ב-4 באוקטובר 2004 הסתער רונן בן מאירי על מחבל במהלך פעולה ללכידת מבוקשים ברמאללה, ולכד אותו. חברו לצוות, שלא הבחין בו, ירה לעברו בשוגג מטווח אפס ופצע אותו קשה. מאירי הובהל לבית החולים אך שם נקבע מותו. אביו, יוסף מאירי, בן 75, היה מגיע במהלך שנת האבל הראשונה, מדי בוקר, לבית העלמין בחיפה, יושב לצד קבר בנו ופורץ בבכי מר. "לא האמנתי שאיבדתי את בן הזקונים המיוחד שהיה לי. ילד מוכשר, חכם וצנוע", הוא מספר בכאב. "שום דבר לא יוכל למלא את החלל הגדול שהותיר רונן בלכתו". באופן מצמרר למדי, הוסיף רונן את השם "בן" לשמו, שבע שנים לפני שנפל.
אבי אמסלם, לשעבר מנהל מחוז חיפה במשרד הביטחון, הבחין במאירי שפוקד את קבר בנו בבית העלמין המרכזי בעיר והחליט להציע לו להתנדב ביחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון. "לפתע חשבתי לעצמי שאם אגייס אותו לעבוד איתנו זה יעזור לו להתמודד עם השכול הקשה", משחזר אמסלם. מאירי לא מיהר להחזיר תשובה. "חששתי בהתחלה מהאחריות הכבדה להתנדב עם משפחות השכול. אני כבר קיבלתי את המכה הקשה שממנה אני עדיין מתקשה להתרומם", הוא אמר אך זמן קצר לאחר מכן התייצב במשרדי הארגון והחל להתנדב.
במסגרת תפקידו הוא מסייר בבית העלמין בין אלפי מצבות וקברים של חללי צה"ל, נחשף לאלפי השמות והסיפורים מאחורי החללים שחרפו את נפשם במערכות ישראל ודואג לתחזוקה של הקברים השוכנים בחלקה הצבאית. אלה שנפגמו או נפגעו זוכים לשיפוץ מסור תחת ידיו. "הוא מעורב במשרד בכל דבר. המחשבה מאחורי זה הייתה שכאשר הורה שכול מדבר עם הורה שכול אחר זה בא ממקום אחר", מסביר אמסלם. "זה עבד טוב, ראיתי שיותר טוב לו. הוא יצר את הקשר עם המשפחות. העיסוק עזר לו להתמודד עם הכאב, להכיר ולדבר עם משפחות נוספות ולהבין שהוא לא לבד". אמסלם מציין כי ההתנדבות הפכה עבורו לשגרת חיים. "לפני שהחל להתנדב מצבו הנפשי היה רע. ההתנדבות היא סיבה לצאת מהבית, העבודה היא מפגש חברתי - הוא אוכל אתנו צהריים ומשתף אותנו בבעיות שלו".
"אשתי הפסיקה לחיות"
בשנת 1991 התגייס רונן לצה"ל ליחידת הצנחנים. את רוב שירותו הצבאי עבר בלבנון. על תפקודו המוצלח קיבל תעודת הוקרה מאלוף פיקוד הצפון לשעבר, איציק מרדכי. עם תום השירות הצבאי התגייס לשב"כ ולאחר מכן התגייס ליחידה המובחרת "חרב הגדעון". "אנחנו לא ידענו דבר וחצי דבר על הפעילות שלו", מספר אביו. "רק בדיעבד הבנו שהוא נמצא ביחידה מובחרת. הוא סיפר לנו שהוא בכלל עוסק בעבירות רכוש".
לדבריו, מאותו רגע בו הודיעו להם על מותו של רונן, חייו עצרו מלכת. "אשתי חדווה הפסיקה לחיות", מאירי האב מספר בכאב רב. "הוא היה כל עולמה. החבר הכי טוב שלה. היא לא מפסיקה לדבר עליו כאילו הוא חי". מה שלטענתו העמיק את גודל הכאב, היא העובדה שכשל מערכתי גרם למותו של רונן. "לא ידענו איך לעכל את זה שחבר לצוות הרג בשוגג את רונן. מאז החלטנו שלא ליצור עם האדם הזה שום קשר".
בין הימים הקשים שעוברים על משפחתו, מאירי מוצא מעט נחמה בהתנדבות ובקשר החם עם משפחות השכול. "אנחנו נפגשים לעתים קרובות וחולקים את הכאב הגדול שלא נותן מנוח", הוא אומר. בין המשפחות השכולות ניתן למצוא את משפחת בן עמי מחיפה, שאיבדה את הבת ליאת, חיילת בשירות חובה במג"ב. ליאת נהרגה בפיגוע של מחבל מתאבד בשעה שהייתה באוטובוס, בדרכה לחופשה קצרה בביתה. אמה שושנה ומאירי נפגשים בכל יום שישי ונוסעים לבית העלמין בחיפה, שם הקברים של ילדיהם סמוכים זה לצד זה. קשר חם התהווה גם עם משפחתו של סגן ניצב איציק מלינה, שנספה באסון הכרמל. "אני מקדיש את השעות האלה למען עשייה עבור משפחות השכול, שגם אני, לצערי, חלק מהם. הבנתי שאם אשקע בעצב אני אהרוס את משפחתי".