עומר סולימאן, שמת אתמול בבית החולים בארה"ב, היה מוכר היטב לעשרות ישראלים - בכירים בקהילת המודיעין, קצינים בצה"ל, פקידים במערכת הביטחון, ראשי ממשלות ושרים. מאז התמנה ב-1993 לתפקיד ראש המודיעין המצרי, הוא קיים קשרים שוטפים עם מרבית ראשי השירותים החשאיים של ישראל: המוסד, השב"כ ואמ"ן. לפעמים גלשו אלה גם לנושאים אישיים: לשבתי שביט, ראש המוסד בעבר, הוא נהג לספר על משפחתו ועל גאוותו בשלושת ילדיו ובנכדיו.
ואולם, הקשרים הטובים הללו אין פירושם שסדר היום של הגנרל המצרי תאם בהכרח את זה של ישראל. "אסור לשכוח, כי בראש וראשונה הוא פטריוט מצרי", העיד איש מודיעין ישראלי בכיר, שפגש אותו לא מעט פעמים, "ותפקידו העיקרי, אולי הבלעדי, היה להגן על המשטר ולשמור על חייו של הנשיא". במשימה זו הצליח במשך שנים רבות עד שה"אביב הערבי" התדפק על שערי קהיר.
ב-26 ביוני 1995, עמד התפקיד הזה במבחן. בשמונה ורבע בבוקר, כששיירת המכוניות של הנשיא המצרי, ובה מובארק וסולימאן, עשתה את דרכה מנמל התעופה באדיס אבבה למרכז העיר לוועידה של הארגון לאחדות אפריקה - נפתחה עליה אש חזקה. כמה משומרי ראשו של הנשיא נהרגו. יום לפני כן התעקש סולימאן, כי מכונית המרצדס המשוריינת של הנשיא תוטס לבירת אתיופיה. התעקשותו זו הצילה את חייו של חוסני מובארק והחוויה המשותפת חיזקה את קשרי הידידות בין השניים.
בעקבות ניסיון ההתנקשות הורה סולימאן לאנשיו לפעול במלוא העוצמה, וללא עכבות משפטיות או מוסריות - שגם כך הן רופפות למדי במצרים - נגד "ג'מאעה איסלאמייה", הארגון שביצע את ניסיון ההתנקשות. אלפי חברים בארגוני האיסלאם הקיצוני, בני משפחותיהם וקרוביהם, נעצרו ורבים מהם עונו. יד הברזל של סולימאן והמודיעין המצרי חיסלה בתוך זמן קצר את הטרור האיסלאמי.
סולימאן נולד ב-1935 בקינה שדרום מצרים, עיר הידועה כמעוז האיסלאם הפונדמנטליסטי. העיתונאית אן מארי ויבר כתבה לפני כחמש שנים בכתב העת האמריקאי "אטלנטיק", כי בקינה יש רק שתי דרכים להתקדם בסולם החברתי: להיות איש צבא או כוהן דת מטעם האחים המוסלמים. סולימאן בחר באפשרות הראשונה.
בגיל 19 הוא עזב את קינה ועבר ללמוד באקדמיה הצבאית היוקרתית בקהיר. מאז, במשך יותר מ-50 שנה, הוא חייל מקצועי וממושמע. בשנות ה-60 נשלח להשתלמות בברית המועצות. פרטים על שירותו הצבאי וקידומו לוטים בערפל. "הוא מעולם לא דיבר אתנו על שירותו הצבאי או על ניסיונו במלחמות נגדנו. ראינו שהוא נמנע מכך ולא הקשינו עליו", נזכר איש מודיעין בכיר. בקרב בני שיחו הישראלים שוררת אי-הסכמה בשאלה היכן שירת. אחד סבר כי היה בחיל ההנדסה, אחר בתותחנים ושלישי - בשריון. ב-1991 קודם לתפקיד מפקד המודיעין הצבאי וכעבור שנתיים מונה לאחראי על המודיעין הכללי (האזרחי). בהמשך קודם לדרגת שר וחבר בקבינט, מעמד שממנו לא נהנו קודמיו.
עד לפני כעשור הציבור המצרי כמעט ולא הכיר את סולימאן. רק לאחר שהגיח מאחורי הקלעים של המודיעין אל הבמה הדיפלומטית הוא נהפך לדמות מוכרת שהעצימה את שאיפותיו הפוליטיות שבסופו של דבר נכשלו. הוא לא הגשים את רצונו לרשת את מובארק, אך גם ללא זאת הוא נחשב לאיש החזק במצרים במשך שנים.
כל מי שנפגש עם סולימאן התרשם מהדרת הכבוד שהוא הקרין, שלא נעלמו ממנה גינוני אדנות. "ישבנו לפני כמה שנים עם נציגי ה-CIA בלובי של בית מלון", סיפר איש ביון ישראלי, "ולפתע עשה עומאר סימן 'וי' באצבעותיו. אחד מעוזריו הגיח משום מקום והניח בין אצבעותיו סיגר".
הוא תמיד הקפיד על לבוש והיה רך דיבור ומנומס, אך בני שיחו הישראלים והאמריקאים התוודעו גם לצד האחר באישיותו. "לא אשכח", סיפר איש מודיעין ישראלי, "כיצד בפגישה אחת בתחילת האינתיפאדה השנייה הוא חירף וגידף את ערפאת, כשהתברר לו שראש אש"ף אינו שועה לעצותיו". נקמתו של סולימאן לא איחרה לבוא. במבצע "חומת מגן", ב-2002, התחנן ערפאת לפני סולימאן וביקש שמצרים תנקוט, לכל הפחות, מהלך סמלי, שיביע את מורת רוחה. סולימאן לא נענה ואיפשר לישראל להכות ברשות עד מיטוטה כמעט.
אף שהוא היה מוסלמי אדוק, שלא פעם הפסיק דיונים עם עמיתים ישראלים כדי לקיים את מצוות התפילה, הוא רחש בוז ותיעוב עזים ל"אחים המוסלמים", שבהם הוא ראה את האיום המרכזי על מצרים. זו תפישת עולם שגרמה לו לסייע ל-CIA ולהעמיד לרשותו חוקרים מצרים שיסייעו לו לחקור את עצירי אל-קאעדה. על כך מוקיר לו הסי.איי.אי תודה ורואה במודיעין המצרי בעל ברית לא פחות חשוב מהמוסד. בגלל קשר זה סייע ה-CIA לגנרל להתאשפז בבית חולים בארצות הברית שבו הלך לעולמו.
רוב הישראלים שיבחו את תבונתו של סולימאן
מכאן נגזר גם יחסו לחמאס, שאותו הוא ראה כשלוחה של האחים המוסלמים. מי שחזה בכך הוא מארק פרי, מנהל "פורום הסכסוכים", ארגון בינלאומי שבראשו עומד איש הביון הבריטי לשעבר אליסטייר קרוק, החותר להידברות בין המערב לארגוני האיסלאם הקיצוני כמו חמאס וחיזבאללה. "לפני כמה שנים פגשתי בו בהרצאה בפורום מצומצם במכון מחקר בוושינגטון", שחזר פרי בשיחה לפני כמה שנים עם "הארץ", "ושאלתי אותו אם החמאס, שניצח בבחירות, יכול להיות גורם יציב וחיובי בממשלה הפלסטינית. הוא השיב בלי היסוס: 'לא. אני מכיר את האנשים האלה. הם האחים המוסלמים והם לא ישתנו. הם שקרנים והדבר היחיד שהם מבינים זה כוח'".
אבל איבתו של סולימאן לאיסלאם הפונדמנטליסטי לא הפכה אותו לפרו-ישראלי. "הוא לא רחש אהדה לישראל", אמר בכיר לשעבר בקהילת המודיעין האמריקאית, "אבל רוב המצרים אינם אוהבים את ישראל ומקבלים אותה לכל היותר כרע הכרחי". העיתונאי האמריקאי פטריק טיילר כתב בספרו כיצד שמעו אנשי CIA את הגנרל המצרי מלגלג על חיבתו לאוכל של ראש הממשלה אריאל שרון ועל נטייתו להשמנה.
על פי עדויות של אנשי ביון ישראלים, סולימאן דבק בעקביות בקו של "שלום קר" ולא צידד בהידוק הקשרים הכלכליים, אף שהיה מעורב מאחורי הקלעים בקידום עסקת הגז בין שתי המדינות, שעל פי דיווחים במצרים לא הייתה כשרה לחלוטין. בעסקה זכה איש העסקים יוסי מימן, אשר שותפו, ראש המוסד לשעבר שבתי שביט, הכיר היטב את סולימאן (בינתיים הסתכסכו שביט ומימן בעקבות מחלוקת כספית ובישראל מבינים שאין לסמוך עוד על הגז המצרי).
רוב הישראלים שיבחו את תבונתו של סולימאן ואת הראייה האסטרטגית שניחן בה, וגם הבינו למניעיו. גם הוא וגם הנשיא מובארק לא נהנו לראות את החמאס מתעצם על מפתנה של מצרים, אך גם לא ממש רצו להפסיק את ההברחות דרך המנהרות. המנהרות שימשו בעבורם כלי משחק גיאו-אסטרטגי כאשר תיווכו בין ישראל לפלסטינים, ובעיקר שסתום לשחרור הלחצים שמפעילה האופוזיציה האיסלאמית במצרים, שהאשימה את המשטר כי הוא עומד מנגד כאשר ישראל תוקפת את העם הפלסטיני. מצד שני, אם מביאים בחשבון את אותה ראייה אסטרטגית, יש להניח גם, כי הגנרל סולימאן מעולם לא הוזיל דמעות לנוכח המהלומות שספג החמאס מידי צה"ל.
עוד בנושא
דיווח במצרים: מובארק התמוטט כששמע על מות סלימאן
סגן נשיא מצרים לשעבר עומאר סלימאן מת בארה"ב