שר האוצר, יאיר לפיד, יכול לרשום לעצמו שבוע מוצלח למדי. פתאום הוא שוב היה הלוחם האמיץ נגד ההשתמטות החרדית, ולא ההוא שכל הזמן גוזר עלינו עוד ועוד קיצוצים ומכאובים. שוב הוא יכול היה להרשות לעצמו לשחות בבריכה שבה הוא מרגיש כמו דג חופשי ומאושר, ולא לטבוע במספרים שמעתירים עליו אינטרסנטים שונים שמעת לעת מכשילים אותו. אבל לאחר שעניין גיוס בחורי הישיבות החרדים בא על מקומו בשלום (בינתיים), מוטב לשר האוצר לתת את דעתו לנושא ישיבות ההסדר, שעוד עלול להתפוצץ לו בפנים. נכון שכל חוק השוויון בנטל נולד מביטול חוק טל שעסק רק בגיוס החרדים ולא בישיבות ההסדר; נכון שבהסכם הקואליציוני נכתב ששירות בני הישיבות יועלה בחודש אחד בלבד, ונכון שלא יפה לריב עם נפתלי בנט, ששקוע עד צוואר בקשיים פנים-מפלגתיים. אבל בסוף כל חוק כזה עלול לחכות בג"ץ (ושרת משפטים שלא תזיל דמעה אם נתניהו, לפיד ובנט קצת יובכו). ואם שופטי העליון יגידו את מה שחושבים בוחריו של לפיד למה מטפלים בחרדים ולא בחיילי הציונות הדתית שמשרתים רק שנה ורבע? הוא יהיה בבעיה.
בבעיה נמצאים גם הפוליטיקאים החרדים, שמשלמים עכשיו את מחיר התרגיל שעשו ללפיד בערב העברת התקציב בממשלה וההשוואות לגדולי צוררי יהודים בעיתוניהם. לא שחוק הגיוס היה משתנה מהותית, אבל הסיכוי להשיג משהו בהידברות נראה כיום כמו הסיכוי שדרעי יקפוץ לסעודת שבת אצל לפיד. הכעס של שר האוצר על דרעי לא קהה כהוא זה מאז פרשיית ההודעה על ה"וויתור" של לפיד ושר החינוך, שי פירון, בעניין לימודי הליבה. ש"ס הרוויחה אולי כותרות שמנות בעיתוני חג שבועות ששמו את שר האוצר ופירון ללעג, אבל הפסידה אוזן קשבת במשרד האוצר. איפה הימים של גפני בראשות ועדת הכספים ואיציק כהן במשרד האוצר? לפיד לא שונא חרדים. הוא פשוט מאמין שבלי כניסתם לשוק העבודה המשק הישראלי יקרוס. הבעיה שלו היא עם העסקנים והפוליטיקאים. כפי שפורסם היום לראשונה בוואלה! חדשות, התייאש מהם סופית והחליט לנסות לדבר עם "אחיו החרדים" מעל לראשם. אם יצליח בכך, וזו משימה קשה מאוד, זה יהיה ניצחונו הגדול.
ביום שני השיב סגן שר האוצר, מיקי לוי, להצעת אי אמון שהעלתה ש"ס במליאה בעניין השיכון. בסוף דבריו, ללא קשר לעניין הנדון, החמיא למפלגתו על קידום חוק השוויון בנטל. אנשי ש"ס הבודדים שנכחו במליאה עיוו את פניהם וצעקו לעברו "מה הקשר?". נו, נו, אתם באמת לא מבינים מה הקשר?
המשבר סביב חוק השוויון בנטל, שנפל עלינו השבוע, לא אמור היה להפתיע את סיעות הקואליציה. לפיד שוחח מאז הקמת הממשלה עם שותפיו לממשלה בעניין. הוא אמר לנו, סיפר גורם בממשלה, שאין לו בעיה לקיים דו שיח על כל דבר וכל עניין. אבל הדגיש שבנושא הגיוס הוא לא מתכוון להתפשר ושלא אכפת לו לפרק בגלל זה את הממשלה. גורמים בסביבתו של לפיד הגדירו את כוונותיהם בנוגע למתווה השוויון בנטל כך: "במקרה של העניין הזה לא יביאו לנו ציטוטים מלפני הבחירות שיעמידו אותנו באור מביך לאור מה שנשיג".
את מה שלפיד אמר בחדרי חדרים בשבועות האחרונים הוא ירה ביום שני בחדר סיעת יש עתיד בכנסת. אך לאולטימטום הברור שלו נוסף משפט מהדהד: "אם מישהו חושב שהלכתי לפוליטיקה רק בשביל לפתור את הקטסטרופה הכלכלית שהשאירה פה הממשלה הקודמת, אז הוא לא מבין מה אנחנו עושים פה". סביר להניח שהמשפט הזה נקלט ונצרב היטב בלשכת ראש הממשלה. לפיד הקפיד עד כה שלא לבקר בפומבי את התנהלותה הכלכלית של הממשלה הקודמת, והמשפט הזה הבהיר למי שצריך שהוא לא יהסס להוריד את הכפפות. רק זה עוד חסר לנתניהו, להיכנס למלחמה עם שר האוצר שלו על הירושה שקיבל ממנו, בשיאה של תוכנית כלכלית קשה ומורכבת.
הממשלה הזו, שחוותה חבלי לידה קשים, נהנתה מאז הקמתה משקט יחסי. אבל נדמה שהשבוע פרצו השדים מהבקבוק ויצרו מהומה שהשלכותיה עדיין לא ברורות. ייתכן שבספר דברי הימים לממשלות ישראל יצוין התאריך הזה כנקודה שממנה החלה ההתדרדרות של ממשלת נתניהו השלישית. בליכוד הבינו מהר עד כמה כוחם בממשלה מוגבל, בבית היהודי הועמקו הפערים ואפילו ביש עתיד שהרוויחו הרבה דיווידנדים עוד יכולים לגלות שהסיפור שנסגר עם החרדים יוצר בעיה בגזרה אחרת. למעט השרה ציפי לבני, שנכנסה לאחרונה היטב לפוזיציית מבקרת הממשלה, נרשמו פגיעות אצלם כולם. ממש שוויון בנטל.
ראשון הנפגעים היה שר הביטחון, בוגי יעלון. ראשית, כי ראש הממשלה קיפל אותו בתוך פחות מ-24 שעות. שנית, כי חבריו מאשימים אותו שהתעקשותו העניקה ללפיד בדיוק את מה שביקש. הפעם החרדים ידעו לשמור על שתיקה, בא בוגי ולחץ על הכפתור שהטיס את שר האוצר למיקרופונים ושיפר מעט את מצבו בתודעה הציבורית. נתניהו אמנם נהג בתבונה ובקור רוח כשמיהר להבין את המצב ולעצור בזמן את ההסלמה, אבל פעולתו המחישה את חולשתו. לפני שנה הוא ובוגי עשו קרקס לשאול מופז ויוחנן פלסנר. עכשיו הוא קיפל צ'יק צ'ק את האוהל ופועל לפי רצונו של לפיד.
אגב, הטענה לפיה אין מקום לעסוק בשאלה מה יהא דינם של אלו שלא מתגייסים מכיוון שהיא לא מופיעה בהסכם הקואליציוני משוללת כל יסוד. גורמים שהיו מעורבים עד צוואר במו"מ להקמת הממשלה טוענים שהנושא עלה בפגישות, אולם הוחלט שמכיוון שהוא מורכב ונפיץ מוטב להשאירו לשלב מאוחר יותר. ומהו "שלב מאוחר יותר" אם לא זה שהגענו אליו עתה?
לנתניהו יש צרות? הצחקתם את בנט
צרותיו של ראש הממשלה ושר האוצר הן כאין וכאפס לעומת אלו שבאות על שר הכלכלה, נפתלי בנט. לו בנט היה צריך להתמודד רק עם הנמלים בביתו, ניחא, אבל לצרות הפנימיות שנוחתות עליו גם מדביר לא יעזור.
כדאי להתעכב פעם נוספת על ההצבעה שהתקיימה בשבוע שעבר על ההצעה לצרף 50 נשים לגוף הבוחר של הרבנים הראשיים. בסיעת הבית היהודי הוחלט לתמוך בחוק, אבל בנט אפשר לחברי הסיעה חופש הצבעה. יו"ר הסיעה, איילת שקד, ביקשה מכל מי שנעדר מההצבעה להתקזז וכך היה (למעט ח"כ מוטי יוגב). אז אולי הכל התנהל לפי המקובל, אבל בנט צריך לשאול את עצמו למה רק הוא, שקד והשר אורי אורבך תמכו בהצעה. מילא שארבעת חברי האיחוד הלאומי נעלמו מהמליאה, אבל היכן עוד 5 חברי סיעת המפד"ל? למה הם לא נשארו והרימו את היד בעד?
בימי הקמת הממשלה עלה רעיון שנתניהו יצליח לפלג את הבית היהודי ולהרכיב ממשלה עם החרדים ובעזרת ארבעת חברי האיחוד הלאומי. העניין הזה לא הבשיל למשהו אמיתי. כשאתה רואה את התנהלותם של חלק מאנשי המפד"ל ושומע את התבטאויותיהם, קשה שלא לחשוב על אפשרות שאם היום יהיה פילוג, השר אורי אריאל ימשוך אחריו לא רק את אלי בן דהן, זבולון כלפא ואורית סטרוק.
נדמה שהיחסים בין אריאל לבנט עלו על שרטון. עניין הרב הראשי מרתיח את אריאל. בנט ניסה בכל כוחו לשכנע את השותפים לתמוך בדיל עמאר-אריאל, אבל נחל כישלון בנושא. הפערים בתוך הסיעה סביב בחירתו של הרב סתיו הולכים וגדלים. בזמן שאריאל זעם, השר אורי אורבך ממש כתב שלשום שירה בעמוד הפייסבוק שלו: "אם למישהו עוד יש ספק, אני כמובן תומך בבחירתו של הרב סתיו לרב הראשי לישראל... זה מה שרוב מכריע של הציבור, כולל המון רבנים התומכים בשקט, ורוב הבוחרים שלנו מצפים מאיתנו. ה-בו-ח-רים שלנו!" (ההדגשות במקור). ושימו לב לסוף דבריו: "ובלי קשר לזהות הרבנים הנבחרים - כולם מועמדים מצוינים ואהובים - עלינו לשאול את עצמנו כבר עכשיו מי צריך לנהל את המהלכים הפוליטיים של הציונות הדתית: רבנים (ושמשיהם) או פוליטיקאים? ולמי הפוליטיקאים הדתיים מחויבים - רק לרבנים (עם כוחם הפוליטי המשוער), או לציבור הבוחרים הרחב? לי התשובות ברורות מתמיד". לפי דבריו של בנט בתקופת מערכת הבחירות הוא היה חותם על כל מילה בנושא הזה. השאלה אם הוא יכול ורוצה לומר את זה עכשיו.
ועוד הערה אחרונה בנושא חוק השוויון בנטל: לפי ההסכם הקואליציוני בראש הוועדה שתקדם את החוק בכנסת יעמוד נציג הבית היהודי. בבחירות חשאיות שהתקיימו ביום שני בסיעת הבית היהודי נבחרה לעמוד בראש הוועדה ח"כ איילת שקד. שקד אמרה לי אתמול שהיא דווקא נגד החלת סנקציות פליליות על תלמידי ישיבה שלא יגיעו לבקו"ם, בניגוד להחלטת ועדת השרים שהתקבלה היום. האם כאן טמונה התסבוכת הפוליטית הבאה?
רבנות בניחוח שנות החמישים
לפיד אמנם מתעקש לתמוך במועמדותו של הרב סתיו לרב הראשי, אבל הסיפור הבא ממחיש עד כמה העניין באמת נוגע לו. אחת התהיות שמועלית לאחרונה ביתר שאת היא מידת הנחיצות של שני רבנים, אחד אשכנזי ואחד ספרדי. לחלוקה הזו יש ניחוח של שנות ה-50, לא של העשור השני של שנות האלפיים. חבר הכנסת דודו רותם מישראל ביתנו ניגש לאחרונה ללפיד. מה דעתך בעניין, שאל, האם צריך רב אחד או שיש מקום לשניים. "תגיד", ענה לו שר האוצר, "אפשר אפס"?
בית משפט זה לחלשים
יום שני, דיון בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת בעניין תנאי ההעסקה של הסגל הזוטר באוניברסיטת בן גוריון. נציג הסגל הזוטר, בחור צעיר ומלא אנרגיות, מאיים שאם לא תהיה ברירה הם ייאלצו לתבוע את האוניברסיטה בבית משפט. יו"ר הוועדה, חיים כץ, קוטע אותו מייד. "אל תלך לבית משפט, הוא אומר לו, "בית משפט זה לחלשים. מי שיש לו ועד חזק לא צריך בית משפט. אני יו"ר ועד, ולא צריך להגיע לבית משפט ואף פעם לא משבית את העבודה".
לפנק, לפנק, לפנק
השורות הבאות מיועדות למקוננים על כך שפעם היה כאן יותר טוב:
בשבוע שעבר הלך לעולמו חבר הכנסת לשעבר יוחנן כהן. את עיקר שנותיו במגזר הציבורי עשה כהן בתפקידים דיפלומטיים במשרד החוץ. ח?כ הוא היה רק למשך זמן קצר בשנים 1957-1959 בעת כהונת הכנסת השלישית. אבל כהן ז"ל אינו הסיפור שלנו, אלא זה שאותו הוא החליף בכנסת, ישעיהו פורדר שמו. פורדר, חבר המפלגה הפרוגרסיבית, היה חבר בכנסת הראשונה. גם בחלקה של הכנסת השנייה וכן בשלישית. בכל שנות חברותו בכנסת הוא עסק בעניינים כלכליים, הן בוועדת הכלכלה והן בוועדת הכספים שבהן היה חבר. ב-1957 הוא החליט לעזוב את המשכן רק כדי לנחות היישר בכורסת מנהל בנק לאומי. רק המחשבה על הלינץ' הציבורי שהיו מבצעים היום לח"כ שהיה מעז לחשוב על מהלך כזה מעוררת פלצות. לפחות בזה התקדמנו.