הנשיא שרצה להביא את המשיח לאיראן

שמונה שנים חלפו - כמעט עשור - מאז שהופיעה לראשונה דמותו של מחמוד אחמדינג'אד בזירה הפוליטית הבינלאומית. שמונה שנים שעבורנו, כישראלים, נדמות כנצח, כאילו איראן ואחמדינג'אד חד הם, כאילו הוא היה שם תמיד. בשמונה שנות כהונתו של הנשיא אחמדינג'אד הפכה איראן מ"עוד מדינה" עם פוטנציאל איום על ישראל והמערב, למדינה שניצבת בראש אותן מדינות, וללא מי שיתכחש לעובדה שהכוח (הגרעיני בעיקר) שהולך ונצבר בידי האייתולות הופך מיום ליום לעובדה שיהיה קשה לערער עליה.

השיח שהפך למרכזי בשנים האחרונות – ובעיקר תחת נשיאותו של אחמדינג'אד, הוא שכוח גרעיני שלא נועד למטרות שלום הוא דבר מסוכן שבעתיים כאשר הוא מצוי בידיים של רדיקלים דתיים. כאלה שידיהם קלות על הכפתור האדום, ממש כפי שפיהם מנפק "דברי חכמה" בהכחישם את שואת היהודים. לעומת זאת, מבחינת אחמדינג'אד, דווקא הכישלון של הקו שהוביל בנושא החברתי, הפנים-איראני, הוא שצורם לו באופן אישי מאז הבחירות, כפי שניתן לראות בהתבטאויותיו בשבועות האחרונים. דברים אלה נועדו לגונן על מדיניות שקרסה, על פי כל הפרמטרים.

ההתחלה נראתה ורודה. ראש העיר הצעיר והמוצלח של טהרן נבחר לנשיא הרפובליקה האיסלאמית. מאחוריו הייתה קריירת ניהול כמושל מחוזות שונים בצפון-מערב המדינה, ובמיוחד הבטחות בחירות יצירתיות, בראשן ההבטחה "לשים את כספי הנפט על שולחנו של כל איראני". כלומר, להשתמש בכספי המשאב השחור והמניב ביותר, לטובת פיתוחה של איראן ולשיפור חייהם של מעוטי היכולת.

אך מעל לכל, אחמדינג'אד קיבל גיבוי מהמנהיג העליון עלי חמינאי, וממי שניהל ביד רמה את הפעילות הפוליטית בלשכתו, מוג'תבא חמינאי. ב-2005 יצאה איראן לדרך חדשה בתום שמונה שנים של הנשיא הרפורמיסטי מוחמד חאתמי, ואחמדינג'אד, שהוביל את המחנה הניאו-שמרני, ביקש כבר מיומו הראשון כנשיא, לעשות את ההפך מקודמו. המדיניות הפנים-חברתית עד אז, שנשענה לדידו של הנשיא הטרי על השקפות עולם של מומחים שדעותיהם קרובות מדי למערב ולתפישות קפיטליסטיות, הוחלפה מיד. הוא כונן מדיניות שלטעמו נשענה על דרכו של האימאם עלי, האימאם הראשון של בני העדה השיעית. דהיינו, החדרה של תפישות דתיות-סוציאליות לכלכלה האיראנית. הדברים הגיעו עד כדי פיטוריהם של המומחים לכלכלה שעמדו בראשות המוסדות השונים, והצבה תחתם של אנשים דתיים יותר כממונים על נושאים כלכליים.

גם את מדיניות החוץ של איראן ביקש אחמדינג'אד להפוך. הדוגמה הבולטת הראשונה לכך הייתה בנאומו הראשון באו"ם כנשיא אירן בספטמבר 2005, כחודש אחרי שהושבע לתפקיד. הנשיא האיראני הפגין על במת האו"ם אז, ומאז, את מה שהוא מכנה "אקטיביות" במדיניות החוץ, לעומת הפסיביות ששררה בעניין זה לאורך שנותיו של חאתמי כנשיא. איראן, אמר אחמדינג'אד לא פעם, ניצבה על סף איבוד עצמאותה ועוצמתה, כשהביטוי הבולט לכך מבחינתו הייתה "הצהרת טהרן" (שלנשיא הנבחר, חסן רוחאני, היה חלק גדול בקבלתה), והדבר למעשה האט את התקדמות פרויקט הגרעין האיראני במשך כשנתיים - משנת 2003 ועד היבחרו. מדיניות החוץ הפסיבית של קודמו, אמר, הביאה את איראן אל עברי פי פחת, שכללו בעיקר התערבות מערבית באיראן ולתחילת אובדן הערכים הדתיים והלאומיים במדינה שחוותה מהפכה איסלאמית.

במה שמהווה את התפישה העליונה שממנה נבעו השינויים הללו, בא השינוי הדתי שביקש אחמדינג'אד להנהיג באיראן. רעיונותיו של הנשיא האיראני, שאותם הציג בישיבת הממשלה הראשונה לפני שמונה שנים, והזכיר אותם בצורה בולטת גם בישיבת הממשלה האחרונה שלו השבוע, נועדו להכנת הקרקע – באיראן ובעולם, להתגלותו המחודשת של המהדי השיעי.

"הכנת הקרקע לקראת התגלותו של המהדי הייתה השליחות החשובה ביותר של הממשלה הזו", אמר אחמדינג'אד ביום רביעי בישיבתה האחרונה של ממשלתו. מבחינתו של נשיא איראן, כל הפעולות שעשו הוא, שריו וממשלותיו בשנים האחרונות, בין אם בתחום החברתי, בין אם בתחום הכלכלי, ובין אם בתחום מדיניות החוץ, הכל נועד להכשיר את איראן ואת העולם כולו להופעתו בשנית של מי שמכונה "המשיח השיעי".

אחמדינג'אד, שסיפר לאחר נאומו הראשון באו"ם כי חש שהילה של אור הופיעה מעל לראשו לאורך כל הנאום, עשה כל שביכולתו לממש את האמונה הדתית שלו ולתקן את שמסביבו לקראת ההופעה של המהדי. תחתיו, איראן בחרה בדרך משיחית יותר בניהול המדינה, והעדיפה אותה על פני הדרך המקצועית בתחומים השונים. כך קרטעה הכלכלה והידרדרה החברה, ומדיניות החוץ עוררה את המערב להבין (באופן זוחל אמנם) כי כפתור אדום שנמצא בידיים קיצוניות לא יכול להוביל למקומות חיוביים.

אמנם, העובדה המוחלטת היא שישנו מחליט אחד בלבד באיראן והוא איננו אחמדינג'אד, אלא המנהיג העליון חמינאי. זהו אדם דתי בכל מאודו, ששואף לעצמאות איראנית בתחום הגרעין. אולם תפישתו של אחמדינג'אד בנוגע להכנת הקרקע לבואו של המהדי, והתנגשותו הבלתי פוסקת עם המערב, יכולה הייתה, בתרחישים מסוימים, להביא להתפתחותו של משבר גרעיני גדול יותר ממה שקיים כיום. המנהיג העליון, איש בעל תבונה פוליטית ומדינית וניסיון רב בתחומים אלה, ביקש להרחיק את המשבר הזה מאיראן, הפצועה ממילא ממכת הסנקציות שהולכת ומכבידה על הציבור. ייתכן שזו גם יכולה להיות אחת הסיבות הבולטות להתנגשויות הבלתי-פוסקות ביחסים בין לשכת הנשיא ללשכת המנהיג העליון, שאפיינו כמעט את כל הקדנציה השנייה של אחמדינג'אד.

חמינאי השקול והזהיר מבחינה מדינית ניסה לרסן את אחמדינג'אד האימפולסיבי, שפיו והתבטאויותיו גרמו בכל הזדמנות למתח תמידי בין איראן ךבין המדינות החשובות בעולם - למשל, משבר הימאים הבריטים שנלקחו בני-ערובה בשנת 2009. חמינאי, שדוגל בהגעה למטרה בצעדים קטנים ("יב?ש-יב?ש", כמו שאומר שמעון פרנס, "לאט-לאט" בפרסית), הבין באיחור יחסי שהנשיא שמכהן תחתיו מבקש להסתער במהירות על המטרות, וכי תפישותיו עלולות להביא לאובדנה של המהפכה האיסלאמית, ולכן ניסה לרסן אותו עד כמה שניתן. מבחינת שני האישים, המטרות הן אותן המטרות, אולם דרך ההגעה אליהן הייתה סלע המחלוקת העיקרי. מחלוקת זו נפתרה כנראה עם היבחרו לנשיא של חסן רוחאני, שנדמה שאיננו אימפולסיבי בעליל, ובכך מתאים כמו כפפה ליד עבור המנהיג.

אחמדינג'אד פורש מלשכת הנשיא וכנראה שיחזור לצור מחצבתו באקדמיה, כך לפחות הצהיר כמה פעמים בעבר. אך אין זה אומר שהוא לא ישוב לפוליטיקה. מדובר באדם צעיר יחסית (באוקטובר הקרוב ימלאו לו 57), שניסה להריץ את מחותנו בבחירות האחרונות כדי שיחמם לו את הכיסא לקראת בחירות 2017. רבים באיראן ובעולם כבר מספידים אותו, ומעריכים שאין עוד סיכוי שישוב אל הזירה הפוליטית. דווקא בישראל, התסריט שבו אדם שנטש את המערכת הפוליטית מרוח בזפת ובנוצות, וחזר כמנצח כמה שנים אח"כ, אמור להיות מוכר. אחמדינג'אד נגוע בחיידק הפוליטי עוד מהימים שבהם נראו ניצניה של המהפכה האיסלאמית לקראת סוף שנות ה-70. זו הסיבה כנראה שהשם אחמדינג'אד לא ייעלם מהכותרות גם אחרי שמחליפו יושבע לנשיא בשבוע הבא.