כליאה בשירותים למשך שעות, הרעבה ואונס על בסיס שגרתי. כך נראו חייה של תמר (שם בדוי), ילדה בת ארבע במשפחת אומנה, המקום שאמור - על פי שרותי הרווחה - לספק חלופה של בית ומשפחה לילד. רק לפני ארבע שנים, בגיל 33, הבינה תמר את מה שהדחיקה שנים ארוכות: שעברה לדבריה התעללות קשה שאותותיה ניכרים בה עד היום.
לאחר שאזרה כוחות, החליטה לתבוע את המשפחה וכן את עיריית פתח תקווה ומשרד הרווחה, שהיו אמורים לפקח על המשפחה שהייתה אחראית עליה. אולם, משהחלה בתהליך, מצאה את עצמה נאבקת ברשויות כדי להוכיח כי לא היה ביכולתה לתבוע קודם לכן, ובעיקר בשופטת שהטיחה בה אמירות קשות ואף לא נכונות, לטענת תמר.
מסכת ייסורים
"הגעתי לבית המשפט, המקום שאמור לאפשר לי להוציא את הצדק לאור, וציפיתי ששופט יהיה אדם אנושי ומבין, על אחת כמה וכמה כשמדובר באישה, אבל זה הרגיש כאילו דנים בענייני ועד בית ולא במסכת הייסורים שעברתי", אומרת היום בעצב תמר. "שמתי את יהבי בשופטת שתעשה צדק אבל אפילו מעט אמפטיה לא הייתה. הרגשתי שאני כל הזמן צריכה להגן על עצמי ולא רק מפני עורך הדין של הצד השני".
סיפורה הקשה של תמר החל ב-1979, אז הוצאו היא, כשהייתה בת ארבע, ואחיה מביתם בשל בעיות נפשיות של אמם וחוסר יכולת של אביהם לדאוג להם, והושמו בבית משפחה אומנה בשרון. . בביתה של אותה משפחה היו מספר ילדים ביולוגיים וילדת אומנה נוספת. במהלך שהותם בבית, נאלצו תמר ואחיה כבר מגיל קטן להתמודד עם רעב, כשעל פי כתב התביעה, אף נאסר עליהם לקחת מזון מהמקרר או מהארונות, בנוסף למנות המזון שהוקצבו להם, שלעיתים הסתכמו בפרוסת לחם עם מרגרינה. כשהרעב גבר הייתה גונבת תמר אוכל מתיקי חבריה בגן או בבית הספר. בנוסף, נכתב, חוו צמד האחים מסכת אלימות והשפלות קשות שכללו את החזקתם תלויים, איסור על בכי, נעילתם בשירותים ובמקלחת למשך שעות, אכילת דלי מלא צואה ועוד.
אולם, כאן לא פסקה ההתעללות. על פי התביעה, כשהייתה תמר בת שש, היא חוותה גם התעללות מינית. בכל פעם שאחד מילדי המשפחה היה חוזר מהפנימייה בה למד היה קורא לתמר לחדרו - שם אנס אותה וביצע בה מעשים מגונים ומעשי סדום. כשהעזה להתקומם, היה מאיים בסכין שיפגע באחיה.
על אף ההתרעות, המכתבים והפניות של דודם, רק בשנת 1984 הוציאו שרותי הרווחה את תמר ואחיה מהבית. למרות מספר נורות אדומות שנדלקו במשך השנים, אשר העידו שיש בעיה בבית, איש בשרותי הרווחה בפתח תקווה, שהיו אמונים גם על אזור המגורים בו היה בית האומנה, לא פעל והותיר את הילדים לגורלם. כמו נפגעות רבות אחרות, רק בגיל 27 החלה תמר להבין לעומק את המשמעות של ההתעללות שחוותה בבית האומנה, ופנתה לטיפול פסיכולוגי כיוון שסבלה מעצב ודיכאון, התקשתה להחזיק מעמד בעבודות או לנהל קשרים זוגיים ואף חוותה התמוטטות נפשית. "אחרי ארבעה חודשי טיפול הכול יצא החוצה", היא מספרת.
הודות לטיפול החליטה לאחר כמה שנים גם להגיש תלונה, אולם לצערה היא גילתה שלצד ההתמודדות הנפשית האישית, עליה להתחיל להתמודד גם עם אטימותו של הממסד שבחוץ. "הגשתי תלונה במשטרה ולאחר חקירה הומלץ על הגשת כתב אישום פלילי", היא מספרת. "אבל, כשהחומר הגיע לפרקליטות אמרו לי שהם 'מצטערים כי התיק התיישן'".
הבסיס לטענת הפרקליטות להתיישנות התיק נמצא בחוק ההתיישנות. חוק זה לא התייחס בעבר רק לעבירות מין או להתעללות וקבע כי בהליך אזרחי תחול התיישנות של שבע שנים מרגע הפיכת אדם לבוגר. קרי, ניתן לתבוע על פגיעות בילדות עד גיל 25. חוק זה מנע מנשים רבות שהדחיקו את שחוו בילדותן לתבוע והוביל לכך שפוגעים יצאו נשכרים מהמצב החקיקתי. על כן, בשנת 2007 תוקן החוק, והוכנס בו סעיף חדש לפיו התיישנות במקרים של התעללות או פגיעות מיניות בילדים על ידי האחראים עליהם תיספר מגיל 28, כך שיוכלו לתבוע עד גיל 35. פורמלית, גם על פי הגדרת החוק החדש, תיקה של תמר היה אמור להידחות בשל התיישנות. אלא שסעיף בחוק העוסק בגילוי מאוחר, קובע כי תקופת ההתיישנות תיספר מהיום בו הנפגעת הייתה מודעת לפגיעה ולקשר בינה לבין השלכותיה על חייה היום. זאת, אם היו עובדות שלא ידעה עליהן מסיבות שלא היו תלויות בה ולא יכולה הייתה לדעת.
לכן, בשנת 2009 הגישה תמר תביעת נזיקין אזרחית לבית המשפט המחוזי, באמצעות עו"ד רותם אלוני-דוידוב, מכוח סעיף הגילוי המאוחר בחוק. במהלך המשפט ביקשה מתמר השופטת אסתר דודקביץ להיבדק על ידי מומחה של בית המשפט וזה קבע לה דרגת נכות של 30% לצמיתות בגין פוסט טראומה. עוד קבע כי קיים קשר סיבתי בין הפגיעה לבין מצבה היום וכי לא הייתה יכולה להגיש תביעה לפני הטיפול הנפשי שעברה. בשל גובה אחוזי הנכות שנקבעו, החליטה דודקביץ על הורדת התיק לבית משפט שלום.
"לא האמנתי שזה מה שאני שומעת"
בפברואר הגיעה תמר לדיון בבית משפט השלום בפתח תקווה, שם הבינה היטב מדוע נשים, קורבנות התעללות, נמנעות מהגשת תביעות. לטענתה של תמר, השופטת אושרית רוטקופף, שניהלה את הדיון, התבטאה בצורה מעוררת תמיהה לאור התיקון החדש לחוק. "כשהשופטת פנתה לעורכת הדין שלי ושאלה איך אנחנו מתמודדות עם טענת ההתיישנות", היא מספרת. "עורכת הדין הסבירה את טענתנו, ואז אמרה השופטת ש'נשים מגישות תביעות בשנות העשרה לחייהן, מקסימום בשנות ה-20'. כלומר, היא כאילו אמרה לי שהיא לא מבינה מה פתאום אני תובעת עכשיו. עניתי לה שאני לא אתמודד עם בורות כי יש ספרות ברורה בנושא. גם הסברתי לה שעברתי גיהינום". בסופו של דבר, משחזרת תמר, "היא סיכמה את הנושא ואמרה: 'אני רוצה שתקשיבי לי ותקשיבי לי בקשב רב. אני אאמין לך, את תלכי להוכחות ויהיה לך קשה, יחקרו אותך ובסוף אקבע לך התיישנות'. לא האמנתי שזה מה שאני שומעת".
עו"ד אלוני-דוידוב שהגישה, כאמור, בשם תמר את התלונה, אומרת כי המקרה של תמר "מביא לידי ביטוי קושי של סעיף הגילוי המאוחר בחוק ההתיישנות וקושי בחוק בכלל". לדבריה, "הסעיף מדבר על האדם הסביר ובתי המשפט מעריכים סבירות התנהגות נשים נפגעות עבירות מין בילדות כאילו היו אדם מן השורה, ומתעלמים מהמורכבות והצל שמתלווים לפגיעה כזו. לכן, נשים אלו שמגישות תלונות באיחור לא עומדות במבחן האדם הסביר. כשבוחנים מקרה כמו של תמר הרי שהאדם הסביר במצבן לא היה יכול להגיש תביעה לפני המועד בו הוגשה בפועל. ראוי היה ששופטי בתי המשפט יתייחסו ברגישות המתאימה לנפגעות, ובלי קשר לתוצאות ההליך יתנו להן תחושה של הגנה וביטחון בין כתלי בית המשפט. עוד חשוב להדגיש כי מדינת ישראל שמה את תמר במשפחת אומנה ונתנה להתעללות זו להתרחש, וכעת מוסיפה חטא על פשע כשטוענת להתיישנות ושמה עוד מכשול בפני ילדה שגורלה היה נתון בידי המערכת".
בנוסף, עו"ד ליאת קליין, היועצת המשפטית של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, טוענת כי "מתוך עשרות הפניות המתקבלות מדי שנה במרכזי הסיוע השונים אנו למדות בברור כי נפגעות ונפגעי עבירות מין רבים חושפים לראשונה את דבר הפגיעה שנים רבות אחרי שאירעה, וכי ככל שגיל הפגיעה נמוך יותר ועוצמת הפגיעה גדולה יותר כך עולה בהתאמה גיל הדיווח". בשל כך, לדבריה, "פעמים רבות, עד שהנפגעים מצליחים לפרוץ את מחסום השתיקה, התביעה מתיישנת והם נותרים ללא מענה בעוד הפוגעים יוצאים נשכרים ומתחמקים מפיצוי על הנזקים שגרמו. בימים אלו אנו פועלות לקדם שורה של הצעות חוק שנועדו להאריך ולשנות את החוק הקיים על מנת שיאפשר הגשת תביעות, קבלת פיצויי והעברת מסר לפוגעים שיצטרכו לשלם את המחיר על מעשיהם".
כיום, חיה תמר מקצבת נכות שהיא מקבלת מהמוסד לביטוח הלאומי ומתקשה לנהל חיים נורמטיביים, הן בשל הפגיעה הפיזית והנפשית בבית האומנה והן בשל החוויה הלא נעימה בבית המשפט. "היום אני רק רוצה לשקם את חיי", היא אומרת. "התביעה מוטטה אותי לגמרי וידעתי שזה אחד הקשיים של נפגעות תקיפה מינית. אבל לראות את בית המשפט, שאמור להיות גורם מסייע, פוגע בי בדיוק כמו הסנגוריה היה בלתי נסבל. אני עדיין חושבת שנשים צריכות לתבוע אם אונה להם רע, אך אני מצפה שגם שופטים יעברו הכשרה בתחום הזה, וידעו להתמודד נכון עם קורבנות ולא להעביר אותן קשיים נוספים".
ממשרד הרווחה נמסר: "הנושא מצוי בהליכים משפטיים ועל כן איננו יכולים להרחיב בנושא"
מעיריית פתח תקווה נמסר: "המחלקה משפטית בעירייה תביא את עמדתה המפורטת בבית המשפט לכשתתבקש".
ממערכת בתי המשפט נמסר: "בהגנה מוכחשות טענות התביעה, ובין היתר נטען להתיישנותה. על התביעה חלים צווים המגבילים פרסום פרטיה, ולכן, בוודאי ללא קבלת התייחסויות הצדדים, אין זה ראוי להיכנס לפרטים. פרוטוקול הדיון כולל טיעון בנושא ההתיישנות הנטענת וכולל אף התייחסויות נרחבות של התובעת ובאת כוחה, התייחסויות אשר אינן תומכות בטענות המובאות מפי הכתב. הדברים המיוחסים לשופטת, אינם באים, כאמור, לידי ביטוי בפרוטוקול, והננו מכחישים אמירתם. התיק כאמור תלוי ועומד, ויש לצפות כי בדיוני ההמשך ישכילו התובעת ובאת כוחה להביא כל ומלוא טענותיהן בפני בית המשפט".