מתי יודעים שהנשיא בצרות? כשאפילו קו ההגנה של תומכיו מנוסח בסגנון המתחמק של מרואיינים שאין להם תשובה טובה לטענה מסוימת: "זו לא השאלה האמיתית, השאלה האמיתית היא...". באשר ליריביו של ברק אובמה - הם חוגגים השבוע. "אז כמה סקנדלים יידרשו בשביל להדיח את אובמה?", תהה השבוע אחד המשתתפים בפורום של "פטריוטים של מסיבת התה", אחד מתוך עשרות ארגוני המחאה השמרנים בארה"ב שנפלו קרבן להתנכלות של רשות המסים שהפנתה תשומת לב מוגזמת למבקשי פטור ממס שבשמותיהם נכללו המילים "פטריוט" או "מסיבת התה".
הנקודה המעניינת היא שכהונתו הראשונה של ברק אובמה, שכללה לא מעט משברים, לא הניבה שערוריות של ממש, שזוכות בתקשורת לסיומת "X-גייט" (על משקל "ווטרגייט" של ניקסון או "זיפרגייט" של קלינטון). הכהונה השנייה, כבר בראשיתה, משלימה את הפערים בקצב - וכן, שמו של ניקסון כבר מתעופף חופשי. השמרנים תמיד חשבו שאובמה הוא לא הפוליטיקאי המתון שהוא מתיימר להיות, אלא סוציאליסט שונא אמריקה המקדם ממשלה גדולה וסדר יום קיצוני. פרשת רשות המסים, שהביאה להדחתו של הממונה עליה, סטיבן מילר, רק סיפקה להם הוכחה ממשית, במקום ערמה של תאוריות קונספירציה בסגנון "מקום לידתו האמיתי של אובמה בקניה" וכדומה. גם ארגון יהודי שמרני, "זי-סטריט", היה ברשימת הנפגעים, וכשתבע את רשות המסים על ההתמהמהות לספק לו מעמד של ארגון פטור ממס - מועד קבלת ההטבה נדחתה שוב.
הרפובליקנים, שכבר פתחו בהכנות נמרצות לבחירות 2016, מסרבים לקנות את טענת הממשל כי בכל הנוגע לפרשת בנגאזי, תקיפה קטלנית נגד הנציגות הדיפלומטית של ארה"ב בלוב שבה נהרגו השגריר כריס סטיבנס ושלושה עובדים נוספים, לא היה זדון וטיוח בהצגת מידע שגוי לציבור זמן קצר לפני הבחירות לנשיאות אלא בלבול שנבע ממידע חסר. אובמה האשים את יריביו בהפיכת "טרגדיה לקרקס פוליטי", שאינו מכבד את זכר ההרוגים. מנהיג הרוב בבית הנבחרים, אריק קנטור, העיר בתגובה ששורת הדיווחים האחרונים גרמה לציבור להעלות שאלות "לגבי הכיוון של הממשל הזה - ולמי בדיוק הוא חב תשובות? למשפחות ההרוגים בבנגאזי, למשלמי המסים במדינה, על מעשי רשות המסים. יש לנו גם שאלות לגבי שמירה על חופש העיתונות, המעוגן בתיקון הראשון לחוקה".
במהלך הכהונה הראשונה, היו ליברלים ששמחו על אי-סגירתו של מתקן הכליאה בגואנטנמו, וארגונים כמו "עיתונאים ללא גבולות" הזהירו מפני "המלחמה" של ממשל אובמה נגד מקורות של עיתונאים במוסדות הפדרליים, שעקף את קודמיו במספר התיקים שנפתחו נגד מדליפים. פלטים של שיחות הטלפון של עורכים וכתבים של סוכנות הידיעות AP שהגיעו לידי משרד המשפטים שחקר את הדלפת הסיפור על פעילות הסי-איי-איי בצפון אפריקה והמזרח התיכון, עימתה את אובמה עם לב המיינסטרים בגלל הטענה לפגיעה חסרת תקדים בחופש העיתונות. כדברי איגוד העיתונאים של אמריקה - "המעשים האלה מזעזעים את המצפון האמריקני".
גם הליברלים דורשים הסברים
פתאום, אפילו יו"ר הקונגרס ג'ון ביינר, שלא נמנה על חסידי העיתונות הליברלית, דרש הסברים מהממשל. זאת למרות שהרפובליקנים היו הראשונים שדרשו בזמנו לחקור את סדרת ההדלפות לתקשורת "המסכנות את בטחון המדינה" (ישראל גם כיכבה באחת ה"הדלפות המסוכנות" האלה). התובע הכללי, אריק הולדר, שניסה להתנער כמה שיותר מפרשת AP ולהבהיר שלא היה לו שום קשר לכך, בכל זאת הזכיר שמדובר בהדלפה רצינית. הסיפור שנחקר היה פרסום סיכול הפיגוע שתכנן תא של אל-קאעדה בתימן לפיצוץ של מטוס מערב הסעודית. זו הייתה אחת משתיים או שלוש ההדלפות הכי רציניות שהוא ראה אי פעם מאז תחילת הקריירה שלו בשנות ה-70', העיר הולדר, והוסיף: "זה סיכן את העם האמריקני".
טענה שצעד זה או אחר של הגבלת החופש דרוש למען חיזוק הביטחון בדרך כלל הצליחה לשכנע אמריקנים להסכים להגבלת הזכויות שלהם. הפעם, הממשל החליט לגבות את עצמו גם מהכיוון הליברלי והודיע ביום רביעי כי יתמוך בחקיקה שתגביל את יכולת מוסדות השלטון לאלץ עיתונאי אמריקאי להסגיר את מקורותיו - דרישה כזו תאלץ לעבור בבית משפט. גם אם החקיקה, שכבר ניסה לקדם בעבר הסנטור הדמוקרט צ'ק שומר, תעבור, היא לא תשנה את המצב בצורה דרסטית, שכן הגרסה הקודמת של הצעת החוק כללה סייגים ביטחוניים - וזה בדיוק המקרה של חשיפת AP.
מאז התפרצות שלושת הפרשות (כולל הגלגול הקודם של פרשת בנגאזי), סומנו כבר כמה וכמה שעירים לעזאזל. מינויה של השגרירה באו"ם סוזן רייס לתפקיד מזכירת המדינה סוכל בגלל שהיא הייתה זו שהתראיינה בתקשורת אחרי התקיפה בבנגאזי וסיפקה את המידע השגוי. לאחרונה, מחדר התדרוכים של מחלקת המדינה נעלמה ללא הודעה מוקדמת הדוברת ויקטוריה נולנד, שהייתה חתומה על חלק מהתכתובת בין גורמי הממשל על ניסוח "הנקודות לדיון" בבנגאזי. את מקומה תופסים כעת הדוברת החדשה, ג'ן פסקי, שדבררה את קמפיין הבחירות של אובמה ב-2012, וסגנה פטריק וונטרל. בניסיון לבלום את הידרדרות המצב, פרסם הבית הלבן ביום רביעי 100 עמודי תדפיסים של התכתבות הפקידים בדואר האלקטרוני בנושא, להראות שלא היה שום מניע פוליטי בניסוח הגרסה הסופית שסופקה לציבור. אך הרפובליקנים דורשים להקיז דם פוליטי - בעיקר זה של שרת החוץ לשעבר הילרי קלינטון, כדי לפגוע בסיכוייה להיבחר לנשיאות ב-2016.
בפרשת רשות המסים, הרפובליקנים מסרבים להסתפק בראשו של הממונה על הרשות סטיבן מילר שהודח לבקשתו של הנשיא. יו"ר הוועד הרפובליקאי הארצי דרש מאובמה להתנצל בפני העם האמריקאי וטען שפיטורי מילר "זה לא מספיק".
גורל אובמה כגורל בחירות 2016
באשר לאובמה - גם אם הוא עצמו לא היה מעורב ישירות באף אחת מהפרשות ואין שום הוכחה לכך שההוראה לחקור שמרנים או לצותת לכתבים באה מלמעלה הנשיא עצמו כבר השתמש בביטוי שהיה מונח על שולחנו של הנשיא הארי טרומן: "The buck stops here" ("הדולר נעצר כאן"), ואין באמת למי לגלגל את האחריות. שלושת הפרשיות מטילות צל על כהונתו השנייה של ברק אובמה, והקושי שלו להביא להישגים - כולל כישלון המאמץ להעביר חקיקה להגבלה של מכירת הנשק - מותיר את אובמה נטול קלפים נגדיים במשחק הזה. שורת הגינויים שנדרש לספק בימים האחרונים, טענות שהוא "לא יסבול" שררה ("במיוחד ברשות המסים"), לא ממש עוזרים. אובמה כבר מזמן לא אאוטסיידר, הוא מזוהה עם הממסד, והממסד בהחלט ניצל כוחו לרעה - הטעה את הציבור ופגע כלכלית ביריבים הפוליטיים של הנשיא.
מעניין היה לראות השבוע את התמודדות הדמוקרטים עם הסקנדלים. ביום חמישי, בתוכנית של MSNBC "מורנינג ג'ו", אחד הפרשנים, דוני דויטש, ניבא שהמהומה שקמה בתנועת "מסיבת התה" שוב תביא לעליית מועמדים קיצונים יותר בקרב הרפובליקנים, ולכישלון בבחירות הבאות. דויטש ציין גם שהעבירות ברשות המסים אינן קשורות לנשיא, אלא לפקידים סוררים ("מספר אידיוטים", לדבריו), והעריך כי האמריקנים חכמים מספיק להבין את זה. אנשי מכון המחקר הליברלי Center for American Progress ניסו לגונן על אובמה מכיוון אחר: בעוד מתנגדיו הפוליטיים של אובמה "מנסים שוב להנדס שערורייה מתוך מותם הטרגי של ארבעה עובדי ממשל", תוך התמקדות בניסוח "הנקודות לדיון", נשכחה "השערורייה האמיתית בלוב": "ריק בטחוני ואיומי טרור חדשים". כלומר, הדיון בנושא הביטחון הלאומי הפך לשטחי - בגלל שמאשימים את הממשל, שבמקום להתמקד בבעיות האמיתיות נאלץ להתמודד עם בקרת נזקים תדמיתית.
אז מה יהיו ההשלכות של השערוריות שנחתו על אובמה בפתח הקיץ? זה בוודאי לא יתרום למאמציו לדרבן את הרפובליקנים בקונגרס לשתף עמו פעולה במלאכת החקיקה, ושום משחקי גולף עם הנשיא או פתקים אישיים של ראש סגל הבית הלבן, דניס מקדונה, לאנשי הקונגרס שגילו קצת נכונות להתפשר, לא יעזרו. והמלאכה מרובה: "על הצלחת" של הנשיא מונח סבב נוסף של דיון על העלאת תקרת החוב הלאומי, שהפך לעימות בהגדרה, הבעיה הלא פתורה של הגרעון בתקציב הפדרלי, כשה"עיקול" (sequester) ממשיך לפגוע בתוכניות השונות בלי אבחנה. רפורמת ההגירה, נושא שלא העז להתמודד אתו בצורה כוללת בכהונה הקודמת, ממתינה גם היא. שלא לדבר על בעיית הנשק הלא פתורה ואתגרי שינוי האקלים. זה לא שהרפובליקנים אי פעם ששו לשתף פעולה עם אובמה בגבעת הקפיטול, אבל הפעם יש להם תירוץ לא רע. רוב וודל, חבר הקונגרס הרפובליקאי מג'ורג'יה, ניסח זאת בפשטות: "אי אפשר לנהל משא ומתן עם מישהו שאנו לא סומכים עליו". קשה לספק מסגרת לדיון כשאתה הצד המגיב - ואם השערוריות ימשיכו להיגרר ולקום לתחיה, כמו פרשת בנגאזי - סדר היום הגדול של נשיא שכבר לא צריך לחשוש מבחירות חוזרות, יהפוך למאוד, מאוד קטן.
בוושינגטון ההפכפכה יש גם סיכוי לתסריט אלטרנטיבי, חיובי יותר מבחינת הנשיא. בסך הכל, למנהיגים הרפובליקנים לקראת הבחירות גם יש אינטרס לקדם את רפורמת ההגירה - ואולי הם ינצלו את הרעש והצלצולים של הפרשיות המעיקות על אובמה וזעם תנועת "מסיבת התה" שמופנה כלפי הבית הלבן להעביר אותה בכל זאת. הפעילות הנמרצת של מזכיר המדינה ג'ון קרי לקידום פתרון המשבר בסוריה - במקביל לניסיונות להחיות תהליך השלום במזרח התיכון - זה עוד כיוון אפשרי לשינוי סדר היום. אך ההסתבכות מול הרוסים השבוע עם מעצר הדיפלומט האמריקני במוסקבה שהואשם בריגול (כבר השני בתקופה האחרונה, לטענת הרוסים) מאיימת לחבל ביוזמת הכנס הבינלאומי בנושא סוריה, ותהליך השלום הישראלי-פלסטיני לא נוהג לספק הפתעות טובות למזכירי המדינה האמריקאים.