ביום שלישי, בנמל התעופה בן גוריון, סיכם שר החוץ האמריקני ג'ון קרי את פגישותיו עם המנהיגים הישראלים והפלסטינים, הביע תקווה שלכולם היה מספיק זמן להפיק לקחים מכישלונות העבר בתהליך השלום, וציין כי הוא התרשם שכל הצדדים מחויבים להמשיך בדיונים אינטנסיביים על מנת ליצור תנאים לחידוש המשא ומתן הישיר. ארה"ב, הדגיש קרי, לא מתכוונת להכתיב לצדדים את תנאיה ולכפות תכנית שלום אמריקנית. "בסופו של דבר, מדובר בשיחות בין ישראל לרשות הפלסטינית". ההחלטה תהיה של הצדדים, אמר. מבחינת ארה"ב, הרצון הוא לדיאלוג שיתייחס לערבויות הביטחון לישראל - ולשאיפות של הפלסטינים.
הניסיון של שר החוץ החדש להתניע שוב את תהליך השלום עורר הרבה תגובות ספקניות, בנוסח "נאמין לזה כשנראה את זה". אחת הביקורות היותר חריפות שייכת למי שהיה פעם ידיד המשפחה של הנשיא ברק אובמה, ההיסטוריון האמריקני ראשיד חאלידי, שעומד בראש המכון לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. הידידות עם חאלידי מימי שיקגו והודאתו של הנשיא העתידי כי השיחות ביניהם גרמו לו להבין את ההטיות שלו, כיוונה אליו את חיצי הביקורת של הרפובליקנים במהלך קמפיין הבחירות ב-2008: הסנטור ג'ון מקיין האשים את יריבו דאז ב"קשרים עם דובר אש"ף". אובמה הבהיר אז שהוא לא מקבל מחאלידי ייעוץ בנושאי מדיניות החוץ.
בשנים האחרונות, ההיסטוריון הפך לאחד המבקרים החריפים של מדיניות אובמה כלפי הפלסטינים. כעת, בספרו החדש "המתווכים הלא הוגנים" או "המתווכים השקרנים" (Dishonest brokers), חאלידי טוען שהתיווך האמריקני בתהליך השלום לא רק סייע לשמוע על הסטטוס-קוו המיטיב עם ישראל - אלא אף גרם להרעת המצב וצמצום האפשרות להגיע לפתרון שתי המדינות. "בתיווך האמריקני, במשך 35 שנה תהליך השלום סיפק לישראל וארה"ב הרבה יתרונות, אך הפך את הפרספקטיבה של פתרון צודק ומתמשך של הסכסוך לפחות אפשרית", כותב חאלידי בספרו. "אם המציאות הבוטה הזאת הייתה ברורה לכל, היה גם לחץ לשנות את זה". אך המציאות, לדברי חאלידי, מעורפלת על-ידי שימוש במונחים מטעים, כגון "בטחון", "טרור", "אוטונומיה", "מתווך הוגן" ו"תהליך השלום". למשל, הוא טוען, "ביטחון" מתייחס באופן בלעדי לביטחון ישראל, ואילו לפלסטינים, שחיים תחת כיבוש, אין כנראה דאגות לביטחונם. בנוסף, הוא טוען כי "בלקסיקון הרשמי של ארה"ב וישראל 'טרוריזם' מתייחס באופן בלעדי למעשי החמושים הערבים".
כשמזכירים בפני חאלידי שבדוחות מחלקת המדינה בשנים האחרונות תקריות האלימות בשטחים הפלסטינים מפורטות תחת הכותרת "מקרי טרור" - וכוללים גם אזכור האלימות מצד המתנחלים, הוא מסכים: "מדי פעם מתייחסים אליהם ככה", אך מבקש לסייג: "להבדיל מהשימוש במונח בהתייחס לטרוריסטים הפלסטינים והערבים, כאן מדובר בשימוש נדיר. וארה"ב גם מממנת את המחבלים המתנחלים האלה באופן עקיף, כשהיא מאפשרת להזרים לשם את כספי התרומות האמריקניות שפטורות ממס - בניגוד למחבלים הפלסטינים והלבנונים, שנרדפים בחוסר רחמים על-ידי משרד האוצר האמריקני. זה ממש לא אותו דבר".
החוק מזכיר שהנשיא פרנקלין רוזוולט הבטיח למלך הסעודי דאז, עבד אל-עזיז אבן סעוד אל-סעוד, שארה"ב לא תנהל בפלסטין מדיניות עוינת לאוכלוסייה הערבית המקומית, והמהלכים יתואמו עמה. הנשיאים הבאים, טוען חאלידי, התעלמו מההבטחה - ואילו הנשיא הארי טרומן, שהממשל שלו הכיר במדינת ישראל דקות לאחר הקמתה, אמר בנובמבר 1945 לארבעה דיפלומטים אמריקנים שהביעו דאגה מהמדיניות בפלסטין: "צר לי, אדונים, אך אני נאלץ להקשיב למאות אלפי אנשים הלהוטים לגבי הצלחת הציונות, בקרב הבוחרים שלי אין מאות אלפי ערבים".
המלחמה הקרה והתחרות מול ברית המועצות במזרח התיכון, כמו גם ניצחון ישראל ב-1967, ממשיך חאלידי, הפכו את ישראל לנכס אסטרטגי בעיני ההנהגה האמריקנית. ומכיוון שהמשטרים האוטוריטריים במזרח התיכון היו זקוקים לתמיכה האמריקנית, לרוב הם התעלמו מהשאלה הפלסטינית מעבר למס שפתיים. המעורבות האמריקנית בתהליך השלום וההעדפה של האינטרסים הישראליים, טוען חאלידי, הביאו לתוצאות בלתי הפיכות - כמו גידול במספר המתנחלים בגדה המערבית מ-200 אלף ב-1990 לכ-600 אלף כיום.
בספרו, הוא בוחר להתמקד בשלוש נקודות היסטוריות: ועידת מדריד, תהליך אוסלו והניסיון של הנשיא ברק אובמה לחדש את יוזמת השלום ב-2009. חאלידי טוען ששלוש היוזמות היו חלק מהאסטרטגיה האמריקנית-ישראלית שנועדה לאפשר לישראל לקנות זמן ולקבוע עובדות בשטח. הספר גם מביא 14 מסמכים הקשורים לתהליך המדיני שלא פורסמו קודם.
"מדיניות הנשיא אובמה כלפי הפלסטינים והישראלים בכהונתו הראשונה נתפסת ככישלון", הוא אומר, "אך בהתחשב בממשלה הישראלית שקמה זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, הוא יכול לפחות להרחיק עצמו מהמטרות של הממשלה הזאת. למשל, להפסיק לממן את התרחבות ההתנחלויות באמצעות תרומות אמריקניות שפטורות ממס. זה משהו שרשות המסים יכולה הייתה לעשות גם בלי אישור הקונגרס. וגם אם זה היה מצית מאבק בוושינגטון - זה לפחות היה מאלץ את תומכי ישראל להצדיק את התרחבות ההתנחלויות במימון אמריקני".
החוקר לא יודע אם פתרון הסכסוך באמת נמצא במקום גבוה בסדר העדיפויות של ממשל אובמה החדש. "פתרון הסכסוך ידרוש שינוי של המדיניות שבה דבקו כל הממשלים - החל מג'ימי קרטר, שהביא למצב הבלתי הפיך שקיים היום". הוא גם לא התרשם מהנאום של הנשיא אובמה בבנייני האומה, שבו קרא בין היתר להפסקת הכיבוש של השטחים הפלסטיניים. "אני לא חושב שהנאום שחזר על כל מטאפורה של הנרטיב הישראלי יגביר את האמון של הפלסטינים בחוסר הפניות של ארה"ב, גם אם חלק ממנו הזכיר לישראלים את המציאות העגומה שחלק מהם מעדיפים לשכוח ממנה".
אז איזו אלטרנטיבה למעורבות האמריקנית הוא מציע?
"כמעט כל מתווך אחר היה גורם פחות נזק לסיכוי לפתור את הסכסוך, מאשר ארה"ב ב-35 השנים האחרונות. אך מכיוון שארה"ב זו מעצמת העל היחידה והגמון במזרח התיכון, הם יאלצו לשחק תפקיד מרכזי. אך עליהם לפחות לאפשר לשחקנים אזוריים ועולמיים אחרים לסייע ולהפגין מעורבות רבה יותר", אומר חאלידי.
מה לגבי יוזמת השלום הערבית, ששר החוץ קרי מקווה להפוך לאלמנט חשוב בתהליך המחודש?
חאלידי אומר שאפילו מדינות ערב עצמן לא עשו די לקדם את היוזמה, וכי התמיכה האמריקנית ביוזמה תדרוש שינוי משמעותי במדיניות האמריקנית, מה שיצור קונפליקטים בלתי נמנעים בוושינגטון. "אם השר קרי מוכן להיכנס למאבק הזה, אני מאחל לו בהצלחה".
נציגי הממשל האמריקני מדגישים כל הזמן שפתרון הסכסוך זה גם האינטרס האסטרטגי של ארה"ב.
"דבר אחד זה להגיד שהם מקווים לפתור את זה, וסיפור אחר הוא לנקוט בצעדים ההכרחיים. וברור שמאז הסכם קמפ דיוויד הם לא הצליחו לעשות את זה. המסקנה היחידה שניתן היה להגיע אליה - שהם לא עשו את זה נכון. כשמקבלי ההחלטות האמריקנים מסכימים לגבי אינטרס אסטרטגי כלשהו, הם מפגינים יותר נחישות, מאשר לגבי השאלה הפלסטינית. אני לא יודע מי בדיוק האמריקנים רוצים להיות, אבל מתווכים הוגנים הם לא. הם מעולם לא התכחשו למכתב של הנשיא פורד לראש הממשלה רבין ב-1975 עם ההבטחה 'לתאם עם ישראל... ולהימנע מהצעות שישראל תמצא לא מספקות'. והסיוע הצבאי לישראל מגיע בלי תנאים כלשהם - למרות שישראל מנצלת את הסיוע האמריקני למטרות שרק במונחים של אורוול יכולות להיחשב ל'הגנה'. בעוד הסיוע לרשות הפלסטינית כרוך בתנאים שונים, ומופנה בעיקר לרשויות המסייעות לשמור על ביטחון ההתנחלויות ושימור הכיבוש".
חאלידי מודה שההנהגה הפלסטינית עשתה הרבה טעויות - את חלקן הוא פירט בספרו "כלוב הברזל" שראה אור גם בעברית - אך הוא חושב ש"מעצמה אזורית שמחזיקה בנשק גרעיני ונהנית מגיבוי אמריקני, שחיסלה מאז שנות ה-70 כמה מנהיגים פלסטינים וממשיכה להחזיק בבתי הכלא אלפי פלסטינים, ומיליונים תחת מצור בעזה ומשטר המחסומים בגדה - לא יכולה להטיף מוסר על אלימות לפלסטינים".
"החוק הבינלאומי אוסר לתקוף אוכלוסיה אזרחית", הוא אומר, "אך אותו החוק, כמו גם מוסר או סתם הגיון לא סובלים השוואות בין אלימות הכובשים לזו של הנכבשים". לדעתו זו טעות מבחינת הפלסטינים להשתמש באלימות, אך הוא רואה כטעות גם השתתפות בתהליך "לחלוקת העוגה שישראל ממשיכה לזלול אותה כבר עשרות שנים תחת מסווה השיחות. תהליך כזה לא יביא לשלום".
הגרעין האיראני, הגרעין הישראלי
בוושינגטון הרשמית לא נוהגים לדון בפומבי בשאלת הגרעין הישראלי - אך במכוני המחקר הנושא הוא לא בדיוק טאבו. בכנס מדיניות הגרעין של קרן קארנגי השבוע, למשל, פרשן "וושינגטון פוסט" דיוויד איגניישס, שהנחה את אחד הפאנלים, תחקר את שגריר ישראל לשעבר באו"ם דורי גולד. מה הטעם לשמור על מדיניות העמימות, "שלא הביאה יותר בטחון לישראל", שאל, ומדוע ישראל לא מצטרפת לאמנה למניעת הפצת הנשק הגרעיני.
גולד הזכיר שאפילו דוברת משרד החוץ האמריקני ויקטוריה נולנד, שנשאלה על זה פעם אמרה שהמצב במזרח התיכון לא מעודד דיון בנושא כעת. פעם, כשיהיה שלום כולל, זה בהחלט יהיה נושא ראוי לדיון, אמר.
"אין טעם להציג יוזמות שאין להן קשר עם המציאות", אמר גולד. "באזור שורר כאוס, משטרים מתפרקים, זה לא הזמן לחתום על הסכמים חדשים. ואפילו כשמתסכלים על מצרים שחתומה על הסכם השלום איתנו ויש יחסים מצוינים בין הצבאות עדיין, ישראלי שקורא ערבית וייכנס לאתר של "האחים המוסלמים", ימצא שם דברים אחרים. ממשלת לוב בקושי שומרת על שליטה במדינה, ואני חוזה שבסוריה בעתיד יהיו שטחים שלא יהיו תחת שליטה אפקטיבית של אף אחד. ישראל היא מקרה ייחודי, המדינה היחידה שאחת משכנותיה למזרח התיכון מאיימת להשמידה. ותכנית הגרעין האיראנית זה לא איזה איום מופשט - דובר עליו בדוח סבא"א. וישראל תעשה הכל כדי שהאיומים של איראן לא יתממשו. באיזה עולם אתם דורשים התפרקות מנשק גרעיני - עולם שבו צפון קוריאה שחתמה על האמנה, מסלקת את פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, וסוריה בונה כור גרעיני בסתר?". לתוכנית הגרעין של איראן, הדגיש, אין שום קשר ל"מה שיש לישראל", אלא לשאיפות האזוריות של איראן.
מחמוד כארם, חבר המועצה ליחסי החוץ של מצרים, השגריר לשעבר בבלגיה ולוקסמבורג, אמר שבכל זאת ישראל היא חלק מהאזור, היא חזקה יותר כיום - וזה הזמן לקבל החלטות רציניות. "עמימות הגרעין של ישראל לא תורמת לביטחון האזור", הוא אמר. "על איזו הרתעה מדובר, נגד מי? איך אפשר להשתמש בנשק האטומי, כשהקרבן ייקבע על-פי כיוון הרוח? דימונה מתיישנת, וכולנו נרגיש הרבה יותר בטוחים, אם היא תהיה תחת פיקוח סבא"א, ומפגש של שחקנים אזוריים, כולל ישראל ואיראן, בנושא המזרח התיכון בלי נשק גרעיני יכול היה להביא תועלת ממשית לייצוב האזור".
בשלב זה שחראם צ'ובין, מומחה מקרן קרנגי, העיר שאיראן לא בהכרח מעוניינת לוותר על העמימות שלה. "איראן לא רוצה להיות מבודדת, ורוצה שיזמינו אותה לכנסים - אבל הם רואים בהתפרקות מנשק גרעיני מלכודת, את הדרישות כלפיהם כלא הוגנות, ואת האמנה כמיושמת בצורה סלקטיבית. העמימות בעיניהם זה כלי העצמה. הם ממש לא מחפשים התחייבויות חדשות - הם מעדיפים לשמור על סטטוס קוו על גבול הפריצה הגרעינית, אבל כך שלא יתקפו אותם".
העיתונאי הווארד מורלנד, שפרסם ב-1979 כתבה מפורסמת על פצצת המימן, ניסה - בלא הצלחה יתרה - לסחוט מהדוברים בכנס שאלה, מדוע בדיוק מאיימים במלחמה על איראן - בשביל לשמור על מונופול גרעיני של ישראל וארה"ב במזרח התיכון? "אלה שתי המדינות היחידות שיכולות להפוך את המזרח התיכון לנטול נשק גרעיני", טען.
נשק גרעיני לדרום קוריאה
הנציג של דרום קוריאה בכנס - צ'ונג מונג-ג'ון, חבר הפרלמנט מסיאול, אמר שהגיע הזמן שארצו תפתח נשק גרעיני משלה. "הדבר היחיד ששמר על המלחמה הקרה - קרה, הייתה ההרתעה של הנשק הגרעיני. הדיפלומטיה נכשלה. אנחנו לא רוצים לנצח במלחמה הזאת - אנחנו רוצים למנוע אותה". לכן, המשיך, על סיאול להשיג את תכנית הגרעין של פיונגיאנג - ולהבטיח להתפרק מנשק גרעיני רק במקביל לצפון קוריאה. כמובן, הסיכוי שזה יקרה לאור ההתנגדות האמריקנית והיעדר תמיכה רשמית בעמדה הזו בקרב ממשלת דרום קוריאה אינו גדול. אבל התסכול מהתמודדות עם שכנה גרעינית באמצעות המקל והגזר מלמד דבר מה על מגבלות הדיפלומטיה.
בכלל, שאיפתו של הנשיא אובמה להיפטר מהגרעין בעולם נראית כרגע בגדר חלום רחוק. ז'ירי שדיבי, נציג צ'כיה בנאט"ו, הבהיר שכל עוד יש נשק גרעיני בעולם, הברית, לצערו, תישאר גרעינית. לאחר חתימה על אמנה רוסית-אמריקנית חדשה לצמצום מאגרי הנשק הגרעיני של שתי המדינות, המחזיקות יחדיו בלמעלה מ-90% מראשי הנפץ הגרעיניים בעולם, המשך התהליך קצת נתקע על רקע המתיחות הפוליטית בין וושינגטון למוסקבה. נציגת סין טענה בכנס שארצה אינה שחקנית רצינית בתחום, יש לה "מאגר קטן מאוד" של ראשי הנפץ, ואין לה שום כוונה להשתוות בתחום לרוסיה וארה"ב - אך חוקר רוסי בשם אלכסיי ארבטוב תהה מדוע, על כן, סין לא מדווחת על מספר ראשי הנפץ הגרעיניים שלה, שמספרן מוערך ב-300-700, וממשיכה לחפור מערכת תעלות שיכולות לשמש למטרה אחת בלבד - אחסון של מאגר מסיבי של נשק גרעיני.
אותו החוקר גם קרא לשינוי התפיסה הכוללת של הנשק הגרעיני. "האיומים הישנים כבר לא קיימים - בגלל התלות הכלכלית ההדדית, אני מתקשה לדמיין תסריט של מלחמה בין המעצמות - אבל האמצעי נשאר", הוא אמר לי. "והנשק הגרעיני לא עוזר מאומה, למשל, נגד איומי הטרור".