טבילת האש של החץ הגיעה?

(צפו בניסוי השיגור המוצלח האחרון של החץ, בפברואר השנה)

נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, השליך רימון עשן ללב המזרח התיכון, כדי ליצור מיסוך שיאפשר לו להקים קואליציה רחבה לקראת תקיפה בסוריה - ומנגד, ליצור עמימות בכל מה שקשור למועד פתיחת המבצע, להיקפו ולמדינות שייטלו בו חלק. במערכת הביטחון בישראל מיהרו להפעיל את המאווררים כדי לסלק את העשן הסמיך, ולהזכיר לכל מי שרק רוצה לשמוע שהאיום האמיתי שמרחף בשמי המזרח התיכון הוא עדיין פרויקט הגרעין האיראני.

סוריה אמנם עדיין מעוררת לחץ ודאגה, אך היא לא אגוז קשה לפיצוח. הצבא הסורי נשחק בשנים האחרונות, בנק המטרות שהרכיב אמ"ן בשטחו של האויב המר והוותיק גדל במאות אחוזים, וההרתעה הישראלית כלפיו גדלה באופן משמעותי. הוכחות לכך ניתנו בשנים האחרונות, כשצה"ל תקף כמה פעמים על אדמת סוריה, לפי פרסומים זרים, והנשיא בשאר אסד אסד לא הורה להגיב. הוא באמת ובתמים חושש שישראל תסיים את כהונתו בכוח.

בירושלים, כמו בוושינגטון, מבינים היטב כי התגובה של אובמה לחציית "הקו האדום" שהוא קבע בעניין הנשק להשמדה המונית היא אבן בוחן לקו האדום שקבע בעניין פרויקט הגרעין האיראני. ארה"ב רוצה להראות לשותפות שלה שלמרות החששות מהבוץ הסורי, היא לא נרתעת מהלחץ שמפעילה עליה רוסיה ואיננה חוששת לעמוד מאחורי הבטחותיה, גם במחיר סכנה לחייליה.

האיראנים, מצדם, מבינים היטב שברגע שיסתיים טיפול השורש בסוריה, גם אם משטר אסד לא יופל, תעבור תשומת הלב לאיראן ולמשא ומתן על פרויקט הגרעין. זיג-זג אמריקני יביא לפגיעה ביכולת ההרתעה של ארה"ב במזרח התיכון, והחשש הישראלי הוא שמצב שכזה יקשה על אובמה לנהל שיח כמעצמת-על מול איראן בנושא הנשק הגרעיני, כשברקע נושפות בעורפה של אמריקה מעצמות כמו סין ורוסיה. אם ההרתעה האמריקנית כלפי איראן תישחק אחרי המבצע בסוריה - אם בכלל ייצא אל הפועל - עלול מאזן האימה בין משטר האייתולות לישראל להשתנות באופן דרמטי לרעה, ובירושלים עשויים לקחת צעד אחורה בכל הקשור לתקיפה צבאית נגד מתקני הגרעין.

סוריה או איראן, יהיו אשר יהיו ההתפתחויות במערכת האזורית - הן מגבירות את הדאגה בירושלים מפני מתקפה על העורף הישראלי, וממקדות את העיניים בהגנה הרב-שכבתית מפני טילים. הרעיון הזה נולד עם תחילת הפיתוח של טיל ה"חץ", שנועד להתמודד עם טילים בליסטיים, עוד בצל התכנית האמריקאית השאפתנית "מלחמת הכוכבים" שהתפתחה אי שם באמצע שנות ה-80.

המטרה האמריקנית אז הייתה להתמודד עם טילי הגרעין הסובייטיים. האמריקנים הגו כבר בשנות ה-60 רעיון לפתח מערכות הגנה מפני טילים בליסטיים, אך מהר מאוד הבינו שאין לכך כדאיות כלכלית ובכל מקרה המערכת לא תספק כיסוי מלא לכלל ארה"ב, ולכן מיהרו לחתום על הסכם עם ברית המועצות לפיו יהיה ניתן להציב מערכת הגנה אחת בשטח כל מדינה.

בריה"מ הגנה על מוסקבה באמצעות סוללה אחת, וארה"ב הציבה מערכת במדבר כדי לשמר יכולת מבצעית לעת הצורך. אחרי יותר מ-25 שנים דילג נשיא ארה"ב רונלד רייגן באלגנטיות על ההסכם והגה את תכנית "מלחמת הכוכבים", אך כשהבין את מה שהמומחים משנות ה-60 הספיקו לשכוח, חתם שוב על הסכם דומה עם בריה"מ. הפעם, התעקשו הסובייטים לאסור על פיתוח מערכות מהסוג הזה.

ישראל לא התעלמה גם היא, כבר אז, מאיום הטילים הבליסטיים עליה. החשש היא בעיקר מטילי סקאד שהגיעו לידי מדינות במזרח התיכון. אחד התומכים הנלהבים בתכנית לפתח מענה מבצעי היה ראש מפא"ת המיתולוגי, עוזי עילם, נושא עיטור העוז על פועלו במבצע "חץ שחור" (פעולת תגמול בעזה ב-1955). נעשה גישוש במשרד ההגנה האמריקני בדבר האפשרות להשתלב ב"מלחמת הכוכבים", אך התשובה השלילית לא איחרה לבוא. משרד הביטחון לא הרים ידיים, הפיץ קול קורא בנושא והחל לאסוף רעיונות ולפתח מחקרים בנושא בכוחות עצמו. כך בעצם נולד פרויקט החץ - ששנים רבות לאחר מכן זכה להיות מערכת ההגנה מפני טילים בליסטיים הראשונה בעולם שהפכה למבצעית.

ישראל לא הרימה ידיים וערכה סיבוב שכנועים נוסף, ובסביבות 1986-87 הציגה רעיון משל עצמה לפיתוח מערכת הגנה. האמריקנים, שניהלו מגעים עם הסובייטים לחתימה על הסכם הבנות בנושא ההגנה מפני טילים, זיהו הפעם את הפוטנציאל - ומהר מאוד השכילו להבין כי רק טוב ייצא להם מכך שהמוח היהודי ימציא עבורם פטנטים, וכך יעקפו את ההסכם לפיתוח מערכות כאלו, יפרו את האיזון בין המעצמות - וביום מן הימים יוכלו להשתמש בטכנולוגיה הזו לצורכי הגנה על ארה"ב.

משרד הביטחון הקים אז ועדת מומחים, ומבין התעשיות הביטחוניות בישראל - בחרה הוועדה את התעשייה האווירית לפיתוח טיל החץ. שרי הביטחון, יצחק רבין ולאחריו משה ארנס, היו מוכנים להקשיב ולהאמין שהרעיון, שנראה על הנייר כמו מדע בדיוני, יצליח. האיש שהתבונן מהצד ולבסוף דחף בשתי ידיים היה מפקד חיל האוויר לשעבר ומנכ"ל משרד הביטחון, אלוף במיל' דוד עברי. עיני הנץ של האיש הקפדן גרמו לכך שהפרויקט לא יחרוג מהממדים עליהם הנחה שר הביטחון.

האמריקנים מימנו סכום משמעותי, והפרויקט יצא לדרך. בהתחלה הניסויים לא האירו פנים למנהלי הפיתוח, בזה אחר זה נכשלו השיגורים של הטיל. מומחים אמריקנים שהוזעקו לברר מה מכשיל את מעוף הטיל סייעו להתגבר על מכשול טכנולוגי שלא זוהה על ידי מהנדסים בישראל, וראשי הפרויקט נשמו לרווחה. ככל שחלף הזמן והניסויים הצליחו להעמיד את טיל "חץ 1" על כן השיגור, הוחלט במשרד הביטחון להקים מנהלת שבראשה יעמוד עוזי רובין, מהנדס אווירונאוטיקה שלימים הפך מומחה בעל שם עולמי להגנה מפני טילים.

הרעיון העתידי שהתפתח עם השנים, ובא לידי יישום בעשור האחרון, הוא מערכת רב-שכבתית שתכלול ארבעה מרכיבים: סוללות החץ; מערכת "שרביט קסמים" שנמצאת בפיתוח מתקדם ואמורה ליירט טילי שיוט ורקטות בטווח הבינוני (כמו טיל האם-600 שמטיל אימה על האזור בשל הדיוק שלו ונמצא בידי סוריה וחיזבאללה); מערכת טילי הפטריוט, שכבר שימשה את ישראל בהצלחה חלקית למדי במלחמת המפרץ הראשונה; ומערכת סוללת "כיפת ברזל" לטווח הקצר עד הבינוני, שבה נעשה שימוש נרחב במהלך מבצע "עמוד ענן". הנדבך הבא, לאחר ייצור הטיל המיירט, היה המכ"ם שיידע לזהות את הטיל מרגע שיגרו, ובמרחק של מאות קילומטרים מעורף מדינת ישראל, ומערכת עקיבה אחרי מסלול הטיל כדי להביא להשמדתו. כך נולד המכ"ם "אורן ירוק".

1990 הגיעה, מלחמת המפרץ הראשונה נפתחה, וצבא עיראק שיגר לעבר ישראל עשרות טילי סקאד. העורף הישראלי נותר עירום וחסר ביטחון, ומדינה שלמה חסרת אונים הסתתרה בבתים עם ערכות מגן. הממשל האמריקני ביקש מישראל לא להגיב כדי שלא תתפרק הקואליציה הערבית-מערבית לתקיפות נגד סדאם חוסיין, בזמן שיחידות עילית אמריקניות ובריטיות מנסות בחוסר הצלחה להשמיד משגרים על אדמת עיראק. הבית הלבן הבין שלא ניתן להשאיר מדינה שלמה חשופה כשלא ברור מתי המלחמה תסתיים, והורה לשלוח לישראל בבהילות סוללות טילי פטריוט - שלא הפגינו הצלחה כבירה, שכן הם נוצרו כדי ליירט מטוסי קרב ולא טילים בליסטיים.

לבכירי מערכת הביטחון היה ברור כבר במהלך המלחמה ההיא, כי פרויקט החץ, שנשמר בסודי-סודות, מקבל תוקף למידת נחיצותו כדי להגן על אזרחי ישראל, וניתנה רוח גבית למפתחיו. בערוץ המקביל, החלה קהילת המודיעין להפעיל מאמצים גדולים לאתר פרטים מדעיים על כלל האיומים הבליסטיים על מדינת ישראל - על מנת שהפיתוח יתאים את עצמו למציאות.

הזמן חלף, הניסויים נמשכו, והכסף לתקצוב פרויקט הענק הגיע לקו אדום. המפתחים חששו כי ההוצאות הגדולות שהניבו הפיתוחים, פורצי הדרך בקנה מידה עולמי, יפגעו בו אנושות. בצר להם, פנו אנשי משרד הביטחון פעם נוספת לדוד סם, שהסכים לפתוח את הכיס ולאפשר הקצאה גדולה יותר של משאבים לפרויקט השאפתני. ארה"ב הפכה למממנת העיקרית של הפרויקט, בהיקף של 80% מעלות הפיתוח.

ב-2002 הוכרזה המערכת כמבצעית, והוכנסה לשירות בחיל האוויר, כשלצד מיירט החץ פותחו מערכת "לימון צהוב", שבאמצעות מנהלים את ירי הטילים, ומערכת "אגוז חם", שעוקבת אחר שיגור הטיל ומסלולו. על פי פרסומים זרים, עד לשנת 2007 הוכנסו לשירות שלוש סוללות, ששתיים מהן הוצבו כדרך קבע בעין שמר ובפלמחים. במקביל, התנהל ערוץ פיתוח נוסף ונערכה סדרת ניסויים שהולידו את ה"חץ 2", גרסה משודרגת של הטיל שעברה סדרת ניסויים מוצלח עד שנת 2012, והעלתה את רמת הביצועים של המיירט.

בתחילת השנה הנוכחית, רשם הפרויקט שהפך לאבן יסוד בתכנית להגנה מפני טילים של ישראל, הצלחה בינלאומית נוספת, כשהטיל "חץ 3" שוגר לחלל ועבר את הניסוי בהצלחה. חץ 3, שטרם הפך למבצעי, יודע להתמודד עם ראש קרבי מתפצל, בשונה מהגרסאות הקודמות. עוד בשונה מהן, הוא אמור ליירט את טילי האויב כבר בחלל.

עלותו של טיל החץ עצמו נאמדת בכמה מיליוני דולרים לטיל, ותכונותיו מחייבות שיגור שני טילים לעבר כל טיל אויב (כדי להגדיל את שיעור ההצלחה). העלות הגבוהה עוררה ביקורת בישראל על היקפי המימון של הפרויקט, כשהמבקרים מייצגים גישה לפיה זול יותר לאתר באמצעות מודיעין את משגרי הטילים ולהשמיד אותן בעודם על הקרקע. אך למרות העלות, הפכה המערכת ללהיט בקרב בעלות בריתה של ארה"ב. הודו למשל, שחוששת מאוד מפני הטילים הבליסטיים של פקיסטן, רכשה את מכ"ם "אורן ירוק", ודרום קוריאה, שנמצאת בעימות מול צפון קוריאה הגרעינית, חתמה גם היא על חוזה עם ישראל בשנת 2006, לרכישת עשרות טילי חץ ומכ"ם אורן ירוק.

הדריכות בימים אלו מול צבא סוריה, שמחזיק בארסנל נשק הכולל מאות טילי סקאד מסוגים שונים, מהווה אתגר עבור מערכת החץ - שעדיין לא השמידה טיל אויב אלא רק טילים המדמים טילי אויב בשיגורי ניסוי. על הניסויים, שנערכו על אדמת ארה"ב נגד טילי סקאד, לא ניתן להרחיב.

שיגור טיל בליסטי לעבר ישראל במהלך מבצע אמריקני בסוריה עשוי, לפיכך, להניב את טבילת האש הראשונה של מערכת טילי ה"חץ 2", שאמינותה נמצאת על כף המאזניים. מפתחי החץ ניסו לחשב באמצעות נוסחאות מתמטיות את מסלול המעוף של טיל האויב, אך עדיין עלול להישאר פער מודיעיני. לכן, כאמור, על פי דוקטרינת הלחימה של חיל האוויר, משוגרים שני מיירטי חץ לעבר כל מטרה.

כישלון של המערכת ביירוט טילים בליסטיים, במציאות הנוכחית, צפוי להוציא מחוריהם את כל מי שביקרו לאורך השנים את פרויקט החץ. טענה נוספת של אלו היא כי לא די ביירוט טיל הנושא ראש גרעיני בתוך האטמוספירה, שכן הנשורת שלו תפגע באזרחים בין כה וכה. בין היתר השוו את החץ לפרויקט מטוס הקרב ה"לביא" השאפתני, שנסגר בסוף שנות ה-80, והצביע על תהליך קבלת החלטות לקוי בממשלת ישראל ובמערכת הביטחון לאורך שנים, שהביא לבזבוז מיליארדי שקלים.

יירוט מוצלח, לעומת זאת, יקפיץ את אמינות המערכת בכמה מדרגות ברחבי העולם, ויחזק את ההרתעה הישראלית מול איראן.

קצין איסוף: לכל הטורים של אמיר בוחבוט