בדרך לניו יורק, עוצרים בסוכה של כץ

"אמריקה" הוא אחד השירים המפורסמים של סיימון וגרפונקל, המתאר מסע זוגי רומנטי ברחבי היבשת. "בואי נאהב ואת כל מה שיש לי אתן לך/ את תרמילי ואת כל מה שבו/ קנינו עוגת פירות וקופסת סיגריות/ יצאנו לחפש את אמריקה", תרגם את זה יפה אהוד מנור. לפני כשבוע שמה השרה הממונה על המשא ומתן עם הפלסטינים, ציפי לבני, את השיר בעמוד הפייסבוק שלה. "במוצאי החג טסה לאמריקה. קצת חופש, הרבה עבודה. אעדכן משם. חג שמח", הוסיפה. נכון לשעת כתיבת השורות הללו לא הגיע שום עדכון מאמריקה מטעם השרה. מה שסביר להניח שכן הגיע זה עדכון מהארץ לאמריקה. ובכל הנוגע לתיק שעליו מופקדת לבני, הבשורות רחוקות מאוד מטיול רומנטי עם קופסת סיגריות ועוגת פירות.

רצח החייל תומר חזן בשבת האחרונה והרג החייל גל קובי ביום ראשון בחברון עורר מרבצם במערכת הפוליטית שדים ימניים שנסגרו בבקבוק מאז השבעת הממשלה. אמנם כבר ביום שישי, לפני מות שני החיילים, פרסמו ח"כים וסגני שרים קריאה לראש הממשלה בנימין נתניהו שלא לעשות ויתורים מדיניים, אבל ביום ראשון ושני השבוע העלו בימין הילוך.

מבחינה מדינית קשה להבין את ההיגיון במכתבים שקראו לנתניהו לעצור את שחרור האסירים במסגרת ההבנות שאפשרו את חידוש המו"מ. נתניהו עסוק בימים אלה מבוקר עד ערב בהכנות לקראת נסיעתו ביום ראשון לארצות הברית. המשימה שנטל על עצמו - לשכנע את העולם שנשיא איראן החדש, חסן רוחאני, ממש לא נושא בפיו עלה של זית - אינה פשוטה כלל ועיקר. לא בטוח שלוח מחיק וטוש יעזרו הפעם על דוכן הנואמים באו"ם. גם בשיחתו עם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, זה יהיה מורכב. הנשיא הדגים בשבועות האחרונים עד כמה הוא אינו שש אלי קרב. אז אולי הקשר בין השניים יותר טוב מאז ביקורו האחרון של הנשיא האמריקני בישראל, אבל נתניהו כבר הוכיח - לטובה ולרעה - שאותו פחות מעניינת החיבה והסמול טוק עם אובמה. הוא רוצה פעולות. ואת זה לא יהיה לו קל לקבל.

עכשיו בואו נעשה תרגיל קטן. נאמר שנתניהו שועה להצעותיהם של נפתלי בנט, ישראל כץ, עוזי לנדאו וחבריהם ומקפיא את שחרור המחבלים. במה יעדיפו לעסוק בעצרת האו"ם, במקלות שישראל תוקעת בגלגלי התהליך המדיני, או בניסיונות השכנוע של ראש הממשלה הישראלי שרוחאני הוא אחמדינג'אד עם טורבן? מה יענה נתניהו, כשאובמה ושאר המנהיגים שאותם יפגוש יטענו בפניו שרעשי הרקע עם הפלסטינים מפריעים להם לגבש קואליציה שמתעקשת לבחון את רוחאני במעשים ולא במילים? הנה, רק אתמול כרך אובמה בנאומו בין שני הדברים, כשטען שארה"ב תתמקד בעתיד הקרוב בתכנית הגרעין של איראן ובסכסוך הישראלי-פלסטיני. לנתניהו חשובה מאוד העמידה מול הטרור. הוא גם סבור שיש משמעות לפעולות סמליות כנגד רצח ישראלים, ולכן הודיע על יישוב בית המכפלה. אבל בעיניו הנושא האיראני היה ונשאר ראשון במעלה. והוא לא מתכוון לתת לאף אחד תירוץ לעבור לדבר על משהו אחר. בטרור - אגב, מאז תחילת 2013 נהרגו שלושה ישראלים מפעולות טרור, כולל שני החיילים - הוא יטפל במקום ובזמן שימצא לנכון.

ועם כל זאת, נתניהו יעשה טעות פוליטית אם יתעלם מהאופוזיציה שקמה לו מימין. אמנם השרים הבכירים שנמצאים בקבוצה הזו הם נפתלי בנט וישראל כץ, שניים שהיחסים האישיים שלו איתם הם עניין רגיש, אבל מוטב לו שלא לייחס את המכתבים, ההצהרות וההודעות לעיתונות לגחמות פוליטיות מקומיות. גם ח"כים שמקורבים אליו, כמו אופיר אקוניס ויריב לוין, חתמו בלב שלם על המכתבים. האחרון אף הגדיל ואמר למזל מועלם שאם ראש הממשלה יגיע להסכם עם הפלסטינים, הוא לא יוכל להמשיך בתפקידו כי יאבד את בסיס כוחו בליכוד. והוא, כזכור, יו"ר הקואליציה של נתניהו.

בכירים בליכוד מציינים את הימים האחרונים כהידרדרות נוספת במצבו הפוליטי של נתניהו בימין. מה שהתחיל בקמפיין הבחירות החיוור, המשיך בתוצאות הפושרות ונמשך בתולדות המו"מ הקואליציוני, הגיע עכשיו לנקודת רתיחה נוספת. אבל הפעם כבר לא מדובר בשר או ח"כ מתוסכל, אלא בעניין אידאולוגי. שלא לציטוט הם מאוכזבים קשות מראש הממשלה ומתקשים להזדהות עם פעילותו המדינית.

בואו לא נהיה יותר מדי תמימים ונאיבים, העניינים הפרסונליים חיים ובועטים גם עכשיו. אבל לא רק. בכנסת הזו יש קבוצת ח"כים ימנית המונה כמה עשרות, וסבורה באמת ובתמים שכל משחקי המו"מ עם הפלסטינים זה בזבוז זמן אחד גדול. אז לא אכפת להם שציפי לבני מכלה את ימיה בפגישות עם עמיתיה מהרשות. גם על שחרור האסירים הם עוד איכשהו עברו לסדר היום. אבל כשדם יהודי נשפך מבחינתם זה קו אדום. ובמלחמה כמו במלחמה. עכשיו אנחנו בשיא החגים, כשהמערכת הפוליטית נמצאת בתרדמה עמוקה. אבל תארו לעצמכם מה היה קורה אם היינו כבר בתוך מושב החורף. בכנסת עולה החוק לשוויון בנטל, בבת עינו של השותפה הבכירה, יש עתיד. חברי כנסת מהימין מודיעים לראש הממשלה שכל עוד שחרור האסירים על הפרק הם רואים עצמם משוחררים מהמשמעת הקואליציונית. ומה אז? לאן ממשיכים מכאן?

זה בגזרת הכנסת. עכשיו בואו נדבר על הזירה הפנים-ליכודית. בראש מוסדות המפלגה עומדים ישראל כץ, זאב אלקין ודני דנון. מאז שנבחרו לתפקידיהם שמרו השלושה על פרופיל נמוך בכל הנוגע למפלגה. אבל מה יקרה עכשיו אם דנון יחליט לכנס דיון אידאולוגי? איך נתניהו ייצא ממנו? לפי רוח הדברים בקרב ההמון שגדש השבוע את הסוכה של כץ, מצבו לא יהיה מזהיר. וזה עוד לפני שהזכרנו את האיחוד עם ישראל ביתנו, שלא ברור אם ייצא אל הפועל ואם כן, אם יימצאו לו מספיק אצבעות.

זה לא הספד. בדעת הקהל מצבו של ראש הממשלה טוב יותר מזה שהיה בעת הקמת הממשלה. הירידה בפופולריות של יאיר לפיד, שלרגעים נדמה למשיח, מיצבה את נתניהו גבוה מעל כולם בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה. נתניהו מספיק חזק ומנוסה. לימינו (או לשמאלו?) נמצא גם משולש הכוחות סער-ארדן-שלום. על אף שלפחות חלק מהם נטועים עמוק בימין, הם העדיפו להחריש לעת עתה ולהעניק לו בשתיקתם את מלוא הגיבוי. אם יפעלו כגוש אחד זה כוח משמעותי בתוך המפלגה. אבל גם בצד השני לא יושבים קוטלי קנים. עוד עלולה להתפתח פה מלחמת כל בכל.

למן הקמתה של הממשלה בקדנציה הקודמת נתניהו לא שקט על שמריו הפוליטיים. הוא ניסה לפלג את קדימה, יצר קואליציות, ליטף מפה ואיים משם. משהו מהפעלתנות הזו קהה בחצי השנה האחרונה. יש כאלה שמריחים את החולשה הזו. אם נתניהו לא רוצה לתת להם לעשות הון פוליטי על חשבונו - והוא לא - מוטב לו שיחזיר מלחמה.

פוסט פוליטי - טורים נוספים
מה הקשר בין אובמה לגיוס החרדים?
הילדים החורגים של נתניהו איכשהו התחברו
חבל על הזמן שלך, אדוני ראש הממשלה