מרקל ביצרה את מעמדה באירופה - וכלפי נתניהו

מערכת הבחירות בגרמניה העלתה כמה נקודות שיש לתת עליהן את הדעת. ראשית, לתוצאה: מפלגתה של אנגלה מרקל, CDU, קיבלה 311 מושבים מתוך 630, וחסרים לה רק שישה מושבים לרוב מוחלט. דווקא בגלל שהניצחון של מרקל ושל מפלגתה כל כך גדול (היא זינקה מ-34% לכ-42% מקולות הבוחרים), ישנה תחושה של החמצה.

לראשונה זה יובל שנים, הייתה יכולה מפלגה בגרמניה להקים שוב ממשלה ללא שותף קואליציוני. זה לא קרה, והגברת מרקל תחפש שותפה. שוב, תחושת ההחמצה: עליית מפלגתה של מרקל באה על חשבון המפלגה הליברלית (FDP), שותפתה בארבע השנים האחרונות. מפלגה זו אפילו נמחקה מן הבונדסטאג, מכיוון שלא הגיעה לאחוז החסימה הנדרש, 5%.

בבונדסטאג, הפרלמנט הגרמני, ירד אפוא מספר המפלגות מחמש לארבע, כמספר האפשרויות להקמת קואליציה. נציג אותן לפי דרגת הסבירות שלהן: האחת, הסבירה ביותר: מפלגתה הנוצרית-דמוקרטית של מרקל תקים "קואליציה גדולה" עם המפלגה השנייה בגודלה, הסוציאל-דמוקרטית (SPD). בסיפור הזה כבר היינו בשנים 2009-2005, והסיכון הוא בעיקר עבור הסוציאל-דמוקרטים, שיאבדו מכוחם בבחירות הבאות. אפשרות שניה: לראשונה בתולדות גרמניה תקום קואליציה של הנוצרים-דמוקרטים עם מפלגת ה"ירוקים". אמנם, כבר היו דברים מעולם ברמה המחוזית - של המדינות המרכיבות את הפדרציה הגרמנית - אבל ברמת הבונדסטאג מדובר יהיה בחידוש מובהק.

אפשרות שלישית, הנראית קלושה: ממשלת מיעוט של מפלגתה של מרקל, או אף הקדמת הבחירות. אפשרות רביעית, אינה סבירה אף היא: קואליציה של שלוש הסיעות שמול מפלגתה של מרקל. אפשרות זו קלושה כל כך, מכיוון שהמערכת הפוליטית הגרמנית לוקחת ברצינות את הבטחות הבחירות ומגלה אחריות: שותפות כזאת כוללת את מפלגת השמאל, שהיא בעיקרה מפלגה שירשה את המפלגה הקומוניסטית המזרח-גרמנית. עם מפלגה כזאת אין הסוציאל-דמוקרטים והירוקים מוכנים לשבת בממשלה גרמנית (אף שברמת המדינות המרכיבות את גרמניה כבר היה לכך תקדים).

העמידה על קיום ההבטחה ממערכת הבחירות אינה נובעת רק מן הנאמנות למלה המדוברת – מפלגת השמאל אינה מאפשרת לקיים מדיניות אירופית, של ניהול מטבע היורו ושל אחריות גלובלית. היא תהיה חלק מממשלה שאינה יכולה לפעול.

אכן, גרמניה שביססה את מקומה כמנהיגת אירופה, כאחראית על המטבע המשותף, כנציגת אירופה במערכת הגלובלית, כפותרת משברים, אינה יכולה להרשות לעצמה אקספרימנט חסר אחריות. הפועל היוצא מכך הוא, שלמרות הניצחון הגדול של מרקל, עליה למצוא דרך, מתוך ויתורים של מפלגתה, כדי להקים קואליציה.

ושואל הקורא: אבל מה אומר הדבר לגבינו? האם טוב הדבר ליהודים? דבר אחד ברור: מרקל הגדירה את קיומה של ישראל כחלק מתפיסת הבסיס של המדינה הגרמנית (בגרמנית: Staatsraison). עמדה כל כך חד משמעית לא ביטא מנהיג לפניה, ועמדה כזאת תנחה אותה גם להבא.

דבר נוסף ברור: שר החוץ גידו וסטרוולה לא ימשיך בתפקידו, משום שמפלגתו הליברלית נכשלה ולא נבחרה לבונדסטאג. יהיה לישראל עניין עם שר חוץ חדש. וכאן, כדאי לשים לב לטונים העדינים יותר: אנגלה מרקל תומכת בישראל, אך לא במדיניותו של נתניהו או של דני דנון.

שר החוץ החדש של מרקל יעשה כל שאפשר כדי לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרך של הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. נתניהו כבר שמע בעבר דברים חריפים מפיה, ועוד ישמע כאלה בעתיד: ההתחכמויות הישראליות ייתקלו בהתנגדות גרמנית.

ועוד: גרמניה, שבאופן מסורתי חוששת מאזכור עברה בכל תגובה ישראלית, צברה מספיק ביטחון עצמי, והדור הבא של המדינאים היושבים בכיסאות השרים של מרקל חסין יותר מפני הטענות ההיסטוריות שמטיחים בה ישראלים, יוונים או אחרים באירופה.

ואם רוצה הישראלי ללמוד דבר נוסף מן הבחירות שהיו בגרמניה: למרקל הייתה מטרה ברורה בבחירות הללו – להפוך את מפלגתה שוב למה שהייתה פעם: "מפלגת עם" (Volkspartei) – מפלגה שפונה לכל המגזרים בחברה ומייצגת אותם, וממילא יכולה להגיע לסדר גודל של 40% ויותר. שתי המפלגות הגדולות של גרמניה, הנוצרים-דמוקרטים והסוציאל-דמוקרטים היו מאז סוף שנות ה-50' "מפלגות עם", ופירוש הדבר היה שיכלו לשלוט, אם לא לבדן, אזי בעזרת שותף אחד. מאז איחוד גרמניה חל כרסום בכוחן של מפלגות העם, כמו הכרסום שחל בישראל בשתי מפלגות העם הגדולות, והדבר הצריך ויתורים והכביד על ניהול המדיניות. את זה הצליחה מרקל לתקן כמעט לחלוטין. כוחן של המפלגות הקטנות, הסקטוריאליות, ירד. זה הדבר שהמערכת הישראלית צריכה ללמוד ממנו. כמעט, כי עדיין זקוקה מרקל לשותף קואליציוני.

מרקל, אחרי הכל, ביססה את מפלגתה כעמוד התווך שאין לו עוררין בפוליטיקה הגרמנית. לצופה מן החוץ כדאי לשים לב כיצד עשתה זאת הקנצלרית: היא פשוט אימצה לתכנית המפלגה שלה את עיקרי התכנית של המפלגות האחרות, שאנשיהם זוכים לתמיכה עממית רחבה (למשל: סגירת תחנות הכוח האטומיות). צירוף הטקטיקה הזאת עם ההילה האישית שלה נותנים לה את הכוח לשלוט בגרמניה ובאירופה ולמקם את גרמניה במפת ההגמוניה העולמית.

פרופסור משה צימרמן, היסטוריון המתמחה בהיסטוריה של גרמניה ומלמד בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים.