דורה רוט, ניצולת השואה שהרימה היום (שני) את קול זעקתם של ניצולי השואה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, רק דרשה לדבריה, את מה שמגיע לה ולחבריה. "בן גוריון אמר שעד סוף חיינו יתמכו בנו. איפה ההבטחה הזאת? לא ביקשתי מאף אחד את מה שלא מגיע לי", היא אמרה בראיון לוואלה! חדשות.
רוט, המתגוררת בטבעון, נולדה בפולין ב-1930. בגיל שבע היא ובני משפחתה גורשו מביתם לגטו ורשה, שם ניסתה לשרוד יום-יום, במשך שש שנים, את מעשי הזוועה של הנאצים. "ראיתי חיילים נאצים מעמידים בשורה את הנשים, בוחרים כמה מהן ואונסים אותן. אמא שלי כיסתה לי את העיניים כדי שלא אראה את זה", היא מספרת.
הזיכרונות מאותה תקופה לא מרפים ממנה עד היום, והיא מעדיפה למעט בדיבור עליהם. "הם לא מבינים את זה", היא אומרת, ומתכוונת לפקידי המדינה, אך גם לחברי הכנסת שמגלים לדבריה אטימות לסבל של בני דורה. "הם לא מבינים מה זה לחיות עם הזכרונות הללו, ולנסות להיות בן-אדם כמו כולם, ללמוד ולצאת לעבוד. הם לא מבינים מה זה לקבל מכות בתור ילדה בת שמונה כי לא הצלחתי לסחוב שקים כבדים, מה זה להיות רעב ולהסתפק בחתיכת לחם יבשה".
"יותר מדי פעמים הבטיחו"
רוט, אם לשני ילדים וסבתא לנכדים, דוברת שבע שפות. לפני כמה שנים התאלמנה מבעלה, ניצול שואה גם כן. בתום המלחמה, כאשר מחנה הריכוז שבו הייתה הושמד, היא נורתה בגבה על ידי הגרמנים. במשך ארבע שנים טופלה בבית חולים באיטליה, וגם עם מחלת השחפת היא התמודדה באותן שנים. רוט מספרת שמדי יום, כמו ניצולי שואה רבים, היא "נאלצת להתמודד עם הדברים הקטנים" להתווכח עם הפקידה בעירייה על גובה ההנחה, לרכוש תרופות חיוניות בכסף רב ובעצם כל ההתנהלות המיותרת עם הביורוקרטיה במדינה, ששואבת ממנה את הכוחות. "אני חושבת שהם מוכרחים לעשות שינוי. זו בושה וחרפה לראות בשנת 2013 ניצול שואה ללא חימום או תרופות", היא אומרת.
רוט מקווה שהדברים שאמרה היום לחברי הכנסת, שדנו בטיפול המדינה בניצולי השואה, לא היו לשווא. "יותר מדי פעמים הבטיחו לנו, אני לא רוצה לשמוע עוד פעם אותו דבר". החברה הישראלית לדבריה, סובלנית ומגלה אהדה רבה לסבלם של ניצולי השואה, אך "יש כאלה שלא כל כך רוצים לשמוע אותנו, ואנחנו לא תמיד יכולים לדבר. אולי אנחנו אלה שאשמים?".