העניין המוזר בקדחת הבחירות שנחתה עלינו ביומיים האחרונים, הוא שכמעט אף מפלגה לא באמת רוצה בחירות. לקדימה, מפלגת האופוזיציה הגדולה, בחירות קרובות יכולות להוות אסון. יו"ר המפלגה, שאול מופז, אמנם קורא מעל כל בימה להחלפת הממשלה, אבל בכך הוא רק ממלא את חובתו במשחק השלטוני. למשמע אנשיו, שמשתמשים במיטב יכולותיהם הציוריות על מנת לתאר את מה שהותירה אחריה ציפי לבני, קשה להאמין שהוא חושב שיוכל בתוך חודשים ספורים לשקם את המפלגה ולהציב אלטרנטיבה שלטונית ראויה לליכוד. גם לש"ס לא אצה הדרך לקלפי. שריה התמקמו היטב במשרדיהם הנוחים, נתניהו דואג לטפח אותם ולאזן בין דרישותיו של אלי ישי לאלו של אביגדור ליברמן ולך תדע מה יהיו שיקוליו אם בבחירות הבאות ישיגו העבודה, קדימה והליכוד מספר מנדטים גבוה משל ש"ס (כפי שהופיע הבוקר בסקר של ישראל היום). גם בבית היהודי ובמרצ שעדיין מחפשות את דרכן היו שמחים לעוד חצי שנה-שנה של ארגון השורות.
נשארנו עם ישראל ביתנו, העבודה והליכוד. את מהלכיו של ליברמן קשה לחזות. הלה הבטיח שבתוך עשרה ימים נדע לאן הולכת המערכת הפוליטית, אבל נכון לעכשיו קשה לקבוע אם מדובר בכוונה אמיתית או באיומי סרק. ליברמן כבר הוכיח בעבר שאינו חושש לעזוב ממשלה, אפילו אל מול הסיכון שלא יהיה חבר כנסת (הוא התפטר בעבר מהכנסת כשמונה להיות שר, על מנת לפנות מקום לצ'יטה כהן, ונשאר מחוסר עבודה כשהתפטר מהממשלה). לגבי יחימוביץ', נראה שבחירות מוקדמות יטיבו עם מפלגת העבודה. יחימוביץ' הוכיחה שהיא מוכנה לבחירות כשהודיעה בסוף השבוע על כוונתה להגיש חוק לפיזור הכנסת, ובכך תרמה לא מעט למהומה הפוליטית הנוכחית. מבחינתה, ברגע שהפוליטיקאים מדברים, חושבים ועושים בחירות, מוטב לקיים אותן כמה שיותר מהר על מנת לפגוע במשק כמה שפחות. אגב, את ההאשמות שיוצאות מכיוון קדימה על התיאום המופלא בין יחימוביץ' לנתניהו אפשר גם לקרוא כניסיון מתוחכם למדי לתקוע טריז בתוך האופוזיציה ולעכב את הבחירות עד כמה שניתן.
מה נתניהו רוצה באמת?
השאלה הגדולה היא מה רוצה באמת נתניהו. מקורב לראש הממשלה, שהתנבא לפני חודשים ספורים שהבחירות לא יתקיימו לפני מרץ 2013, נשמע היום אחרת. הוא סיפר כי זו הפעם הראשונה ששמע בקולו שבחירות הן משהו ממשי. מצבו של נתניהו בסקרים מצוין. הליכוד מוביל על שאר המפלגות בפער ניכר. גם נתניהו עצמו ממוצב הרבה מעל כולם בשאלת ההתאמה להובלת המדינה. הבעיה עם כל הסקרים והמשאלים הללו, היא שהם נכונים לזמן שבו נערכו. מומנטומים באים והולכים, ותמונת המצב יכולה להשתנות במהירות. שילוב של מחאה חברתית מתעוררת, בכירים ביטחוניים לשעבר שמטילים רפש, שאלת השוויון בנטל ולך תדע מה יילד יום, עלול ליצור תמונת מצב פוליטית שונה לחלוטין. מספיק שהליכוד יאבד ארבעה-חמישה מנדטים לגוש עבודה-קדימה-יאיר לפיד והדיון בבוקר שאחרי הבחירות יהיה אחר לגמרי.
לכן, עומדות בפני נתניהו כמה אפשרויות: אחת האפשרויות היא להקדים את הבחירות במהלך בזק ולקיימן כבר בספטמבר. בכך הוא יאפשר ליריביו זמן התארגנות מינימלי, ויצטייר כמי שמוביל מהלכים ולא נגרר אליהם. החסרונות הם שעד כה, מי שיזם מהלכים של הקדמת בחירות ניגף מהם, כמו גם חוסר שביעות רצון מצדם של החרדים, בעיקר הספרדים, שלא ששים לקיומה של מערכת בחירות בעת הסליחות בחודש אלול. אפשרות נוספת היא לגבש מועד מוסכם לבחירות אחרי החגים. בכך, יוכל ראש הממשלה להצטייר כמי שנדחף לבחירות ומקיים אותן על רקע של עמידה בפרץ בפני תביעות סחטניות של מפלגות הקואליציה, שמאיימות למוטט את המשק. אמנם למופז יהיה זמן רב יותר להתארגנות, אבל מצד שני המחאה החברתית, שעשויה לפרוץ בקיץ, תשכח מן הסתם, כשעם ישראל יצום ביום כיפור ויישב לאחר מכן בסוכה. עוד קיימת האפשרות שנתניהו, למרות הכל, יילחם על ממשלתו וינסה למשוך לתוך 2013, אולם קשה להאמין שהוא יסכים לראות איך ליברמן רוכב עליו בעניין חוק טל וישי עושה מטעמים מהתקציב שיביא לכנסת, שלכל הדעות יטמון בחובו גזירות כלכליות קשות.
שאלה לא פחות חשובה היא על מה ייסובו הבחירות. על המצב הביטחוני נתניהו ישמח, ברק יצהל על המצב הכלכלי ש"ס והחרדים יהיו ממש מרוצים, יחימוביץ' תתמוך בחום - או על השוויון בנטל מופז, ליברמן ולפיד הכי בעד. סביר להניח שבתקופה הקרובה נדע.