לאנשים שונים יש שאיפות שונות. יש אנשים שחולמים להתעשר. יש כאלה שמפנטזים על ראשות הממשלה. יש מי שכל מבוקשו הוא לישון לילה אחד רצוף. יש גם אנשים שלא רוצים כלום.
ויש אנשים שרוצים להעפיל לאוורסט.
לטעמי, אפילו עלייה ברכבל למצדה היא חוויה מלחיצה, אבל אפשר להבין את הטיפוסים ההרפתקנים, שרק חולמים לטפס 8,848 מטרים ולראות עוד הרים מושלגים, מעט נמוכים מהם. חוויה של פעם בחיים, כך מספרים.
שוחחתי לאחרונה עם אחד ממכריי, אדם קשה לפיצוח ששמו יצא למרחקים כמכור לאתגרים מפחידים, שסכנת מוות מרחפת מעליהם. ניתן להגדירו כמעין ג'יימס בונד הישראלי, בכיר לשעבר במערכת הביטחון, חובב יאכטות ויין משובח, אבל אחד שתמיד יעדיף פלאפל פשוט על פני מסעדה יוקרתית, מסוג הברנשים המסתוריים שישנים עם אקדח טעון מתחת לכרית ועם חתול ג'ינג'י מעל השמיכה.
ומתברר, איך לא, שגם הוא העפיל לפסגה המפורסמת. נו, ואיך היה? "במון בלאן נחמד הרבה יותר", הצהיר שון קונרי המקומי. אבל ההר הזה נמוך מהאוורסט, התעקשתי.
- "לפחות נקי שם. למרות הצרפתים".
___
למרות שידידנו המסתורי דילג בעליות האוורסט לפני יותר מעשור, הוא מספר שכבר אז היו זרועים המשעולים בערמות של זבל. הפסגה, לשם מגיעים היחידים המהוללים, מעוטרת באשפה ובדגלי לאום דהויים, ומסביב מושלכים בלוני חמצן ואוהלים קרועים. מפות, בקבוקים, סכינים והפרשות גוף מהסוג המוצק, מעורבבים כולם זה בזה.
לדבריו, הר אוורסט הוא לא רק המזבלה הגבוהה בעולם, אלא גם בית הקברות הגבוה בעולם. כדי לכבוש את הפסגה צריך לפעמים לדלג מעל גופות של המטפסים האחרים, חסרי המזל והלא-מנוסים שלא שרדו את העלייה הקשה והמתישה. הקור המקפיא מונע מהגופות להרקיב במהירות, ובהיעדר חיות טרף וציפורים שיזללו את הבשר עד תום, נדמה לפעמים שלא מדובר בפגרי אנוש, אלא במטפסי הרים שהחליטו לישון לנצח.
בחודש יוני ציינה נפאל 60 שנים להעפלה המוצלחת הראשונה לפסגת ההר. אדמונד הילארי הניו-זילנדי, והסבל-מדריך טנזינג נורגיי, בן לשבט שארפה שמושבו בנפאל, שהו בפסגה כ-15 דקות, אך במשך השנים התחלפה התהילה בריב. המחלוקת נבעה מהשאלה מי מהם דרך ראשון על הפסגה. הילארי טען לבכורה, ואילו טנזינג, שסחב את חפציו של עמיתו האוסטרלי ומשך אותו במעלה הר, לא טרח להילחם על כבודו. אחרי מותם של שניהם, אולי עדיף לקבוע שמדובר בשאלה לא חשובה.
כיום, הטיפוס על ההר הפך ממשאלת יחידים לאטרקציה המונית ולתענוג של עשירים. בני שבט שארפה, המתגוררים למרגלות האוורסט, מובילים מטפסים ותיירים במעלה ההר. בכמה פורומים בישראל, נכתב שתמורת "תשלום טוב" ניתן לאתר מקומי שיסחוב אותך על גבו בקטעי ההליכה הקשים. בפורומים בחו"ל אומרים שהסכום נאמד ב-100 אלף דולרים, אך קשה למצוא מישהו שיתוודה בשוחד שכזה.
יותר מ-3,500 בני אדם הגיעו לפסגת ההר מאז ההעפלה המוצלחת הראשונה. 350 מהם עשו זאת רק מתחילת השנה הנוכחית. בשנה שעברה, דווח על יום אחד שבו 234 בני אדם העפילו לפסגה. בהחלט, צפוף. והמרבה בשמחה מרבה באשפה. למרות משלחות מיוחדות לאיסוף אשפה, הטינופת עדיין מעטרת את השלג, והגופות ממשיכות להיערם.
התפתחות ציוד הטיפוס והזמינות הקלה להר הפכה אותו למוקד תיירות מסחרי לכל דבר. יש יותר ויותר סיפורים על קשישים, ילדים או קטועי גפיים שמדלגים בקלילות לאחד מארבעת מחנות הטיפוס שעל ההר. זה מרשים ומרגש לפעמים, אבל כשנתקלים ביותר ויותר סיפורים שכאלה, כבר קשה להתפעל. אולי הגיע הזמן לכבוש פסגה אחרת, והפעם לשמור עלייה נקייה.
