשבתי על זה, במיוחד כשנותרתי לבדי במלון בזמן שכל החבורה הגברית הלכה לפזר את כספי הירושה של ילדיהם בין שדי נשים אחרות – אלא שזה היה הקו השחור שלי. הרגשתי שאם הגבול הזה, האחרון, ייחצה, כבר לא אהיה אני. או לפחות מה שנותר ממני.

אבל לילה אחד בווינה כמעט שמעדתי. כמעט. סעדנו במסעדה החביבה במיוחד על מרטין שלאף, בכמה אלפי יורו כמובן. הריטואל היה קבוע: מיד כשמתיישבים, אחרי שתוחבים את מפיות הבד לצווארון, רב המלצרים מביא לשולחן תיבה מהודרת מעץ אלון. ואז שלאף מספר שוב, למרות שכולם זוכרים את הסיפור שסיפר מי יודע כמה פעמים, שזה החזיר שלו. נא להכיר, החזיר בתיבה, החזיר של שלאף. את נתח החזיר מביאים לו במיוחד מצפון איטליה במשלוח ספיישל. הוא מגיע במטוס המנהלים הפרטי מחווה מיוחדת, ויש תור ארוך של ממתינים-מאוכזבים כבר כמה שנים טובות. כל תיבה כזו עולה כמה מאות יורו.

תיבה כזו מחכה לשלאף במזווה של כל מסעדה בווינה או מחוצה לה שבה הוא נוהג לאכול באופן קבוע. שלאף, שכל-כך חשוב לו להציג את עצמו כיהודי, מקפיד שישלחו לו את החזיר האהוב עליו בתיבת העץ המהודרת שתחכה לו תמיד, למקרה שיבוא לו לאכול קרפצ?יו. רב-המלצרים חזר עם קופסת העץ למטבח, וארבעה מלצרים שבו עם ארבע צלחות ועליהן פרוסות מהחזיר של שלאף. אחר-כך הוזמן יין מהמרתף, ועוד אחד ועוד אחד. שלושה בקבוקי יין, שלפי התווית בוקבקו עוד כשבגין ניצח את הבחירות בפעם הראשונה. מוזגים ושותים ושותים ושותים – ועד שזה נגמר מגיע חדש. ועוד אחד ועוד אחד. איש לא מעז לומר לשלאף כמה זה חמוץ ורע. כמה עדיף וטעים יין בוז'ולה זול.

עם הרבה אלכוהול בראש דידינו, שלושה גברים ושלאף אחד, ברחובות השקטים של רובע 1 בווינה. הלכנו עד לבית הזונות המפואר באירופה, בבילון, בלילה קר ושקט כל כך בווינה. אולי הפעם, רק הפעם? חשבתי לעצמי, להוכיח? אבל למלון חזרתי לבדי והותרתי מאחוריי שלושה גברים בפינה, ליד הכניסה לבית הזונות המפואר באירופה. למחרת אפגוש אותם בעוד ישיבת עבודה – ואילו אזרחי ישראל יפגשו את חלקם בכל יום ראשון, בפוטו-אופ השבועי המשודר בטלוויזיה מישיבת הממשלה.

הצפצוף של "להדק חגורות", העיר אותי מההזיות. הגענו לווינה. הדיילת בדקה שהמושב הורם ואספה את האוזניות, ואני שוב נכנסתי למרדצדס שחורה. את יורם הנהג, ישראלי לשעבר וחביב במיוחד, אני מכיר מביקוריי הרבים. גם אביגדור ליברמן מכיר אותו. מצוין. גם אריה דרעי. גם הרב ישראל לאו. גם גלעד שרון. את כולם הוא מסיע לאותו מקום: טרטנהוף שטראסה, בניין מספר 1. "לשכתו" של הר שלאף.

יורם הנהג מוריד אותי תמיד בכניסה למדרחוב. משם אני צועד כמה מאות מטרים מקתדרלת סטפנוס הקדוש, מקום מושבו של הארכיבישוף הקתולי של וינה, ופונה שמאלה לטרטנרהוף שטראסה. סמטה קטנה עם גלידרייה, חנות תיקי יוקרה של מנדרינה דאק וחנות ורסצ'ה. בחודשים שחלפו השארתי שם כמה מאות יורו. קניתי מתנות לליאור, שמעולם לא הורידה את תווית המחיר. כמו אנדרטה הם הסתופפו בארון הבגדים שלה. לאחרונה הושלכו הבגדים היקרים למתקן המיחזור. "זה לא ייגע לי בגוף", אמרה.

הייתה לי כמעט שעה לשרוף לפני הפגישה, אז שוב התמקמתי בגלידרייה לאספרסו קצרצר. בווינה מגישים אותו לשולחן על מגש קטן ומוכסף, עם כוס סודה ועוגייה בטעם קפה. הנה גלעד שרון חולף על פניי במהירות בגפו. רואה-לא רואה, ממהר לאותו משרד בדיוק. הייתי כאן בגלידרייה הזו מי יודע כמה פעמים. לפני ואחרי, בכל עונות השנה. כמעט תמיד ראיתי מישהו חומק מעיניי ואני מעיניו. פעם זה היה אריה דרעי. פעם זה היה הרב ישראל לאו. ועוד ועוד ישראלים מוכרים. חברי מועדון ההון-שלטון-עיתון.

משקוף דלת הכניסה של בניין המשרדים, כמו משקופי הבניין כולו, בוהק ממתכת מוזהבת ונוצצת. משרדיו של מרטין שלאף פרוסים על שתי קומות בבניין. בקומה אחת נמצא חדר האוכל המפואר, שבו הוא מארח אנשים שחשוב לו לעשות עליהם רושם. שף פרטי מבשל מול עיני הסועדים מנות ממסעדות עטורות כוכבי מישלן ששלאף אוהב במיוחד. גם שם ממתין החזיר מצפון איטליה. אכלתי שם כמה פעמים עם שלאף ובנו ועוד כמה וכמה. שלאף מגיש בעצמו את הצלחות העמוסות לשולחן, ומוזג את היין ממרתף שנמצא בבניין. בקומה אחרת יש חדר כושר פרטי, ואורחיו מוזמנים להתאמן איתו. למרות גילו, גזרתו וזריזותו כשל נער ג'ינג'י שאיבד את בלוריתו - ומעטים מצליחים להדביק את הקצב שלו.

ויתרתי על המעלית, שכמוה רואים רק בסרטי פילם נואר אירופאים, ועליתי לקומה השנייה במדרגות הרחבות. בכניסה לוקחים ממך את המעיל או הז'קט, את כובע הצמר או הצעיף. חדרו של שלאף צר מידות באופן יחסי, ויש בו שולחן כתיבה עם תמונות משפחתיות רבות ופינת ישיבה ממול. שלאף יושב בפינה על הספה, ליד טלפון נייח לבן שמשמש אותו בכל פגישה.

הפגישה תמיד מתחילה בבדיחה חדשה ששמע, שהיא תמיד גם בדיחה ישנה שכבר סיפר – ותמיד מעורבים בה כסף ונשים. היה לו בוקר עמוס נורא: צלצלו בכירים מלוב שקשורים למועמר קדאפי, צלצלו ממצרים, החבר'ה של חוסני מובראכ, צלצלו מהרשות הפלסטינית. כולם שותפים עסקיים, בכל המקומות האלה יש לו עסקים. הוא ניסה במשך שעתיים לפתור בעיות. הכי מסובכת הייתה של מוחמד ראשיד.

והנה צלצול בטלפון הלבן שליד שלאף. כמה מילים בגרמנית עם המזכירה שמעבירה את השיחה, ואז יידיש ואז עברית. שלאף דואג שכולם יידעו שליברמן על הקו. גם אצלי גן עדן, הוא עונה לאיווט, למרות שאתם עושים את המוות לפלסטינים. ומה מצב הזיונים? חבל. צריך עוד אינתיפאדה, איווט? גם לליברמן הוא מספר את הבדיחות ששמענו לפני כמה דקות, ואחר-כך מבקש בקשה. השיחה מסתיימת ושלאף מסביר שאצל ליברמן – מילה זו מילה. גם שרון היה כזה. גם אולמרט. ובסוף גם הקזינו ביריחו ייפתח. רק שלך, "הפוליטיקאי שלך", הוא פונה אליי ומתכוון לאהוד ברק, היה כפוי טובה. לקחת הוא ידע – ועוד איך ידע.

החלק העסקי בפגישה הוא הקצר ביותר. רובו מתנהל באנגלית, איתנו, וחלקו בגרמנית, בינו לבין רואה החשבון שלו. האיש שאחראי על כל הקופה הוא מייקל חסון – לא ישראלי ולא יהודי למרות שמו. חסון חותך במהירות ובקרירות, ואז נוטל את התיק ויוצא. זה בדיוק הרגע ששלאף מחייך וחוזר לעברית.

כמו את איווט קודם, הוא שואל את הנוכחים מה מצב הזיונים. אתם מכירים את הדוקטור? הוא שואל ועונה: אתם מכירים את הדוקטור. שלאף מספר שוב, בפעם המי יודע כמה, על יכולותיה ה"האלוהיות". הערב, במזל, היא בעיר. ודרך אגב, מי מכם נשאר כאן ללילה? בכל פגישה עם שלאף קורה אותו המזל: תמיד הדוקטור בעיר. הדוקטור הוא כינויה של נערת שעשועים שרק קבוצה נבחרת של אורחים מכובדים בווינה זוכה ליהנות מחסדיה. כי מה שקורה אצל שלאף, נשאר אצל שלאף.

כשהמטוס נחת שוב ברודוס, קלטתי ש-18 שעות לא דיברתי עם ליאור. אפילו לא מילה. אפילו לא הסתמסנו. גם זה לא קרה מאז שהכרנו. ברגע נופלת עליי מועקה גדולה: הריב עם ליאור, החופשה שתכננתי וחרבנתי מההתחלה, הביקור המיותר הזה בווינה כשכל אהוביי ננטשו על ידי מאחור.

כל העולם עניין אותי אז, כל העולם כולו חוץ מליאור והילדים והחופשה שכבר התחילה. כמה מטומטם יכול להיות בנאדם כשהוא מפספס מרצון ובהתנדבות את כל הרגעים הכי חשובים בחיי הילדים שלו – שגדלים ומתעצבים לבני האדם שיהיו. כמה מלא בעצמו יכול להיות בנאדם כשהוא נותן לאהבה ולזוגיות הכי מיוחדת בחייו לנבול.

בנאדם? אני.

אז עוד לא הבנתי שלכאן כבר לא אחזור. אז עוד לא הבנתי שבאותו הבוקר שתיתי את האספרסו הקצרצר האחרון בחיי בגלידרייה הקבועה שלי בטרטנרהוף שטראסה 1. אז עוד לא הבנתי שלהר שלאף לעולם כבר לא אשוב.

טקסט זה מבוסס על הפרק השלישי מתוך הספר האינטרנטי "פניית פרסה" של אלדד יניב, שיראה אור בקרוב.