"האפיפיור מת? יוצרים אחד חדש!". הפתגם הנפוץ הזה המוכר לכל ילד וילדה באיטליה (בשפת המקור: Morto un papa se ne fa un altro), משמעו בתרגום חופשי: החיים נמשכים. ואכן, הכנסייה הקתולית השכילה לשמור לאורך כמעט 2,000 שנות קיומה על נוהל רציף של חילופי אפיפיורים שהוכיח את עצמו. אפיפיור מת, ואפיפיור חדש נבחר וכן הלאה וכן הלאה. הדגש הוא כמובן על "מת", היינו הבחירה היא לכל החיים והכהונה מסתיימת עם מותו של ה"פונטיפקס מקסימוס" (עוד אחד מכינויי האפיפיור), ולא רגע אחד קודם לכן.
טלטלה בעולם הנוצרי: האפיפיור התפטר מתפקידו
הסיבה לכך היא פרקטית אבל גם תיאולוגית: האמונה הנוצרית קובעת כי האפיפיור נבחר בכינוס הקרדינלים המכונה קונקלבה, כאשר רוח הקודש מנחה את הבוחרים. לכן, מהבחירה הזו ישחרר רק אלוהים, היינו המוות. כדי למצוא את התקדים האחרון לאפיפיור שהתפטר מתפקידו צריך להרחיק ולחזור לשנת 1415. גרגוריוס ה-12 שכיהן בתפקידו משנת 1406 עד ליולי 1415, אז פרש על רקע המאמצים לאחות את הקרע בין האפיפיורות "האיטלקית" לבין מושב האפיפיוריות המתחרה באביניון שבדרום צרפת.
האפיפיור הבא יהיה שחור? בורסת ההימורים נפתחה
תקדים נוסף הוא זה של סלסטינוס החמישי, שנבחר אחרי קונקלבה ארוכה במיוחד בת שנתיים ב-1294. לו הספיקו ארבעה חודשים כדי להודיע על פרישה. האקט הזה היה שנוי במחלוקת, ויש שקוראים פסוק בקומדיה האלוהית של דנטה שבו מדבר המשורר על אותו אחד "שבשל פחדנות" הביע את "הסירוב הגדול" כאמירה ביקורתית מאוד כלפי האפיפיור הפורש ההוא.
"ברק בשמים שלווים"
אבל אין צורך להרחיק עד למאה ה-13 כדי לנסות ולשפוט את ההחלטה של בנדיקטוס ה-16. האפיפיור הפורש נימק את ההחלטה הדרמטית "במשקל הגיל", ונראה שאיננו בקו הבריאות. ההשוואה המתבקשת היא כמובן לקודמו בתפקיד, יוחנן פאולוס השני. האפיפיור הפולני כיהן בתפקיד בין השנים 1978 ל-2005, וסירב לעזוב את התפקיד גם כשברור היה שהוא חולה מאוד. ראיתי אותו בטקס "יום הסליחה" שהנהיג וניהל בוותיקן במרץ 2000. האפיפיור היה כפוף, ידיו רעדו, אבל הוא התעקש לקרוא בקול חלש אך ברור את נוסח התפילה שבו התנצלה הכנסייה הקתולית בפני מי שרדפה לאורך המאות (ובהם היהודים). הייתה זו הוכחה בעיני רבים לניצחון הרוח על הגוף, ולכך שכל זמן שהוא יכול יישא האפיפיור בשליחות האלוהית שהוא מאמין שהוטלה עליו.
מחליפו, שהתכונן כל חייו הבוגרים לתפקיד, החליט שלא ללכת בעקבות קודמו. בנדיקטוס נבחר בשנת 2005 כשהיה בן 78 ויפרוש מעט לפני יום הולדתו ה-85, אחרי פחות משמונה שנים בתפקיד. לא מעט, אבל באופן שמותיר הרבה סימני שאלה. באיטליה וברחבי העולם מדברים הפרשנים על החלטה "שיש לכבד". ואכן, קשה שלא לכבד את רצונו של איש בא בימים לפנות את כיסאו למי שייבחר אחריו. בה בעת, התחושה היא שלא כל הנסיבות ידועות ושהפרישה הדרמטית הזו מסתירה מניעים שלא התבררו עד תום. כפי שאמר הבוקר הקרדינל אנג'לו סודאנו, הדקאן של אסיפת הקרדינלים, "זהו ברק בשמים שלווים". עד כמה שלווים, נבין כנראה בקרוב. האפיפיור החדש ייבחר בחודש הבא, והמהירות שבא ייצא עשן לבן מעל לקפלה הסיסטינית, שבה נערך הליך הבחירה, תהיה איתות לבאות.
ד"ר ספי הנדלר מהחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב הוא מומחה לרנסנס האיטלקי