קל להיות פופוליסט כשקודמך עשה בשבילך את העבודה המלוכלכת. במקרה של ביל דה בלאזיו, דמוקרט פרוגרסיבי שעומד להפוך לראש העיר ה-109 של ניו-יורק, זה נכון כמעט מילולית: בתריסר השנים שבלומברג ניהל את התפוח הגדול, העיר הפכה לנקייה יותר, בריאה יותר, שקופה יותר ובטוחה יותר. בלומברג הרפובליקני השיג זאת באמצעות איסור על עישון במקומות ציבוריים, דיווח על קלוריות בתפריטים ונסיון לאסור מכירה של משקאות קלים בכוסות בנפח הגדול מחצי ליטר. כמו כן הוא הורה לאכוף את המדיניות השנויה במחלוקת "עצור וחפש".
על רקע הקפאון הפוליטי המתמשך בוושינגטון, כשכל נסיון לעצב מדיניות הגיונית נתקעה אי שם בין בית הנבחרים בשליטת הרפובליקנים לבין הסנאט והבית הלבן הנשלטים על-ידי המפלגה הדמוקרטית, בשלוש הכהונות של בלומברג, ניו-יורק הפכה למעין עיר-מדינה, שבה החלטות מתקבלות על ידי העומד בראשה - ומתבצעות. היותו ראש עיר לא מנעה ממנו לנסות לקדם פתרונות לבעיות לאומיות או עולמיות - מהשמנה ועד לשינוי האקלים. הוא ייסד את הקבוצה "ראשי ערים נגד כלי נשק בלתי חוקיים" וקרא תיגר על שדולת הנשק בעלת העוצמה, אם כי נסיון זה נכשל בינתיים, וכך גם מסע השכנועים של הנשיא אובמה ומשפחות של קרבנות הטבח בניוטאון בקונגרס.
בלומברג, שיעזוב את משרדו בינואר, מסיים את תפקידו כש-47% מתושבי ניו-יורק חושבים שהוא עושה עבודה טובה או מצוינת, 29% חושבים שהוא בסדר, ו-20% נותנים ציון נמוך לביצועיו - אך לפי אותו הסקר של NBC, הרוב (64%) רוצים שראש העיר החדש יוביל את ניו יורק בכיוון חדש. בתרגום פשטני: לתושבי ניו יורק נמאס מבלומברג, "ראש העיר של מנהטן".
עיר לבנה, עיר שחורה
במהלך הקמפיין שלו, ביל דה בלאזיו, שזיהה את הלך הרוח, מיצב את עצמו בתור "אנטי-בלומברג". הוא האשים את בלומברג בכך שהוא יצר "שתי ערים" - לעניים ולעשירים, הבטיח לאחד את העיר, לבנות 200 אלף דירות מסובסדות, לצמצם פערים חברתיים, להעלות מסים לאלה המרוויחים למעלה מחצי מיליון דולר בשנה ובכסף הזה לממן חינוך לגיל הרך, לשפר את בתי הספר, לקדם תוכניות לצעירים בסיכון. הוא גם התנגד בתוקף לתוכנית "עצור וחפש" שבלומברג והמועמד הרפובליקני בבחירות, ג?ו לוטה, תמכו בה.
בקרוב, ייכתב בניו-יורק סיפור של שתי ערים - לא עיר הפערים מקמפיין הבחירות של המועמד הדמוקרטי, אלא העיר של בלומברג, לעומת העיר של דה בלאזיו. האם יצליח ראש העיר החדש היכן שכשל הנשיא? על פניו, נצחונו של דה בלאזיו היה מובטח בין כה וכה. בניו-יורק, יש פי שישה יותר תושבים שהם דמוקרטים רשומים, מאשר רפובליקנים. אך בעבר גם ראש העיר הרפובליקני רודי ג?וליאני היה אהוד על הציבור, ואילו מייקל בלומברג היה דמוקרט ולאחר מכן רפובליקני, עד שבחר להיות מועמד עצמאי, בליגה משלו. בלי ספק, כהונתו של דה בלאזיו, שהואשם על ידי יריבו בהיותו קיצוני, תהיה מבחן למדיניות דמוקרטית פרוגרסיבית.
הנשיא אובמה, שכונה "סוציאליסט" אינספור פעמים, לא צריך לספר לדה בלאזיו על הביקורת שמצפה לו. בשער של "ניו יורק פוסט" כבר הופיעה תמונתו של המועמד המלווה בכותרת "בחזרה לברית המועצות". גם הנשיא ברק אובמה הבטיח לגשר על הפערים למען מדינה שבה לכל אחד יש סיכוי להצליח. אבל הילדות של אובמה הולכות לבית ספר פרטי, ואילו הילד של דה בלאזיו, המתעקש להתגורר בברוקלין ולא במנהטן, הולך לבית ספר ציבורי.
בלומברג הוא מנהל יעיל, בעל חזון, גדול מהחיים, שלא מהסס לשלוף כסף מכיסיו העמוקים לקידום מטרות חברתיות, אך תושבי ניו יורק מן השורה, כש-46% מהם חיים קרוב או מתחת לקו העוני, התקשו להתחבר ברמה האישית למספר 13 ברשימת האנשים הכי עשירים בעולם שהונו מוערך ב-31 מיליארד דולר.
דה בלאזיו ומשפחתו הם הפנים של ניו-יורק החדשה - סביו היגרו לאמריקה מאיטליה וגרמניה והוריו התגרשו כשהיה ילד. רעייתו שירליין מקריי, אפרו-אמריקנית, ואחד הילדים שלו, דנטה בן ה-15, הפך לכוכב קמפיין הבחירות שלו, כשאפילו הנשיא אובמה החמיא לתספורת האפרו שלו. כשהנער השחור הבטיח באחד מתשדירי הבחירות שאבא שלו יילחם נגד אפליית המיעוטים, מי לא היה מאמין לו? בניו-יורק של היום, רק 44.6% מהתושבים הם לבנים, 27.5% היספאנים, 25.1% שחורים, 11.8% - אסיאתים. אם דה בלאזיו יצליח להתחיל למלא את הבטחות הבחירות שלו, יש לצפות שבעתיד הלא רחוק משפחתו הססגונית והמחויכת תעמוד על במה להביע תמיכה במועמדת לנשיאות הילרי קלינטון.
עוד טורים של נטשה מוזגוביה:
סטירת הלחי של אובמה לגנרלים המצרים
כשאובמה צותת למרקל: כולם מאזינים לכולם, אך לא כולם נתפסים