כמעט ארבעה חודשים חלפו מאז מבצע "עמוד ענן", ורצועת עזה לומדת לחיות במציאות שונה, חדשה, שהיא לא רגילה אליה: שקט. לא מדובר הפעם ברגיעה יחסית, שמופרעת מדי פעם בשיגור של פצצת מרגמה או רקטת קסאם לישראל, כפי שהיה מיד לאחר מבצע "עופרת יצוקה", אלא בשקט מוחלט. אפילו קליע אחד של רובה לא נורה מעזה לישראל מאז 22 בנובמבר. קשה להיזכר בפעם האחרונה שזה היה מצב העניינים, ודאי לא ב-12 השנים האחרונות. הסיבות לכך רבות אך המרכזית שבהן פשוטה למדיי: לשלושת השחקנים המרכזיים בזירה - מצרים, חמאס וישראל - יש אינטרס ברור לשמור על הפסקת האש ולייצב את המצב הביטחוני בגזרה.
באופן כמעט אבסורדי, האינטרס של החמאס לשמור על השקט נובע בין היתר מכך שארגון הצליח למתג את עצמו בעיני הציבור הפלסטיני כמנצח בסבב האחרון מול ישראל. הארגון שכנע בעיקר את תושבי הגדה ובמידה פחותה את העזתים, כי הוא שרד מבחינה צבאית את העימות, ויתרה מכך, גרם לצד הישראלי לבקש, כמעט להתחנן, להפסקת אש. הסכם הפסקת האש עם ישראל העניק הקלות מסוימות לתושבי עזה - הרחבת אזור הדיג, הקלות הומניטריות ועוד - שהצטיירו אף הן כהישג יוצא דופן של אסטרטגיית "אל-מוקאוומה" ("ההתנגדות"). במישור הפוליטי, ההשלכות היו מיידיות: הפופולריות של החמאס בשטחים זינקה והרשות והפתח חתרו לפיוס עמו. בחודשים החולפים, הפגין החמאס משילות יוצאת דופן וכפה הפסקת אש נדירה על כל הפלגים, כולל אלה שנודעו כמזוהים עם זרמי הג'יהאד העולמי.
בצד המדיני רושם לעצמו חמאס הישגים משמעותיים לא פחות: ראשי מדינות כמו קטאר, מלזיה ובעתיד הקרוב גם טורקיה, משחרים לפתחו, מבקרים ברצועה ומביאים עמם חבילות סיוע בשווי מאות מיליוני דולרים, סכומים שהרשות הפלסטינית רק יכולה לחלום עליהם בימים אלה. המשטר בקהיר, בראשות "האחים המוסלמים", נחשב לבעל ברית, ואפילו עם ישראל יש ערוץ תקשורת לא ישיר שנועד לשמר את הפסקת האש בשטח. מדי כמה שבועות יוצאת משלחת מטעם חמאס למצרים, נפגשת עם ראשי המודיעין המצרי ומעבירה להם רשימה של דרישות שנועדו להקל את המצב ההומניטרי בעזה. מנגד, גם ישראלי שולחת נציגים של מערכת הביטחון כדי לשמוע מהן עמדות חמאס ולהציג דרישות משלה. אז מי אמר שממשלת ישראל לא מנהלת משא ומתן עם הפלסטינים?
עם זאת, המצב הכלכלי בעזה עדיין לא השתנה לטובה באופן מספיק משמעותי. לצד השיפור הניכר בהכנסת הסחורות מישראל דרך מעבר כרם שלום, גם תעשיית המנהרות בגבול מצרים נמשכת, אך במידה פחותה בהשוואה להיקף הפעילות ערב המבצע. לדברי ראש לשכתו של ראש ממשלת חמאס, איסמעיל הנייה, כיום פועלות 254 מנהרות בלבד בין רפיח המצרית והפלסטינית, מתוך 1,200 שפעלו לפני כשנה. רוב המנהרות שנותרו פתוחות, משמשות להעברת דלק לסוגיו (שלושה שקלים לליטר בנזין), חומרי בנייה ומכוניות שנקנו במצרים.
החברים בקהיר
האינטרס המצרי לייצב את המצב הביא את מצרים לנקוט לא מעט צעדים שעד כה היא נמנעה מהם. ראשית, פריסת כוחות הביטחון בחצי האי סיני השתנתה לחיוב: המודיעין המצרי רושם שם הישגים, מבצע מעצרים ומסכל הברחות נשק שבישראל מוגדרות "משמעותיות". אמנם בישראל היו רוצים לראות עוד מעצרים של פעילי ארגוני הג'יהאד העולמי השוהים בסיני, אך מודים שניכר שיפור משמעותי בפעילות הצבא והמודיעין בחצי האי. הראייה לכך מבחינת ישראל, היא שמאז סיומו של מבצע "עמוד ענן", הצליחו המצרים למנוע את כניסתם של אמצעי לחימה "משמעותיים", כלומר, טילים ארוכי טווח.
גם מספר המנהרות, כאמור, קטן באופן משמעותי: רק בימים האחרונים הצליחו כוחות הביטחון ברפיח המצרית להציף כמה מנהרות, כשהם מתמקדים במנהרות ששימשו להברחת אמצעי לחימה. למעשה, היעד של הכוחות המצריים הפועלים בגזרה נגד המנהרות אינו להביא לסגירה מוחלטת של המנהרות, אלא רק של אלה המהוות סיכון ביטחוני למצרים וגם לישראל. וכך בעוד הנתק המדיני בין קהיר וירושלים נשמר, התיאום הביטחוני טוב יותר מאשר בכל תקופה אחרת מאז החתימה על הסכם השלום ב-1979. במקביל לפעילות בסיני, מדגישים אנשי המודיעין המצרי בפני חמאס, כי כל הסלמה מול ישראל, עלולה בסופו של יום להוביל לפגיעה ב"ביטחון הלאומי המצרי - וזה כבר קו אדום מבחינתנו", כפי שאמר גורם מצרי בכיר לוואלה! חדשות.
לאחר ייצוב השקט בין ישראל והחמאס, מנסים בחודשים האחרונים אנשי המודיעין המצרי בראשותו של הגנרל מוחמד שחאתה, לקדם את הפיוס בין הפתח והחמאס. בעיני אנשיו של שחאתה, השקט האזורי תלוי על שלוש צלעות במשולש: הפסקת אש בין ישראל וחמאס, פיוס פנים פלסטיני ומשם - הדרך לקידום המשא ומתן בין ישראל והרשות תהיה קלה יותר. בעוד הצלע השלישית, של שיחות השלום עם ישראל, נראית החלשה מכולן, בשנייה, זו של הפיוס, נרשמת התקדמות מסוימת. השבוע החלה ועדת הבחירות המרכזית ברישום פנקס הבוחרים בעזה, כפי שסוכם בין שני הארגונים. אולם השיחות שהתנהלו בקהיר לפניי כשבוע הסתיימו ללא תוצאות וסימניו של פיוס אמיתי עדיין אינם נראים באופק.
לכאורה, נדמה שהמחלוקת אינה בלתי ניתנת לפתרון: יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן דורש כי שלושה חודשים לאחר הקמת ממשלת האחדות בראשותו יתקיימו בחירות לנשיאות ולפרלמנט. חמאס לעומת זאת, דורש לא לקבוע מועד ולבחון את ההסכם "לאורך פרק זמן". אלא שהבעיה המרכזית המסתמנת באשר לפיוס, היא יותר מכל, היעדר מוטיבציה בסיסית של שני הצדדים לוותר על מה שיש בידיהם כרגע: עזה לחמאס והגדה לפתח. בעיה משמעותית לא פחות, היא היעדר מנהיג ברור לחמאס. סיומו של מבצע "עמוד ענן", השיב את ח'אלד משעל למרוץ לתפקיד ראש הלשכה המדינית של הארגון , שבו הוא מכהן כבר כ-16 שנים. אולם שניי המתחרים המקוריים, הנייה וסגנו של משעל, מוסא אבו מרזוק, מסרבים לוותר על מועמדותם. הבחירות החשאיות לתפקיד מתנהלות כבר יותר מחודשיים ועדיין לא התקבלה הכרעה. הנהגת החמאס אפילו מתקשה לקבל החלטה בסיסית יותר: אם ראש הלשכה העתידי צריך להיות מקרב הנהגת חו"ל, או מאנשי "הפנים". ועד שלא תתברר נקודה זו, בפתח ובמצרים יודעים שפיוס אמיתי בין הצדדים אינו אפשרי.
לאן נעלם מחמוד א-זהאר?
אחד המנהיגים הוותיקים של החמאס, מחמוד א-זהאר, נעלם מעט מקדמת העשייה הפוליטית בארגון. בדצמבר שעבר, במהלך אירועי יום השנה להקמת הארגון שלכבודו הגיע ראש הלשכה המדינית חאלד משעל לעזה, התיישב א-זהאר מעט מאחורי מנהיגי הארגון שלהם נשמר מקום של כבוד בשורות הראשונות. נראה כי א-זהאר הצליח להסתכסך עם קהיר ומצטייר כמוביל הקו הקיצוני בחמאס בנוגע לפיוס עם הפתח. הוא מרבה לדבר בשבחה של אירן ולתקוף את אנשי הפתח.
לפני כמה ימים לא התאפק ואמר בראיון כי "אם יושג פיוס, אקטע את ידי הימנית". קשה להאמין שא-זהאר, מנהיג ותיק ומנוסה כל כך, היה ממהר להמר על ידו הימנית אם ידע שסיכויי הפיוס בין הארגונים טובים למדי.