"הייתי לבדי בכביש בתוך רכב הפיקוד לכיוון קיבוץ בית אורן, סמוך לחניון האגם. הכביש וכל הסביבה הקרובה היו אפופים עשן סמיך ביותר, ואי אפשר היה לראות ממטר. הדרך צרה ובה עיקולים רבים, כשמשמאל תהום עמוקה. עצרתי. שלפתי את מסכת העשן מהתיק, כדי להמשיך. חששתי. אמרתי לעצמי יש לי חמישה ילדים בבית. מה עושים? האם להיכנס או לא להיכנס לתופת? פחדתי שמנוע הרכב ייכבה בשל חוסר בחמצן, ואשאר לכוד במקום. ואז נזכרתי במה שלימדו אותנו בקורסים השונים בכיבוי אש, שאם צריך לסכן חיים כדי להציל כבאים אחרים, לא חושבים פעמיים. אז המשכתי". שנתיים אחרי אסון הכרמל, חי רשף-משנה דודו וענונו, משירותי הכיבוי של חדרה, את הרגעים הדרמטיים ההם כאילו השריפה אירעה רק אתמול. כל שניה מתויקת היטב בזיכרונו. בשניות הגורליות, כשהחליט בכל זאת להיכנס אל תוך העשן המאיים, הוא עוד לא ידע כלל מה מצפה לו בהמשך הדרך.
יום חמישי, 2 בדצמבר 2010, החל עבורו כיום שגרתי במטה שירותי הכיבוי וההצלה של חדרה, בו הוא משמש כקצין מניעת דליקות וקצין כיבוי והצלה. א' חנוכה, נר שני, וענונו ציפה לסיום המשמרת, לשוב הביתה להדליק נרות עם משפחתו. "לקראת הצהריים החלו להגיע דיווחים ראשונים על שריפה גדולה המתפשטת בכרמל, ובד בבד החלו להגיע פניות לסיוע משירותי הכיבוי של חיפה. כחצי שעה אחר כך כבר ניתן היה לראות גם עד חדרה את תמרות העשן מכיוון חיפה. לקחתי רכב פיקוד, תיק אישי ויצאתי לפקד על גזרות עבודה. עדיין לא ידעתי כלל במה מדובר. הערכתי שזו עוד שריפת יער גדולה כמו אלו שהכרנו בעבר. בדרך, כבר התחלתי להבין ממראה עיניים שמדובר בשריפה יוצאת דופן, וזאת מקצב ייצור העשן. הגעתי לצומת בית אורן שעל כביש 4 והתחלתי לעלות לכיוון קיבוץ בית אורן, בדרך הפתלתלה. מסביב עצים ירוקים, שקט, ולא חשתי באיזה שהוא איום ממשי. בצומת מלון יערות הכרמל הבחנתי בשתי כבאיות משירותי הכיבוי של חדרה, שעבדו על ציר הגישה למלון, כדי לבלום את התפשטות האש מכיוון מזרח. עשיתי הערכת מצב מהירה והחלטתי להוריד את הצוותים לחניון האגם הנמצא מטה, כדי לבלום את התפשטות האש היורדת במדרון ולא במעלה הרכס".
רשף-משנה וענונו מספר כי הצוותים ירדו והוא ביקש שרכב אספקת מים שהיה בקרבת מקום ינוע לכיוונם כדי לאפשר עבודה רציפה של שתי הכבאיות. "האש החלה לנוע ממזרח למערב, לעבר גבעת וולפסון. התחלנו להרגיש בחניון האגם, שהנו ערוץ, במערבולות אוויר ורוחות מכיוונים שונים. לא רציתי לקחת סיכון שהצוותים יילכדו כתוצאה ממשטר הרוחות המשתנה, וביקשתי להסיגם כ-300 מטרים מערבה. כחמש דקות אחר כך האש כבר הגיעה לגבעת וולפסון, והמשיכה באותה תנועה ממזרח למערב. בשלב הזה האש, ללא שום סימנים מוקדמים, שינתה כיוון והחלה לנוע בצורה מהירה ביותר ובעוצמה שלא ראיתי מעולם לעבר קיבוץ בית אורן. מה שהדהים אותי, הוא שהאש הפסיקה לנוע מערבה בניגוד לכיוון התפשטותה עד אז. האש חלפה על פני 'משמר הכרמל', איגפה אותו מימין ומשמאל וחצתה את הכביש. היא יצרה קו אש עצום שהגיח ממערב ויצר עמוד אש מול האוטובוס שעדיין לא ידעתי כלל על קיומו".
וענונו נותר לבדו בחניון האגם בתוך רכב הפיקוד. להבות אש אותן הוא מכנה "קירות אש" היו בגובה של כ-50 מטרים. בשלב הזה האש הגיעה מכיוון המקום שבו הוקמה האנדרטה לזכר 44 הנספים בשריפה, והכתה בדופן אוטובוס הצוערים. "אני כאמור לא יודע דבר על האוטובוס. האש המשיכה במורד הוואדי והחלה לעלות לכיוון הקיבוץ. תוך שניות שמונה בתים עלו באש. בשלב הזה, כשראיתי מרחוק את האש חוצה את הכביש, התחלתי לשמוע צרחות על כבאים שרופים בקשר, ככל הנראה מצוות של שירותי הכיבוי של חיפה שהיה באזור וחרף את נפשו. הצוות הבחין בכבאי דני חייט משירותי הכיבוי של עמק יזרעאל ובג'לאל ביסאן, צוער בשב"ס שחש לסייע להם. הצוות סייע לו ככל שיכול היה. קפצתי לרכב הפיקוד והתחלתי לנוע לעבר הקיבוץ. הבנתי שיש נפגעים, אך לא ידעתי עדיין במה מדובר".
וכך, כשמסכה על פניו, מבלי לראות דבר, כשפנסי רכב הפיקוד מאירים אל תוך העשן, כשעל הכביש סלעים ואבנים, המשיך וענונו בנסיעה איטית מעלה, כשהוא נזהר לא להתנגש בהר שמימין ולא להדרדר לתהום שמשמאל.
"אשתי בהריון, תגיד לה שאני אוהב אותה"
"מסביב מעוף של גיצים, ואני חשתי חום אימים מחלונות הרכב. הנסיעה הזו, כשאני חושש שהמנוע יכבה, נמשכה עבורי כמו נצח. חיכיתי כל הזמן לראות איזו נקודת אור, ולאחר נסיעה של כ-400 מטרים במהירות של כעשרה קמ"ש, זיהיתי ביציאה מהעשן הסמיך כבאי משירותי הכיבוי של חיפה בשם רונן אטיאס שמנופף לעברי בידו. כשהתקרבתי אליו ראיתי שני אנשים שרופים שרועים לצד הדרך ב'מחצבות קדומים'. היו אלה הכבאי דני חייט והצוער ג'לאל ביסאן. כבאי נוסף שהיה במקום עם רונן אטיאס הושיב את דני חייט לידי ברכב, ואת ג'לאל השכבנו על המושב האחורי. ביצעתי פניית פרסה כי זכרתי שראיתי מספר אמבולנסים שהמתינו בצומת בית אורן בכביש 4".
וענונו החל לדהור מטה כשברכבו שני הפצועים קשה. "בדרך פגשתי בשני הצוותים מחדרה שהוריתי להם לסגת מעלה, והם לא הבינו למה אני צופר להם כדי שיפנו לי את הדרך. דני היה בהכרה מלאה ואמר לי 'יאללה, תראה מה קרה לי'. אני מסתכל עליו ויורדות לי דמעות. את דני הכרתי עוד קודם. לא הצלחתי להבין איך קורה שכבאי שאמור להציל אחרים נכווה בצורה כזו. כל הדרך הוא חזר ואמר לי 'סע לאט, שלא נתהפך'. ואז הוא הוסיף 'אשתי בהריון, תגיד לה שאני אוהב אותה'".
"מאחור אני שומע את ג'לאל, שחשבתי שגם הוא כבאי נושם בכבדות ושואל בקול חלש מתי מגיעים ונאנק מכאבים". בדרכם, וענונו מבחין בשני אמבולנסים השועטים במעלה הדרך. הוא מורה להם לעצור. "דני היה במצב של הליכה והוכנס לאמבולנס. את ג'לאל פינינו באלונקה". האמבולנסים יצאו לדרכם לכיוון בית החולים רמב"ם. וענונו שוב נותר לבד, וברשת הקשר הוא שומע צעקות על אוטובוס עם נפגעים רבים.
"התחלתי לספור את הגופות"
"שוב עשיתי פניית פרסה והתחלתי לעלות בדרך העקלקלה לקיבוץ בית אורן. כשהגעתי לעיקול המכונה כיום 'עיקול המוות' הבחנתי שהכביש חסום על ידי 11 גופות המוטלות עליו. ראיתי את חברי הכבאי מתחנת חדרה שוקי אוחנה פועל במאמץ נואש לכבות את האוטובוס הבוער. מיד התחלתי לספור את הגופות מניסיון של פיגועים המוניים. היו 11 גופות. ביקשתי מכל מי שהיה שם, אנשי מד"א, כבאים ואחרים לסייע לי להזיז את הגופות כדי לפנות את הציר לתנועת רכב חירום. האנשים היו בפניקה. לא ידעתי בשלב הזה שמדובר בגופות של צוערי השב"ס. ולא ידעתי שישנם נפגעים נוספים שגם הם צוערי שב"ס. זה היה מחזה מחריד ביותר. ראיתי צוערת שהיתה ברגעיה האחרונים, כשאני חסר אונים. כרעתי ברך לעברה, ואני זוכר איך היא נפחה את נשמתה. המשכנו בפינוי הגופות לצד הדרך, ומיד אחר כך עליתי לרכב שלי והמשכתי בנסיעה לקיבוץ".
הוא מספר כי חשש שישנם שם נפגעים נוספים הזקוקים לעזרה. "לאחר סריקה המשכתי לעבר החפ"ק המאולתר בצומת דמון, מסרתי דיווח ראשוני ועדות על מה שראיתי. בשלב הזה כבר ידעתי שמדובר באוטובוס הצוערים. רוב הצוערים שירדו מהאוטובוס רצו לעבר הוואדי בניסיון להימלט מהאש, שלרוע המזל הדביקה אותם. 11 הגופות שבהן נתקלתי על הכביש היו ככל הנראה גופות הצוערים שירדו אחרונים מהאוטובוס. את אהובה תומר ז"ל ראיתי לאחר שהיא נפגעה".
שנתיים חלפו מאז האסון. ביום שלישי, וענונו ישוב למקום הנורא, להשתתף בטקס האזכרה לזכר 44 הקורבנות. אבל הוא לא צריך תזכורת למה שהיה. אסון השריפה בכרמל ממשיך ללוות אותו מדי יום. "מאז האירוע אני מוצא את עצמי כמעט פעם בחודש או חודשיים נקלע לאזור בתוקף תפקידי כראש מדור מניעת דלקות. יושב כשעה עם עצמי בעיקול הדרך ומשחזר את מה שאירע שם. הגבורה בעיני היא של הכבאי דני חייט. הוא עמד שם חסר אונים מול איתני הטבע וניסה בכל כוחותיו לקרר את אוטובוס הצוערים ואת הצוערים עצמם, ורק לאחר שהוא עצמו נפגע ונכווה, קפץ לכבאית וירד עימה מטה בכביש. הצער הגדול שמלווה אותי מאז הוא שהייתי משוכנע שהוא ייצא מזה בחיים. לרוע המזל, הוא נפטר לאחר שבועיים בבית החולים".
"בזמן הלא נכון במרכז ציר התפשטות האש"
וענונו, נשוי ואב לחמישה ילדים, ממשיך בחייו בצל האסון. "בבית אני מדבר על זה. לקחתי את ילדי למקום השריפה כי היו להם הרבה מאוד שאלות. אבל התמקדתי עמם פחות באסון עצמו. הסתובבתי איתם בכל השטח השרוף והראיתי להם את מימדי השריפה. זו ללא ספק צלקת שתשאר איתי כל חיי, וגם תזכורת כואבת לקטנות האדם מול איתני הטבע".
מאז השריפה, וענונו מסר את עדותו בפני אנשי משרד מבקר המדינה לקראת הדו"ח שפורסם בפרשה. "האוטובוס מבחינת זמן ומרחב היה לרוע המזל בדיוק בזמן הלא נכון במרכז ציר התפשטות האש. בדיעבד, כמי שראה את התפשטות האש, קשה היה לשפוט את קבלת ההחלטות לגבי נתיב מילוט האוטובוס". וענונו שב מאז לתחנת כיבוי האש בחדרה. "עשיתי את תפקידי, אני לא חושב שאני גיבור", הוא חותם.