בבית העלמין הצבאי בהר הרצל קבורים באותה חלקה דניאל ודניאל, דוד ואחיין. האחד קרוי על שמו של השני, כשפער של 25 שנה מפריד בין נפילתם, מוות שכולו הקרבה למען הצלת חבריהם שנפצעו לצידם בקרבות. האחד נפל בירושלים והשני ברצועת עזה. "דורון בני ואחי דניאל היו כל כך דומים האחד לשני", מספרת נירה אשורי שבנה דורון דניאל דרזי נהרג ברצועת עזה ב-92' ואחיה דניאל אשורי נהרג במלחמת ששת הימים. "היה להם את אותו האופי, את אותה התנהגות, אהבו כל כך ילדים ורצו שיהיה להם הרבה ילדים כשיתחתנו ושניהם גם נהרגו כמעט באותה הדרך", היא מספרת בדמעות.
"כשדורון נולד החלטנו לקרוא לו דניאל, על שם הדוד", מספר האב, משה דרזי, "אנשים מסביבנו אמרו לנו שזה לא טוב, שזה מזל רע. הוספנו את השם הזה ביחד עם דורון, מכיוון שהיה כמו מתנה עבורנו. דורון גדל על הסיפור של הדוד ובסופו של דבר שניהם נהרגו בנסיבות דומות. מה שצריך לקרות - קורה". נירה מספרת כי כשהיה בן 17 ניגש אליה בנה ואמר כי הוא רוצה להתחיל ולהיקרא על פי שמו השני, דניאל. "הוא לא הספיק לעשות את זה באופן רשמי", היא משחזרת בקול חנוק.
סיפור מותו של סמל דורון דניאל דרזי, בן 20 במותו, נלמד עד היום באימוני צה"ל. דרזי גדל בשכונת נווה יעקב בירושלים ובהמשך בקיבוץ עין גדי וחלם להיות טייס. אלא שכעבור מספר שבועות נפל מקורס טיס וגויס למה שנחשבה אז ליחידת מסתערבים סודית - יחידת שמשון. "עד מותו לא ידעתי היכן שירת", מספר אביו, "חשבתי שהוא בכלל בצנחנים". לוחמי היחידה עסקו בפעולות מיוחדות בעיקר ברצועת עזה. באוגוסט 92' נכנס דרזי לרצועה ביחד עם לוחמים נוספים ביחידה במסגרת פעילות ללכידת מחבלים בחאן יונס. במהלך הקרב נפצע מפקד הצוות של דורון ולוחם נוסף. דרזי החליט לקחת פיקוד על הצוות. "הוא אמר לחבריו 'צריך לחלץ קודם כל את הפצועים'", מתאר אביו, "הוא היה בסך הכל סמל אבל נטל מיד את הפיקוד".
דרזי, ביחד עם חבריו, החל בחילוץ שני הפצועים, שב לזירת הקרב, אך כדור שירה מחבל פגע בראשו ופצע אותו אנושות. כעבור מספר ימים הלך לעולמו. דרזי קיבל צל"ש אלוף פיקוד דרום על תפקודו בקרב ההוא. "המורשת של דורון נשארה עד היום ביחידה ובצה"ל בכלל - בזכות הקרב הזה של דורון שונתה כל תורת הלחימה של חיילים בשדה הקרב", אומר האב משה, "מי שעמד לצדו של דורון בקרב היה האלוף במיל' ישראל זיו והבן שלי אמר לו 'צריך לחלץ קודם כל את הפצועים'. חשוב שיידעו איך חייל צריך להתנהג בשדה הקרב - כמו דורון".
הדמיון בין סיפור מותו של דרזי ודודו כמעט מושלם. רב"ט דניאל-חי אשורי התגורר אף הוא בירושלים ועבר בהמשך לקיבוץ עין שמר. לאחר שירותו בצה"ל למד הוראה בבירה וחלם להיות מורה. זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים גויס לחטיבת ירושלים וביום הראשון לקרבות השתתף בקרב לכיבוש ארמון הנציב ומוצב ירדני באזור הכפר צור באהר. הקרבות הקשים בכפר הערבי היו פנים אל פנים אל מול החיילים הירדנים ולא אחת הציל אשורי את חבריו. במהלך הקרב נפצע אחד מחבריו ליחידה ואשורי וחייל נוסף ביקשו לשוב לאחור ולקחת אותו על האלונקה. חמישה חיילי הלגיון הגיחו מולם מעמדה צדית וירו באשורי למוות.
"המחשבה ששניהם נהרגו בנסיבות כל כך דומות היא דבר קשה מאוד עבורי", מספרת נירה, "זה מוריד את החשק לחיות. היה לי קשר מאוד טוב עם דני שהיה לי לא רק אח, אלא גם חבר ואבא מכיוון שהיה גדול ממני בשמונה שנים. הוא היה בשבילי הכל. האובדן של שניהם הוא מאוד לא קל אבל יש בנו גם שמחה ואמונה כיום ביחד עם הילדים והנכדים".
מי שדואגים להנציח את זכרו של דרזי הם מפקדי חטיבת "כפיר", שלמעשה נוסדה רק ב-2005. כיום החטיבה קיבצה לתוכה את שמותיהם של יחידות מובחרות שהתפרקו במהלך השנים, כדוגמת שמשון או חרוב, אשר הפכו במהלך השנים לגדודי חי"ר עד אשר התאגדו בחטיבה בעלת הכומתה המנומרת. כיום מונים בחטיבה 169 נופלים על אף שכאמור "כפיר" נוסדה רק לפני שמונה שנים.
"הורים שכולים רבים שואלים אותו כל הזמן איך אנחנו מסתדרים עם העובדה שיקיריהם שנהרגו כלל לא נפלו אצלנו כחלק מהחטיבה", מספר המח"ט אל"ם אודי בן מוחה, "כיום יש לנו חללים מלפני עשורים, אפילו מתקופות ארץ המרדפים בבקעת הירדן. המשפחות שואלות - איך זה קשור אלייך? למרות שלקחנו אל החטיבה חללים עוד לפני ש'כפיר' נוסדה, אני מאמין שבמבט לאחר סוגיית הזיכרון הופכת ומשתלבת בחינוך החיילים. בכל פעם שאני נוסע בבקעה, שם החטיבה מתאמנת סמוך למושב ארגמן, אני מוודא שכל החיילים יודעים מי הם אריק רגב וגד מנדלה שנהרגו במהלך קרב במקום. הסיפור של חללי החטיבה סוגר מעגל כשהוא נכנס לחינוך וגם למורשת קרב. אני אומר לחיילים שלי - אני רוצה שתלמדו את הלקח. דורון דרזי למשל נהרג במהלך לחימה באזור מיושב ואין שיעור בלוחמה בשטח בנוי שלא מזכירים את דורון וכך הדמויות הללו חיות עם החטיבה גם היום".
בן מוחה עצמו מכיר היטב גם את גדוד שמשון מאחר והיה מפקדו בתקופות הקשות, כאשר היחידה הייתה מוצבת באורח קבע ברצועת עזה בהתנחלות נצרים. הוא עצמו גם שכל חיילים וחיילות בגדוד במהלך התקופה הסוערת ההיא, טרם ההתנתקות מהרצועה. אחד האירועים המשמעותיים ביותר שחווה היה אירוע חדירת מחבל למוצב בנצרים, אירוע בו נהרגו סמל עדי אוסמן, סמל שרית שניאור וסמ"ר אלון אברהמי. "גם לי יש את התזכורות האישיות שלי", הוא אומר, "עד היום בכל פעם שאני מבקר אצל אימא שלי או אצל חברים ומישהו מדבר על המנורה שתלויה מהתקרה, אני נזכר מיד בדמות אחת - באימא של אלון שנהרג, שסיפרה לי איך היה תמיד מקפיד לנקות את המנורות והאהילים לפני החג. היום בחטיבה כל משפחה שכולה מכירה היטב אותי ואת כל המשפחה שלי כי הקשר הזה עם כלל המשפחות הוא חשוב לי כמפקד. זו החובה שלנו כצבא, זה גורלנו".