מי שלא עבר את ההשפלה בחקירות, את האיומים הגלויים והמוסווים, את הטלטלות בדרכים מבית מעצר אחד לשני, את רגעי החרדה ורגשי הבושה, את התחושה הבלתי אפשרית של בידוד וניתוק מהעולם החיצון לא יוכל להבין את מה שעבר על לוחם המוסד, בן זייגר-אלון , האסיר X שהתאבד במקלחת של תאו בכלא איילון. רק חוויותיו ורשמיו של אסיר X אחר שהתנסה בניסיון יכולים אולי להבקיע צוהר לעולמו של הצעיר הישראלי ממוצא אוסטרלי ששם קץ לחייו.
מאז שנות החמישים עצרה, חקרה וכלאה מדינת ישראל עשרות אסירים - כולם כאלה שעברו עבירות ביטחוניות - בתנאים דומים פחות או יותר. כמובן שתנאי מעצרם והיחס אליהם הושפעו מרוח התקופה. התנאים לפני חמישים וארבעים ושלושים שנים היו קשים יותר מאלה של המאה ה-21 . אך עדיין יש מכנה משותף לרוב המקרים, אם לא לכולם - המטרה היא להענישם, להשפילם, לנקום בהם ואולי, גם בעקיפין, לגרום להם לאבד את שפיות דעתם ולהתאבד.
הראשונים שזכו בתואר המפוקפק של האסיר X היו מרדכי קידר ו"האדם השלישי" - אברי אלעד, שעבדו ביחידה 131 של אמ"ן, שלימים עברה למוסד ועניינה בעיקר גיוס והפעלת סוכנים. הנה עדותו של אחד מהם, שמעניקה "טעימה" לסבל ולתלאות שהיו מנת חלקם של רובם אם לא כולם ואפשר גם להעריך שזה מה שחווה גם בן זייגר:
"חוקרי המשטרה והשב"כ, אך בעיקר חוקרי המשטרה, השפילו אותי בכל חקירה אף שמסרתי להם את גרסתי. דבריי אומתו, אך הם אימצו פרשנות אחרת למעשי, שנטתה למחוזות אחרים לחלוטין, פרי כוונות מעוותות של החוקרים שמטרתם הייתה פחות חשיפת האמת ויותר חיפוש אחרי מוניטין ויוקרה אצל מפקדיהם ובפני אלה שאת דבריהם הם עשו ושפעלו מאחורי הקלעים אנשי היחידה שבה שירתי. שיתפתי איתם פעולה ולא שמרתי על זכות השתיקה. אך זה לא עזר. ההשפלות רק התעצמו", סיפר.
"בני משפחתו ידעו זו קלישאה נבובה"
לדבריו, הידיים הם ידי החוקרים אך הקולות המנחים באים תמיד למעלה הפיקוד העליון של הארגון שאליו השתייך האסיר, בין אם זה המוסד, השב"כ, אמ"ן או משרד הביטחון. "בהארכות המעצר הצעידו אותי כבול באזיקים ברחוב שליד בית המשפט, לעיני עוברים ושבים, כדי להעצים את ההשפלה. וזאת למרות שהייתי אסיר X שעל מקרהו הוטל צו איסור פרסום גורף, שעל עצם קיומו הוטל עוד צו איסור פרסום. ולמרות זאת, הצעידו אותי בפרהסיה כמו חיה בכלוב בבחינת יראו העוברים והשבים מי נפל בידינו".
"אני יכול להבין מה עבר על בן זיגייר ומשפחתו. הטענה הנטענת בעניינו מצד רשויות המדינה, כאילו איש מעולם לא הועלם יש בה הרבה אירוניה ושקר. 'בני משפחתו ידעו' זו קלישאה נבובה ומרוקנת מכל תוכן. מתי יקום איש אחד מאותם ארגונים חשאיים ועושי דברם בפרקליטות, אמיץ דיו שיספר קבל עם ועדה אודות השיטות והדרכים בהן משתמשת המערכת כדי להלך אימים על אותם 'בני משפחה' (לרוב אחד או שניים המקורבים ביותר לקורבן)? היאזור אותו צדיק מספיק אומץ לב גם לפרט באיזה אמצעים נוקטת מערכת 'אכיפת הסוד' נגד בני המשפחה? חיל ורעדה. ככל שהדברים נשמעים הזויים במבט ראשון כך לאחר בדיקתם הצמרמורת הופכת לקשה יותר ויותר".
"העבירו אותי מתחנת משטרה אחת לשנייה וטלטלו אותי בדרכים ברחבי הארץ מהדרום לצפון. הוציאו צו איסור פרסום על המקרה שלי ואף אחד לא ידע שנעלמתי פרט לאשתי ולבני. היא הורשתה לבקר אותי, אך איימו עליה שאם לא תשתף פעולה בהסתרתי או אם תדבר עם התקשורת, הדבר יזיק מאוד 'לי לה ולילדינו'. באחת הפעמים, הסיעו אותי אזוק מתחנת משטרה להארכת מעצר. ישבתי במכונית המשטרה במושב האחורי אזוק. מקדימה ישבו הנהג והחוקר הראשי שלי. לפתע המכונית סטתה מהכביש הראשי לשדה. הם דיברו ביניהם שמתרחשת במקום עסקת סמים ועזבו בריצה את המכונית והשאירו אותי לבדי. ידעתי שהם מנסים לעשות לי תרגיל ולכן נשארתי במכונית. אם הייתי יוצא מהמכונית הם היו יורים בי וטוענים שניסיתי להימלט".
"בתאי המעצר ובבתי הכלא נותקתי משאר האסירים. אסור היה לי לבוא איתם במגע ולומר להם מי אני ומה עשיתי. החוקרים תמיד טענו שזה לטובתי, כדי לשמור על חיי. אך האמת היא שזה נעשה כדי שאאבד את שפיותי", סיפר. "בתא המעצר לא היססו להפשיט אותי ולהשאיר אותי עירום בטענה שמחפשים שלא יהיו כלי כתיבה. את האוכל היו מביאים לי כשידיי אזוקות. איך הייתי אמור לאכול? להם זה לא היה אכפת".
האסיר X מוסיף כי חוקר אחד שהיה ידוע במיוחד בשיטותיו ה"קלגסיות" ("ואין לי מילה אחרת לתאר את התנהגותו"), "חזר ושינן בפני, כפתיח בכל אחד משלבי החקירה, שמוטב לי להתאבד 'משום שחייך מעתה לא יהיו שווים שום דבר ובכל מקרה אשתך תעזוב אותך במוקדם או במאוחר וילדיך יתנכרו לך'".
"עושים הכל כדי להביא אותך לכיוון אובדני"
"חודשים של כליאה ומעצר בתנאים שאולי-אולי מתאימים למדינות עולם רביעי או חמישי - עושים את שלהן. חוסר הוודאות בכל מה שמתרחש סביבך, ההכרה בשיטות ובמניפולציות הננקטות נגדך תוך הבנה שכוחך דל לעמוד נגדן שוברות את רוחו של כל אדם, יהיה חזק ככל שיהיה".
"מסביבך שירותים מטונפים, תא מלוכלך ושמיכה מעופשת. אין סוף להשפלות היומיומיות של הסוהרים והשוטרים. פגישות עם מדובבים שקל מאוד לזהותם, שנועדו שוב לשבור את רוחך. הסוהרים לא מהססים ללחוש לאסירים-עצירים אחרים כי שם בתא המבודד נמצא 'איזה זבל בוגד' ואז באישון לילה, אתה יכול לשמוע קריאות מהדהדות לכיוון האגף שלך".
"כל אלה מביאים אותך לכיוון 'המתאים' להם ולחוקרים ולמי שעומד מאחוריהם - הכיוון האובדני. לבסוף המנטרה של החוקרים עשתה את שלה. הצלחתי להשיג כדורי שינה ובלעתי אותם. אבדתי את הכרתי ושקעתי בשינה ארוכה, כמעט יממה שלמה. לא זכרתי מה קרה לי. כשהתעוררתי, לאחר 24 שעות, נלקחתי לאשפוז לבית החולים ושם עברתי טיפול רפואי שאושש אותי".
כעבור כמה חודשים, קיבלה אשתו דרישה לתשלום מבית החולים עבור "האשפוז". האירוניה בכל הסיפור הקפקאי הזה, שמשום שבית החולים לא ידע את זהות האסיר, הועברה הדרישה למשטרת ישראל וזו שיגרה אותה לאשת האסיר.
משהסתיימו החקירות והוגש כתב אישום, האסיר X מובא בפני שופט ומתאכזב עד כמה הפרקליטות והשופטים עושים יד אחת. "אתה מייחל לקבל מעט סימפטיה והבנה מצד המערכת המשפטית ומגלה כי השופטים הם או בורים בענייני ביטחון וכמעט מצדיעים לכל מה שמערכת הביטחון מלעיטה אותם או שהם אף מזדהים אתה הזדהות מוחלטת. לא פעם הגורם המשפטי הוא לא יותר מחותמת גומי של מערכת הביטחון והפרקליטות. לרוב השופט נעתר בהינף קולמוס לחתום על כל צו שמוגש לו מטעם המערכת והפרקליטות. השופט בלא מעט מקרים, אינו טורח להיכנס לעובי הקורה. שירותי הביטחון אוהבים לנצל את אי ההבנה של השופט ולרוב מקבלים את מבוקשם. זו הסיבה שבאיחור רב מדי, נחשפו בכמה פעמים מקרים לא חוקיים או כאלה שחוקיותם מפוקפקת שנעשו על ידי מערכת הביטחון בהכשר בתי המשפט. רק לאחר שקרני השמש חודרות מבעד לעלטה, מנסה בדיעבד מערכת המשפט לתקן וגם אז לא תמיד בהצלחה, בטענה שעבר זמנו בטל קורבנו".
"אבל הקורבנות האמיתיים הם אלה שהיו מושא לאותם מקרים: הם ובני משפחותיהם שנושאים את הצלקות כל ימי חייהם, מי פחות ומי יותר. מי בגלוי ומי בסתר, ואינם יכולים לשכוח את אותו האופל ואת אותם המחשכים".