תוצאות נתיחת גופתו של העציר הפלסטיני ערפאת ג'רדאת, שמת בשבת בתאו בכלא מגידו, פורסמו אמש (ראשון). התקווה בצד הישראלי כי ההחלטה לאשר לבני משפחתו להתלוות אל נתיחת הגופה יחד עם רופא פלסטיני תרגיע את הרוחות, התגלתה כתקוות שווא. המשרד לענייני אסירים ברשות, יחד עם "מועדון האסיר", הודיעו כי הרופא הפלסטיני שליווה את נתיחת גופתו של ג'רדאת הגיע למסקנה שמת כתוצאה מעינויים ומכות. ההודעה המעורפלת יחסית של המכון הפתולוגי באבו כביר רחוקה מלסתור את הטענה הפלסטינית. וכך, אם לא יהיו הפתעות חיוביות במיוחד, גם לאחר ההלוויה הטעונה, בתום תפילת הצהריים, צפויים להתחדש העימותים האלימים בכל רחבי הגדה, בין פלסטינים לכוחות הביטחון הישראליים.
הכרזה שנתלתה אתמול בצהריים מתחת לבמה בסוכת האבלים בכפר סעיר שליד חברון, אמרה הכל. בצדה האחד הופיעה תמונתו של הראיס יאסר ערפאת במדי צבא, ומנגד תמונתו של העציר הפלסטיני שמת בנסיבות לא ברורות. "ערפאת שליש שאהין ג'רדאת, אשר מת מות קדושים כתוצאה מעינויים של שירות בתי הסוהר", נכתב תחת תמונתו של ערפאת הפחות-מוכר, שמת בגיל 30.
הכרזה הוכנה, כמובן, שעות רבות טרם החלה נתיחת גופתו של ג'רדאת, שנועדה לברר מה גרם למותו. עצם קיומה של נתיחה שלאחר המוות בנוכחות רופא פלסטיני וקרובי משפחה, לא יכולה הייתה לשנות - ואפילו במקצת - את הקונצנזוס הכפרי. בני משפחה, חברים ושכנים, תומכי פתח, חמאס או ג'יהאד, כולם הסכימו שג'רדאת "חוסל בידי הציונים".
מאות הגיעו לנחם: "ירושלים תחת התקפה"
כבר שלשום בשעות אחר הצהריים ניתן היה להבין שבסעיר אף אחד אינו ממתין לתוצאות הבדיקה במכון לרפואה משפטית באבו כביר. עשרות צעירים יצאו אל הכביש הראשי, ציר 60, והחלו ליידות אבנים לעבר כלי רכב ישראליים. יידויי האבנים נמשכו עד שחיילי צה"ל הצליחו להדוף את העימות אל תוככי הכפר. הכניסה הראשית הייתה מרוצפת אבנים, סלעים ורימוני גז מדמיע ריקים.
בינתיים, בתוך הכפר הוקמה סוכת אבלים יוצאת דופן בגודלה. מאות כסאות הונחו מתחת ליריעות צבעוניות מרשימות כדי לאפשר למאות הגברים שהגיעו מכל האזור להשתתף בניחום האבלים. כך, גם נציגים של כלי התקשורת שזרמו למקום בהבינם את הפוטנציאל שיש לסיפור להוביל להסלמה נוספת בין ישראל והפלסטינים. ברקע התנגנו שירי פתח ועל הבמה נתלו מכל עבר דגלי התנועה.
אחד מאחיו של ערפאת, מועתז, סיפר בבכי מר כיצד שוחח עם אחיו בדקות המעצר ממש, בשעה שלוש לפנות בוקר. "הוא סיפר לי שבאו לקחת אותו", שחזר בשיחה עם וואלה! חדשות. כמה תומכים של הג'יהאד האיסלמי ניסו לתלות את דגלי הארגון על הבמה, אולם נתקלו בסירובם של אנשי פתח שארגנו את האירוע. לבמה עלתה כתבת ערוץ אל-ג'זירה, ג'ווארה אל-בודיירי, שצילמה משם את דברי הקריינות שיושתלו בתוך הכתבה הגדולה שתשודר מאוחר יותר. המוזיקה השתתקה לכבוד אל-ג'זירה ובודיירי החלה לשאת את דבריה: "ערפאת ג'רדאת הוא האסיר ה-203 שמת בבתי הכלא של ישראל כתוצאה מעינויים וטיפול רפואי לקוי". בחלוף כמה ניסיונות, השלימה את צילום הקטע והמוזיקה חזרה להרעיש.
זמן קצר לאחר מכן, הגיע למקום עבאס זכי, אחד מראשי פתח בגדה ותושב הכפר. אין זה סוד שזכי נדחק לאחרונה מקדמת הבמה הפוליטית, ואולי בגלל זה התיר לעצמו להישמע ביקורתי במיוחד כלפי הרשות הפלסטינית והעומד בראשה. "העם יחליט אם אנו לפני אינתיפאדה", אמר. "ההנהגה הנוכחית אינה יכולה להרגיע את הרוחות. הכלכלה הרוסה. ירושלים תחת התקפה. הראיס (יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן - א"ש) אומר שהוא נגד אינתיפאדה ומאבק מזוין, אך האם הוא מסוגל לשכנע את עמו? לא, הוא לא הצליח להביא לעם שלו שום דבר. האם יש מישהו, מנהיג פלסטיני, שיכול לומר שנוותר על דם ערפאת ג'רדאת? הרשות היא זו שחייבת להתקומם, מה שאכלה היא חייבת לשלם עליו. כולנו מוכנים להילחם ואפילו להיהרג".
המשחק המסוכן של הרשות
בבית משפחת ג'רדאת מקבלות נשות המשפחה את פני המנחמות. יותר ממאה נשים הצטופפו שם בשעות אחר הצהריים, בחצר ובחדרי הבית. בחדר הפנימי ביותר ישבו רעייתו של ג'רדאת, דלאל, ואמו אום-מוחמד, לצד בנות משפחה רבות וילדיו של העציר שמת. לתוך החדר נדחסו גם עיתונאים רבים, בהם גם כתב של ערוץ אל-קודס. במהלך השידור החי, הוא פנה אל האם תחילה ולאחר מכן לאישה שסיפרו לו שוב ושוב כיצד איש השב"כ שעצר את ג'רדאת החזיר אותו לבית כדי "להיפרד מהילדים בפעם האחרונה". הן סיפרו עד כמה היה גיבור "מאז שהיה בכיתה א' ונלחם למען עמו". דלאל נראתה לרגעים המומה, תלושה מהסיטואציה שאליה נקלעה. השאלה של הכתב אם הן מאמינות לנתיחה בישראל הקפיצה אותה, כמו גם את שאר יושבות החדר, שענו יחדיו "לא". "הוא חוסל בידי ישראל", אמרה הרעיה.
הימים האחרונים מעידים כי ההתנגשויות אינן מצליחות לסחוף את הציבור הפלסטיני כולו, בשונה מהימים הראשונים של האינתיפאדה הראשונה והשנייה. גם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים אינם ממהרים לשבור את הכלים מול הצד הישראלי. ביום שישי שעבר, לדוגמה, הגיעה קבוצה של כעשרה שוטרים פלסטינים לפזר את מיידי האבנים שהתגודדו בכיכר השוטר בחברון. הם זכו לקבלת פנים "חמה" במיוחד מצד המפגינים הפלסטינים, שרגמו אותם באבנים והשוטרים נמלטו במקום. בחלוף פחות משעה חזרו לכיכר, הפעם מתוגברים בעשרות מעמיתיהם. ואז ירו חיילי צה"ל כמות מרשימה של רימוני גז מדמיע והביאו לנסיגתם של המפגינים מהכיכר, סוללים את דרכם של השוטרים להשתלט על הכיכר.
האם היה כאן שיתוף פעולה? קשה לומר. מה שברור, הוא שמנגנוני הביטחון הפלסטיניים משמשים כבלם בפני התלקחות כוללת בעוד חבריהם מהפתח מלהיטים את הרוחות. וזה בעצם המשחק המסוכן של הרשות. לכאורה, קברניטיה מתנגדים בתוקף לאלימות אך ראשי הפתח בעיקר ובמידה מסוימת גם בכירי הרשות, אינם מסתירים את תמיכתם בהפגנות רוויות אלימות על אף שאינם מתארים אותן כאלימות, כל עוד אינן יוצאות משטחי A.
אך קשה לבוא בטענות לרשות או למנגנוניה בימים אלה. הרי ממשלת ישראל עצמה, בעצם אי העברת כספי המסים (שאולי יועברו בהמשך), היא שמונעת את תשלומי המשכורות של החיילים והשוטרים הפלסטינים שמהווים נדבך חשוב בסיכול הטרור בגדה. כך גם השביתות המתרבות במגזר הציבורי הפלסטיני שאינן תורמות להרגעת השטח ואלימות המתנחלים. בשעות הערב התברר כי בנו של ראש הביטחון המסכל בגדה, זיאד הב אל-ריח נפצע קשה במהלך העימותים באזור ביתוניא - וגם האירוע הזה בוודאי שלא יסייע בהשבת השקט.
עוד על מותו של העציר הפלסטיני בכלא הישראלי
אי בהירות לגבי סיבת מות העציר; רופא פלסטיני: מת ממכות
ישראל תשיב לפלסטינים את כספי המסים: הרגיעו השטח
משפחת העציר הפלסטיני שמת: ישראל אחראית