(תיעוד מעצרו של הילד בן החמש, בחודש שעבר בחברון)
מה הוביל לפני כחודש את מפקד הפלוגה של חטיבת גבעתי בחברון לעצור ילד בן חמש, לאחר שהשליך אבן לעבר מכונית בה נהג ישראלי? כדי למצוא את שורשי הסיפור הזה, כדאי להתחיל בבכירי הרשות הפלסטינית, שרואים בטרור העממי, שכולל השלכת אבנים ובקבוקי תבערה לעבר אזרחים ישראלים כפעולה לגיטימית ואינטרס לאומי, חלופה לטרור ה"קלאסי" שכולל את הדקירות, הירי והנחת מטעני החבלה. מכל אלה הם נזהרים כמו מאש, אבל האבנים, לעומת זאת, הן ה"מקל" של הרשות נגד ישראל, אחרי שהאיומים באו"ם והפנייה לבית הדין הבינלאומי בהאג לא צלחו. זו מעין פעולת שחרור קיטור. אלא שבחיים כמו בחיים, הדרג הבכיר מקבל החלטה - ולאחר מכן היא יוצאת מכלל שליטה.
בשנה האחרונה התלוננו המתנחלים ביהודה ושומרון שוב ושוב כי מקרי יידוי האבנים על הצירים מתגברים ומסכנים אותם. בצה"ל התייחסו לכך ברצינות, אך עדיין, מאמצי הצבא היו מופנים בראש ובראשונה כלפי איתור תשתיות טרור רצחניות שמאיימות לחטוף חיילים, לחדור ליישובים ולהוציא לפועל פיגועי ראווה. במסגרת המאמצים הללו, אכן חשפו בחודשים האחרונים בפיקוד מרכז, בשיתוף משטרת ישראל, תשתיות מגוונות של חוליות מכוונות מחו"ל שחתרו לבצע פיגועים נגד חיילי צה"ל ואזרחים בישראל. מאחורי חלק מהיוזמות חלקם על ידי משוחררי עסקת גלעד שליט.
התפנית המשמעותית במדיניות נרשמה לפני ארבעה חודשים. אבן שהושלכה לעבר רכב ישראלי שנע באזור אריאל הביאה לתאונה שבה נפצעה של אדל ביטון בת השלוש באורח קשה. חייה התנדנדו בין שמים וארץ, ורק לאחר ארבעה חודשים היא שוחררה מבית החולים - אך לפניה עדיין תהליך שיקום ארוך. המתנחלים זעקו בכלי התקשורת, מחו בפני הדרג המדיני, נפתלי בנט לחץ, המערכת הביטחונית נדרכה - וצה"ל הבין שעל אף "מדרג האיומים", חייבים לטפל ביד קשוחה בתופעה המתרחבת שמאיימת על מרקם החיים.
צה"ל: "הכוח צדק כשעיכב פלסטיני בן 5 שיידה אבנים"
התוצאות לא איחרו לבוא. הן החלו בהעברת מסר חד ברור למפקדים ש"אבן הורגת" ועל כן יש לערוך ניתוחי שטח ולקיים פעילות מגוונת ביום ובלילה כדי ללכוד את האחראים, גם אם מדובר בנערים. המסר ירד ממפקדי החטיבות המרחביות באוגדת איו"ש אל אחרון החיילים.
"הסבלנות משתלמת"
מודל יפה שפעל בהצלחה יצא לדרך בחטיבה המרחבית בנימין. מפקד החטיבה, אלוף-משנה יוסי פינטו, החל את שירותו בחטיבת כפיר כלוחם בגדוד דוכיפת, מילא שורה ארוכה של תפקידי פיקוד בחטיבה, נפצע מירי באירועי פתיחת מנהרת הכותל ב-1996, אך לאחר שיקום ממושך חזר לשטח וקיבל את הפיקוד על גדוד דוכיפת. מאוחר יותר כיהן כסגן מפקד חטיבת כפיר, ובשנת 2009 יצא לראשונה מאיו"ש לתפקידי קצין אג"ם באוגדת צנחנים מובחרת.
בשנה שעברה קיבל אל"מ פינטו את הפיקוד על חטמ"ר בנימין, שאחראית על העיר רמאללה והכפרים בסביבתה. הוא ערך סיורי שטח וקרא חומר מודיעיני, אך עדיין לא הפנים את השינוי שחל בשלוש השנים שבהן נעדר מהשטח, לראשונה מאז תחילת שירותו באיו"ש. בשיחות עם קצינים שמתארחים בגזרתו, הוא סיפר שנדהם לראשונה לגלות סימוני שבילים במועצת בנימין ופתיחת נתיבי "סינגל" לרכיבת אופני שטח, מוקדי תיירות חדשים, ואפילו קצב גידול האוכלוסייה באזור גדל משמעותית. העיסוק העיקרי הפך להיות הטרור העממי, בין היתר בעקבות מבצע "עמוד ענן", שסיפק לצעירים רבים סיבה לצאת וליידות אבנים בצירים. לפני "עמוד ענן" נרשמו עשרות מקרים של יידוי אבנים בחודש ולאחר המבצע עברו הפלסטינים להיקף של עשרות מקרים בשבוע. היעדר אופק מדיני בשילוב של מצוקה כלכלית הביאו לעליה של 35% בהיקף הפח"ע העממי.
ניתוח פשוט של השטח העלה כי שלושת הגורמים העיקריים שהופכים למוקדי חיכוך בגזרה הם צירי תנועה מרכזיים, הפרות סדר המוניות ושכנות רעה שבאה לידי ביטוי במקומות בהם ישובים יהודיים סמוכים לכפרים פלסטיניים - בגזרת בית אל, בגוש טלמונים, בבית יהודה ובנחליאל. המוקד המרכזי נע סביב ההתנחלות אש קודש, שתושביה מתעמתים באלימות עם השכנים הפלסטינים על רקע סכסוך קרקעות.
אל"מ פינטו קידם תכנית משולבת שכללה פעולות שיבוש, סיכול ומעצרים - כשהדובדבן שבקצפת מבחינת לוחמי צה"ל היה לכידת מיידי האבנים "על חם". "רק בהיגיון ובתבונה מבצעית תצליחו לתפוס אותם", הסביר אל"מ פינטו ללוחמים שזה עתה הגיעו לגזרתו. "הנער מהיר ממכם כי הוא לא חובש קסדה, נושא נשק תחמושת ושכפ"צ; הוא מכיר היטב את השטח ובוחר את התזמון לבצע פח"ע עממי. אתם צריכים לנתח את הקרקע, להשכיב מארב, לשלב תצפיות בתוך השטח בלילה וביום, לבנות את הכוח באופן שזורקי האבנים יבואו אליכם ולא אתם תרדפו אחריהם. הסבלנות משתלמת".
כל זה אולי נשמע מורכב - אבל המסר חילחל. ניתוח נכון של הקרקע ובחינה סטטיסטית של האירועים הביאו לירידה דרמטית בהיקף השלכת האבנים על הצירים בגזרת החטיבה. 59 פלסטינים נתפסו בחצי הראשון של שנת 2013 על הצירים, ו-26 מהם הועמדו לדין. בתוך הכפרים נעצרו עוד 25. מרבית העצורים הם בני 16 עד 22. רק בחודש יולי, נתפסו ארבע חוליות בדרכן לפיגוע. לא היו אלו פעילי טרור חמושים ברובי קלצ'ניקוב וברימוני רסס, אלא בני נוער שאוחזעם בידם אבנים או בקבוק תבערה. בשורה התחתונה, אמנם הקשב לטרור ה"קלאסי", שעלול להתפרץ בכל רגע, נפגע מעט - אך בגרף הפח"ע העממי בגזרת בנימין ניכרת ירידה משמעותית.
ביהודה ושומרון, הצלחה היא מונח יחסי - מאחר ותמונת המצב עלולה להשתנות בכל רגע. החיבור לכלי התקשורת ולרשתות החברתיות עלול להצית בשנייה את השטח, וכשהנוסחה לשקט היא תקווה לכלכלה ואופק מדיני חיובי - כולם מבינים שמשהו רע עלול להתרחש ברגע שהשיחות בין ישראל לרשות הפלסטינית ייכשלו. לכן, מדגישים בצה"ל שהכול בסופו של דבר נשען על חופש פעולה מבצעי בערים ובכפרים הפלסטיניים, ועליונות מודיעינית של השב"כ בשילוב אגף המודיעין של צה"ל.
לעצור את הבן של בן לאדן
אז איך הגענו למצב בו מפקד פלוגה מחליט לעצור ילד בן חמש שהשליך אבן על רכב? הרי לא מדובר בבן של אוסמה בן לאדן, שמחזיק אולי במידע מודיעיני יקר ערך שאחריו רדופות מיטב סוכנויות המודיעין בעולם. זה קורה, משום שהלוחמים בגזרה פועלים בצורה חצויה: מצד אחד למנוע טרור מובהק, ומצד שני להילחם בטרור העממי שהפך לשגרה בגזרה. אלו שני עולמות נפרדים. הטפטוף הבלתי פוסק של המסרים מכיוונו של הפיקוד הבכיר, בדבר החשיבות של בלימת התופעה המתגברת של יידוי האבנים, הפך להיות יעד מרכזי בסדר העדיפויות של כל פלוגה שמגיעה לתעסוקה באחת הגזרות באיו"ש. כך במקרה המדובר: הקצין שהיה אחראי על האירוע תוחקר, והשיב כי ביצע מבחינתו את המשימה ברגע שעיכב את הילד - כי "אבן הורגת".
איך הוא היה אמור לנהוג? הוא היה צריך להפסיק את השלכת האבן, לברר מי הוא אביו של הילד ולהסתפק בהשלטת הסדר במקום ובהעברת המידע לגבי אביו לגורמים הרלוונטיים - אבל ככה זה כשנותנים ללוחם לעסוק במשימות לא קלאסיות של צבא: אתה עלול להיגרר לשטח אפור, שמביא לתוצאות עגומות.
בנקודת הזמן הזו נשאלת השאלה, מדוע קצין המנהל האזרחי, בעל הניסיון הרב ביותר בגזרה, לא מנע את המבוכה בשטח. אסור היה להעלות את הילד לג'יפ הצבאי, ובטח שלא להעמיד אותו לצד אביו כשעיני האב קשורות. אסור לעשות דבר כזה באופן עקרוני - ועל אחת כמה וכמה כשמצלמה נוכחת בשטח, גם אם מדובר בהחלטה חוקית. אחרי שהתקבלה החלטה בצה"ל לאפשר לכל מבוקש להיפרד מאמו בנשיקה וחיבוק בעת המעצר ולא להרוס את תכולת הבית בעת החיפוש אחרי אמצעי לחימה, ראוי שיחודדו הנהלים במקרה הזה.
באותה הנשימה, נשאלת השאלה - מדוע הילד הפלסטיני השליך את האבנים? איפה היו הוריו באותו הרגע? מה גרם לו להיות חלק מתופעת הטרור העממי המתגברת ביו"ש שמסכנת חיי אדם? חשוב גם לזכור עוד דבר: ההצלחה של צה"ל במיגור הטרור ה"קלאסי" באיו"ש היא שהביאה אותי לכתוב היום על השלכות אבנים. לפני עשור, כשהמתאבדים התפוצו בחוצות הערים, כתבה על אבנים לא הייתה מעניינת אף אחד.
קצין איסוף - לכל הטורים של אמיר בוחבוט