כך אמור להראות עימות בין שני פוליטיקאים בצמרת. המופע שנתנו לפנות בוקר (שישי) ג'ו ביידן ופול ראיין בקנטאקי הזכיר לרבים את מה שקצת נשכח אחרי המפגש הראשון בין הבוסים שלהם, ברק אובמה ומיט רומני - שבעימות פוליטי יש ויכוחים, הקנטות וקינטורים, שזה לא המקום בו מאזינים ברוב קשב לעמית המלומד מן הצד השני ומגיבים בנימוס.
ג'ו ביידן, כמעט בן 69, הוכיח ליריבו הצעיר שהוא יודע ללמוד מטעויות ולהפנים לקחים. כל מה שאובמה החמיץ בעימות שלו מול רומני, ביידן זכר לעשות. הוא תקף שוב ושוב, לא היסס להתפרץ לדברי יריבו ונראה כמי שבאמת מתעניין במה שקורה על הבמה.
במידה רבה, זו לא חוכמה. ביידן הוא פוליטיקאי משופשף שבילה את רוב חייו במערכות בחירות והתמודדויות. את העימותים הפוליטיים הראשונים שלו, כבר כמועמד במדינת דלאוור, עשה כשפול ראיין עוד פקד את ספסלי בית הספר בוויסקונסין.
מי שחשש מהפה הגדול של ביידן, התבדה. הוא הצליח להישאר ממוקד ונמנע מאמירות שיכנסו אחר כך לאחד מהאוספים המתגלגלים ביו-טיוב של "כל פליטות הפה של ג'ו ביידן". בכל הנוגע לתוכן, ביידן רושם לעצמו כמה הישגים; בתחום מדיניות החוץ, הפורטה שלו, ביידן השיב באופן משכנע לטענות של ראיין בעניין ההגנה הלקויה על הנציגות האמריקנית בלוב שהובילה לרצח השגריר, וגם הצליח להציג את יריבו כמי שחסר מדיניות ברורה בעניין אפגניסטן וסוריה.
אפילו בקרב הקצר שהתנהל על הבמה בשאלה "מי חבר טוב יותר של ביבי נתניהו" ביידן נשמע כמי שיודע על מה הוא מדבר. סגן הנשיא גם השחיל שוב ושוב את עניין 47% מהאמריקנים שלדעת רומני אינם משלמים מסים ואינם דואגים לגורלם. האזכור, בין אם במקום ובין אם לא, חייב את ראיין להיכנס למגננה.
אך לא הכל הלך טוב לביידן. עודף החיוכים, הקריצות והמבטים המלגלגים בשעה שראיין דיבר נראו, לא אחת, כגילוי של חוסר כבוד ליריב. מובן שזה עדיף על השעמום המופגן של אובמה בעימות שלו מול רומני, אבל אמריקה בכל זאת מצפה מסגן הנשיא שלה שינהג באדיבות המתבקשת, בעיקר כאשר היריב נשאר ג'נטלמני לכל אורך העימות.
בסיום העימות, ראיין נשאר בחיים
למרות שעמד תחת תשעים דקות של מתקפה, גם פול ראיין יכול להיות מרוצה מהעימות הזה. על הבמה עלה פוליטיקאי צעיר, חף מכל ניסיון במדיניות חוץ ומי שהיה סמל לקיצונות שמרנית בכל הנוגע לתקציב ולשירותים חברתיים, ובסיום העימות הוא נשאר בחיים, עומד על רגליו.
זה אולי רף נמוך, אבל זהו הרף שנקבע לפני ארבע שנים, כאשר הרפובליקנים הציבו מול ביידן את שרה פיילין, מושלת אלסקה. פיילין כשלה בכל מבחן של סבירות. היא הוכיחה חוסר בקיאות מביך, חשפה עמדות חשוכות ובעיקר הוכיחה לציבור האמריקני שלא רק שהיא אינה מתאימה בשום דרך לשמש כסגנית נשיא, אלא גם שמי שבחר בה, המועמד ג'ון מקיין, הפגין שיקול דעת לקוי.
פול ראיין הראה שהוא לא שרה פיילין, ויכול להיות שזה מספיק. אמריקה פגשה מועמד שנראה טוב, שמדבר במשפטים מסודרים ושיכול להציג תפיסת עולם. נכון שסגן הנשיא נמצא, כמאמר הפתגם האמריקני, "במרחק פעימת לב אחת" מהתפקיד הבכיר ביותר בארצות הברית, אבל עבור רוב הבוחרים, הסגן הוא העציץ שבפינת החדר הסגלגל, ובתור שכזה, ראיין בהחלט בסדר.
הדמוקרטים יוצאים מהעימות קצת יותר מחוזקים. "סגן הנשיא ביידן ניצח הלילה בעימות", בישרה הודעת אי-מייל ששיגר מטה אובמה למיליוני תומכים דקות אחדות אחרי סיום העימות, תוך שהקמפיין לא שוכח להזכיר שזה יהיה זמן טוב לתרום עוד כמה דולרים למסע הבחירות. אבל מומנטום של סגני נשיא לא יספיק לדמוקרטים לשנות את המגמה. הסקרים פנו עורף לדמוקרטים והיתרון של אובמה נמצא בשחיקה מאז העימות הראשון שלו מול רומני.
ובכל זאת, המטה של אובמה יכול ליטול כמה לקחים ממפגש הסגנים בקנטאקי ולהשתמש בהם בשבועות שעוד נותרו.
ראשית, למרות הניסיונות של רומני וראיין להיכנס לתחום מדיניות החוץ, שנועדו לנצל את האירועים בבנגזי כנקודת זינוק למתקפה על מדיניות המזרח התיכון של אובמה, הרי שעימות הסגנים הוכיח שבכל הנוגע לעניינים גלובליים, יש לדמוקרטים בכל זאת יתרון. חזרה על מסרים פשוטים, כמו העובדה שאובמה הורה להרוג את אוסמה בין לאדן, או שהרעיונות הרפובליקנים יכולים להוביל להישארות הכוחות האמריקנים באפגניסטן, יכולה לשחק היטב בדעת הקהל.
שנית, וזה כמעט מובן מאליו, בפוליטיקה יש חשיבות לוויכוח. ההנחה התמוהה של אובמה, שהוא יכול לעמוד מן הצד ולצפות שהציבור ישפוט בעצמו לגבי אמיתות ההצהרות של יריבו, פשוט קרסה. ג'ו ביידן הוכיח שכאשר מפשילים שרוולים ומתווכחים, התמונה נראית טובה יותר בסוף היום.
ובעיקר, חשוב וכדאי מבחינה פוליטית ללכלך את היריב. אחד הרגעים המשמעותיים בעימות הסגנים היה כאשר נשאלו לגבי הפלות. הן ראיין והן ביידן שייכים לכנסיה הקתולית שמתנגדת בתוקף להפלות, אבל ראיין הפך את ההתנגדות להפלות למדיניות בפני עצמה, בעוד שביידן תומך בזכותן של הנשים להחליט בעצמן. ביידן ניצל את השאלה כדי להציג את ראיין כשמרן קיצוני שישבור את הסטטוס קוו בעניין הפלות. הוא לא נשאל על כך, אבל הצליח לנצל את ההזדמנות למתקפה.
מהבחינה הזו יש לאובמה יתרון. אחרי ארבע שנים הוא כבר מוכר היטב ורומני יתקשה לחשוף צדדים אפלים באישיותו, או להאיר התבטאויות בעייתיות או אמונות מטרידות. רומני, לעומת זאת, נושא עמו שק גדול של עמדות והתבטאויות שוודאי לא ירצה לחזור עליהם עכשיו ואובמה, אם ילמד מסגנו, יכול להציף אותם בעימותים. המספר 47% הוא רק דוגמה אחת לכך.