חשאי בחמישי: ההצעה שתביא לשחרור פולארד מהכלא?

על אף פניותיהם של נשיא המדינה שמעון פרס וראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא ארצות הברית ברק אובמה, המרגל ג'ונתן פולארד לא יזכה לחנינה במהלך ביקורו של הנשיא האמריקני בישראל. זה ברור לכל ומובן מאליו. הנשיא אובמה אמר זאת במילים המפורשות ביותר. בראיון שהעניק לפני כשבוע לחדשות ערוץ 2, הוא הסביר כי עם כל הסימפטיה שלו לרגשות הישראליים, פולארד "ביצע פשע חמור מאוד" והוסיף כי חלים על המקרה "הכללים הרגילים". היה בכך יותר מרמז כי לנשיא אין כל כוונות להעניק לפולארד יחס מועדף, לעומת אסירים אחרים המרצים עונשי מאסר בבתי כלא בארצות הברית.

על רקע דברים אלה מקנן ספק רב, אם הנשיא אובמה יעניק לו בכלל חנינה במהלך כהונתו שתסתיים בדצמבר 2016. בלי חנינה יצטרך פולארד, שמרצה עונש של מאסר עולם, להמתין עד נובמבר 2015, כשימלאו שלושים שנים למאסרו. רק אז יוכל לבקש משירות בתי הסוהר האמריקני להגיש בקשה לשחרור מוקדם.

ולכן, כל הקריאות והפניות הנרגשות של שרים, חברי כנסת, רבנים, בכירים במערכת הביטחון – האחרון שבהם הוא ראש אגף המודיעין לשעבר עמוס ידלין – לנשיא אובמה, כמוהם כניסיון לשכנע את המשוכנעים. כך גם דינה של ההפגנה שהייתה בשלישי בערב מול בית הנשיא בירושלים. וכך גם צריך להתייחס לשלטים שנפרסו ברחבי הארץ, עם הסיסמה "Yes you can" , שהייתה סיסמתו של אובמה במסע הבחירות הראשון שלו.

מאחורי השלטים והקמפיין הציבורי עומד הוועד לשחרורו של פולארד. הוועד, שהוא עמותה, פועל בסגפנות כספית – תקציבו, לטענת דוברו, כ-200 אלף שקלים בשנה, והוא מתקיים מתרומות וללא סיוע כספי מהממשלה. שתי הנפשות הפועלות הבולטות ביותר בוועד הם מנכ"ל הוועד אפי להב, שהיה בעבר ראש לשכתו של שר המשפטים צחי הנגבי והדובר עדי גינזבורג. שניהם אנשי ימין מובהקים, עובדים בהתנדבות ללא שכר ומקבלים רק כיסוי הוצאות.

לזכותם יאמר כי בשנים האחרונות הם הצליחו לשנות לחלוטין את תדמית הארגון ומטרותיו. במשך שנים זוהה הוועד עם הימין, בעיקר הקיצוני והסהרורי בישראל ובארצות הברית. אלה הקיפו את הרעיה אסתר פולארד כחומה בצורה והכתיבו את טון הקמפיין, שהיה תקיף, פוליטי בוטה עד גבול התוקפנות. השינוי שחל מתבטא בכך שלתביעה לשחרור פולארד וההתעניינות במצבו, הצטרפו אנשי שמאל, סופרים, אמנים ומשפטנים. בקיצור, הם הרחיבו את מעגל התמיכה ויצרו בישראל קונצנזוס לאומי, שביטויו המובהק ביותר הוא בעובדה ש-112 חברי כנסת של הכנסת היוצאת, חתמו על העצומה הקוראת לממשל האמריקני לשחררו.

ל"מכובדות" של המסע למען פולארד תורמת גם העובדה כי לאחר שנים ארוכות של התנגדות קולנית או במקרה הטוב, התעלמות ושתיקה, נשמעים במערכת הביטחון והמודיעין של ארצות הברית קולות הקוראים גם הם לשחרורו של המרגל הישראלי. עם קולות אלה נמנים שרי החוץ לשעבר הנרי קיסינג'ר וג'ורג' שולץ, ראש הסי.אי.איי לשעבר ג'יימס וולסי. ואולי חשוב מכל, לורנס קורב.

קורב היה עוזרו הבכיר של שר ההגנה דאז, קספר ויינברגר, שאחראי, יותר מכל פקיד אמריקני אחר, לעונש הכבד שהשית בית המשפט על פולארד. ויינברגר מסר לשופט תצהיר כי מעשיו של פולארד היו חמורים ופגעו פגיעה חמורה בביטחון הלאומי. מנהלי הוועד היו רוצים גם לגייס את כלי התקשורת החשובים בארצות הברית ובמיוחד היו שמחים אם ה"ניו יורק טיימס" היה כותב מאמר מערכת המצדד בהענקת חנינה נשיאותית.

מה שתורם עוד למסע יחסי הציבור המוצלחים, הוא החלטה מודעת של המארגנים לחדול מלהשתמש, כפי שהיה בעבר, בטיעונים פוליטיים שנויים במחלוקת, ובמקום זאת לפנות אל הרגש על מצבו הבריאותי המידרדר של האסיר, שהמשך הישיבה במאסר עלולה לקפד את חייו ולדיבורים על "חמלה" והדגשת ההיבט "ההומניטרי", של הפרשה.

נכון שבעמדה הקונצנזואלית הישראלית יש משום צביעות והתחסדות. ישראל דורשת נאה אך אינה מקיימת נאה. אותה ישראל שמבקשת בשם הרחמים והחמלה וההומניטריות לשחרר את פולארד אינה מוכנה "לשחרר" את מרדכי ואנונו, הטכנאי מהכור הגרעיני בדימונה. ואנונו נחטף, נעצר, הועמד לדין והורשע ב-1986 - חודשים אחדים לאחר פרשת פולארד. הוא ריצה את כל עונשו - 18 שנים - שבחלקן ישב בכלא בתנאי בידוד קשים ביותר, שכמעט גרמו לו לאבד את שפיותו. הוא שוחרר ב-2004 ומאז הוא בעצם "אסיר בציון". ואנונו מבקש לעזוב את המדינה, כדי להתחיל חיים חדשים במקום אחר. אך רשויות הביטחון, בעזרת בתי המשפט, מסרבים לו וכופים עליו לחיות כאן, בטענה המוזרה שהוא עדיין יודע סודות שהוא עלול לפרסם.

יש לא מעט מן המשותף בין שני המקרים. פולארד וואנונו נחשבים כבוגדים במולדתם. שניהם פעלו ממניעים אידאולוגיים. פולארד משום אהבתו לישראל. ואנונו בשל איבתו לישראל. למרות המניע האידאולוגי, השניים היו מוכנים לקבל תשלום בעבור מעשיהם. לפולארד הופקדו כספים בחשבון בנק סודי בשווייץ עם הבטחה שיצבור לפחות 200 אלף דולרים, לאחר עשר שנות ריגול, לוואנונו הובטח כי יפרסמו את סיפורו בספר והוא ייהנה ממקדמה נאה ומתמלוגי המכירה של כ-300 אלף דולרים.

פולארד, שהיה "חולה מודיעין" והציע עוד קודם לכן את שירותיו למוסד ולסי.אי.איי., גויס באביב 1984 על ידי בכיר המוסד לשעבר, רפי איתן, שעמד אז בראש גוף סודי במשרד הביטחון שנקרא "הלשכה לקשרי מדע" (לק"ם). בעת גיוסו עבד פולארד כנתחן מידע במרכז ללוחמת טרור של הצי האמריקני וקיבל סיווג גבוה ביותר שאפשר לו נגישות לכל מאגרי המידע של כל זרועות קהילת המודיעין האמריקנית. את גיוסו אישרו ראש הממשלה דאז יצחק שמיר ושר הביטחון משה ארנס. הפעלתו עד למעצרו בנובמבר 1985, נמשכה כשנה וחצי בתקופת כהונתם של שמעון פרס כראש ממשלה ושר הביטחון יצחק רבין.

פולארד לא היה המרגל הראשון ששתלה ישראל בארצות הברית. הפעילות החשאית של ישראל להשגת מידע ביטחוני על אדמת ארצות הברית החלה מאז קום המדינה ונמשכה עד לפרשת פולארד. כך שרפי איתן לא רק פעל "בסמכות וברשות" אלא על יסוד מסורת רבת שנים. מתוצריו של פולארד – מכרה זהב מודיעיני – נהנו כל גופי המודיעין האחרים בישראל: אמ"ן, שב"כ, מוסד, צה"ל ומשרד הביטחון. כל האישים והגופים האלה ידעו שישראל מרגלת בארצות הברית ולא התריעו.

במשך שנים חשדו בקהילת הביון האמריקנית שלפולארד היה שותף נוסף, עוד מרגל ישראלי שלא נחשף. הם גם חשדו שישראל "סחרה" בחלק מהמידע שהשיג לה פולארד והעבירה אותו לברית המועצות, דבר שגרם שם לחשיפתם של סוכנים אמריקנים ולהוצאתם להורג. בשנים האחרונות ברור גם לאמריקנים כי אלה היו חשדות שווא. פולארד פעל לבדו כ"זאב בודד" ומי שהסגיר סודות לרוסים וגרם למותם של סוכנים אמריקנים היה דווקא בכיר הסי.אי.איי. אולדריץ' איימס.

לאחר שפולארד נעצר, התנצל ראש הממשלה פרס, הבטיח שמעשים כאלה לא יישנו, הורה על פירוק הלק"ם והודיע כי מדובר היה במבצע "חריג" (ROGUE OPERATION). זה היה שקר. המבצע לא היה חריג, משום שקדמו לו כאמור מבצעי ריגול רבים אחרים על אדמת ארצות הברית והוא לא היה חריג משום שהוא אושר בידי ראשי ממשלות ושרי ביטחון.

הגיע הזמן שישראל תספר את כל האמת. הנה הצעה חדשה לוועד הציבורי למען פולארד. גייסו למסע את פרס (שנהנה ממעמד מיוחד בארצות הברית ושהנשיא אובמה מרעיף עליו שבחים בכל הזדמנות) וארנס (שמיר ורבין מתו, למרבה הצער) ורפי איתן ויחד עמם את מי שהיו, בתקופת הפעלתו של פולארד, ראשי קהילת המודיעין של ישראל: ראש המוסד נחום אדמוני, ראש השב"כ אברהם שלום (שגם נתמנה בתקופת הפרשה להיות איש קשר לחקירה האמריקנית) וראש אמ"ן אהוד ברק. בקשו מהם לחבר מכתב משותף לנשיא אובמה, למשרד המשפטים ולמנהלים של קהילת הביון האמריקנית.

אני מציע שהמכתב ייפתח במילים: "אנו, שאחראים לגיוסו ולהפעלתו של פולארד או שידענו על עבודתו ונהנינו ממנה, למען ביטחון ישראל...". המכתב צריך גם לכלול התנצלות, הכאה על חטא ויחד עמו פניה לרגש החמלה. אפשר שפנייה כזו, מקורית ומרעננת, אולי תביא לרגש של חסד ותצליח להבקיע את לב האבן של מי שמתנגדים בארצות הברית לשחרורו המוקדם. ואם גם היא לא תועיל, הרי בוודאי שהיא לא תזיק.

חשאי בחמישי - טורים אחרונים
קציר הדמים כמכרה זהב מודיעיני
מה עבר על אסיר X שהביא אותו לקצה?
האצת העשרת האורניום באירן: קיצור טווח לפצצה