הדבר הכי קל בלוד הוא להתעלם. ככה עשו ממשלות ישראל במשך שנים, וככה גם העיר נראית. ברוב חלקיה קיימת הזנחה, הבנייה הבלתי חוקית גלויה לעין והמתיחות בין התושבים היהודים לערבים כאילו מחכה לגפרור שידליק את הרחובות. העיר כולה נראית כמו החצר האחורית של גוש דן. אחרי שנים של ועדות קרואות שהצליחו לייצב את העיר, תושבי לוד יודעים שהבחירות הקרבות הן התקווה היחידה של העיר לצאת לדרך חדשה.
גם שעות אחרי שיצאתי מביתו, עדיין קשה להתאושש מטראומת הריאיון עם יורם מרציאנו. מכל הפוליטיקאים והמועמדים שפגשתי עד היום, חבר הכנסת לשעבר שמתמודד על ראשות העיר הוא כנראה הבוטה ביותר, והוא גם לא מסתיר את זה. לאורך כל הריאיון הוא מתעקש שנשלחתי על ידי יריביו הפוליטיים, אף שמעולם לא פגשתי אותם. "אתה יכול לצטט אותי, תכתוב, העיתונאי נשלח מטעם רביבו", הוא מבקש שאכתוב. רביבו הוא יאיר רביבו, מנכ"ל העירייה לשעבר, המבקש כעת לעמוד בראשה. עד אתמול לא פגשתי ברביבו מעולם, אבל זה לא מפריע למרציאנו. דקות ספורות אל תוך הריאיון, כשאני שואל אותו איך הוא מסביר את הסקרים שמצביעים על הובלה של רביבו, הוא מודיע לי ש"אמרו לי שישלחו נגדי עיתונאי של מאור אברג'יל ועכשיו הכול מתחבר לי. אני מבקש להפסיק את הריאיון".
בהמשך היום התברר לי שמרציאנו התכוון למנהל הקמפיין של רביבו, מאור אביגיל, שעד אתמול לא ידעתי שקיים אדם כזה, אבל מרציאנו בשלו. רק אחרי שנשבעתי באמי (סליחה, אימא) שלא הגעתי בשליחותו של איש למעט מערכת וואלה! חדשות, התרצה מרציאנו, אך תוך דקות חזר לסורו. לאורך כל הריאיון הוא עונה לטלפונים, גס רוח ומתהדר ב"ניים-דרופינג" של אישים בכירים (כמו כאשר הטלפון מצלצל ומרציאנו מכריז ש'אולמרט מחפש אותי', או 'הייתי יכול להיות בקלות חבר כנסת, עמיר פרץ ביקש'). פעם אחר פעם ייקבע שוב שנשלחתי מטעם יריביו הפוליטיים, בסוג של פרנויה שאני התקשיתי להבין והוא התקשה להסביר. למעשה, הדבר הטוב ביותר שקרה במהלך הריאיון עמו היה הגעתו של הצלם לדירה, מה שאפשר לגאול את השיחה בינינו מייסוריה.
ניסיתי לדבר עמו על הסטיגמות שדבקו בו במהלך הקריירה הפוליטית שלו, כמו למשל הדיבור הבוטה והעימות שאליו נקלע במועדון לילה ב-2007, שעליו דווח בערוץ 2. בשלב הזה הוא רוכן אליי ומגביה את קולו בהתלהמות. "ליורם מרציאנו יש דימוי של בן אדם עם לב ענק", הוא מכריז. "אני אדם עם רקורד שאין לאף מועמד. יש בי יושר, אני שם הכול על השולחן ולא יודע לשקר. אני אומר מה שאני חושב בלי פחד ובלי מורא". כשאני שואל אותו על התקרית האלימה במועדון, הוא קובע שאני שקרן. "אני הגנתי על חיילים שהיו שם במועדון וגיליתי אזרחות טובה. אתה לא היית מגן על חיילים שמותקפים? שלוש ערכאות סגרו את התיק נגדי, והמשטרה אחרי שבועיים הבינה שזה קשקוש. למה אתה מתעסק רק בצהוב? שמועות רדפו אותי כל החיים אבל אני מתעסק רק עם האמת. אם לא היית עיתונאי מטעם אז היית כותב שדאגתי ש-500 המשפחות שנפגעו בפרשת חפציבה יקבלו מפתחות לבית. הכתב מהאתר המתחרה היה יותר רציני ממך", הוא קובע, למרות שבתחילת הריאיון הכריז שמעולם לא אהב עיתונאים.
בין לבין גם דיברנו על התוכניות שלו לגבי העיר. כך למשל סיפר על כוונתו להקים חברה ביטחונית שתהיה כפופה לעירייה כחלק מתוכנית לשדרוג רמת הביטחון האישי של התושבים; לשפר את מערכת החינוך בעיר ולהדק את הקשר בין הערבים והיהודים. "לא אתן שיגרשו את הערבים מהעיר", הוא אומר, "הם שותפים טבעיים שלנו. אני מתבייש באיך שהשכונות שלהם נראות. לוד איננה התנחלות וצריך לשמור על המרקם העדין שקיים כאן. צריך להלבין את הבנייה הבלתי חוקית שהייתה עד היום ובמקביל לתת להם פתרונות דיור ולרכוש חזרה את אמונם".
האמת היא שאפשר היה גם לתאר את מרציאנו כ"דמות צבעונית" ולהסתפק בכך, אבל כשהיחס כלפיך הוא כל כך גס ומגעיל, אתה פשוט מפסיק להקשיב. שלא תבינו לא נכון, לפעמים בוטות ואגרסיביות הם חשובים, אבל איך שלוד נראית - היא צריכה משהו אחר לגמרי. 33% מתושבי העיר הם ערבים, וכפי שתיארתם לעצמכם, השכונות שלהם הכי מוזנחות.
"רביבו יביא עוד 'כיפות'"
סמוך למסגד אל-נור אני פוגש את סאדאת דסוקי, בן 35 ואב לשבעה. הוא נקרא על שמו של נשיא מצרים לשעבר, אנואר סאדאת, והוא נושא את השם בגאווה. "הוא הביא את השלום, לא?", הוא אומר בחיוך. הוא בדרכו לתלות שלטים של מפלגה ערבית שמתמודדת למועצה. בינתיים מתגודדים סביבנו תושבים נוספים שדבר אחד מפריע להם - הגרעין התורני היהודי שהגיע לעיר. "הדתיים קונים כל בית שנמכר, הדו-קיום כאן לא מעניין אותם", הוא אומר וחבריו מגבים אותו. "אלה מתנחלים שרוצים לזרוק את הערבים לזבל. רביבו הוא דתי, הוא איתם. אם הוא יהיה כאן ראש עיר, המתנחלים רק יתחזקו. נכון שמרציאנו הוא אדם בוטה אבל לי מספיק שהוא לא מתבטא בגזענות". תגובות דומות קיבלתי מעוד תושבים בשכונה: "רביבו יביא לכאן עוד 'כיפות'", אומר לי אחמד עוסאיי, "אם הוא ייבחר, תושבים ערבים ינטשו וזה רק יחמיר פה את המצב".
למזלו של רביבו, רוב הציבור הערבי לא הולך לקלפיות, אבל גם אם יבוא בהמוניו, עושה רושם שהוא לא לחוץ. "הכי קל לקטלג אותי בגלל הכיפה, אבל תדע לך שדווקא בגלל זה מעריכים אותי מאוד במגזר", הוא אומר. אני נפגש עמו במטה שלו במרכז העיר, לשם אני מגיע, בניגוד לחשדות של מרציאנו, לראשונה בחיי. בשנים האחרונות רביבו שימש מנכ"ל העירייה כשמאיר ניצן שימש כיו"ר הוועדה הקרואה, ואף כיכב בסדרה הדוקומנטרית "לוד - בין ייאוש לתקווה". "הסדרה נתנה לנו אגרוף בבטן", הוא אומר. "היה קשה לעכל את מה שהציגו, אבל למעשה הראו רק זווית אחת של העיר".
לפעמים נדמה שרביבו הוא איש נחמד מדי עבור עיר קשוחה כמו לוד, וכשזו התדמית שלך עם כיפה גדולה על הראש, הוא לא מהסס לקבוע שיהיה ראש עיר גם של התושבים הערבים. "עשר שנים אני בלוד וכל מי שמכיר אותי יודע שאני אדם של נתינה".
אתה מתכוון לייהד את לוד?
"עזוב", הוא מבטל בתנועת יד, "זה בכלל לא על השולחן. גם אם תשאל את התושבים כאן, יותר חשוב להם לטפל קודם בסוגיות כמו הביטחון האישי והחינוך מאשר הסוגיה היהודית-ערבית. תדע לך שדווקא העובדה שאני דתי זוכה להערכה בקרב המגזר, כי עבורם זה מסמל אדם רציני. הרי שנינו מתפללים לאותו האל".
העובדה שרביבו דובר ערבית בוודאי לא מזיקה לו. באמצע הריאיון נכנס באופן מחשיד לחדר תושב ערבי, שמבקש שלא אכתוב את שמו, אשר משבח את רביבו בפניי ונשבע שהוא אומר את אותם הדברים גם בשכונה. "לא תכננתי את זה", נשבע רביבו, "אבל תשמע אותו. בשנים שאני הייתי מנכ"ל העירייה פעלתי לתיקון אפליה של עשרות שנים. מי שחיבר את השכונות הערביות לביוב, למים ובנה להם בית ספר תיכון זה אני. מעבר לזה, אני מתחייב שכל ילד יהודי בכיתה ד' ילמד ערבית וכל ערבי ילמד עברית. זה עניין בסיסי".
כשאני שואל אותו על קרבתו לגרעין התורני, הוא אומר שאינו חלק מהם. "אני לא חבר שם, אבל חברי הגרעין מסמלים את מי שהאמין בעיר כשכולם כאן היו בתנועה חד-כיוונית החוצה. המניע שלהם בלוד הוא לא לאומי אלא קהילתי". אני מרים גבה, אבל רביבו מתעקש. "באותה מידה שפעלנו לסייע להם פעלנו גם להביא לכאן סטודנטים. החלום שלי שיבוא לכאן גם גרעין חילוני. הלכה למעשה, לא נרשמה כאן שום תקרית בשנים האחרונות בין יהודים לערבים, להפך, המגזר הערבי זכה לעדנה מאז הגעתם. אין כאן מערב פרוע. בנטרול הסכסוכים הפנימיים שהיו בתוך המגזר - לוד היא אחת הערים הבטוחות בארץ".
לדברי רביבו, בשנים האחרונות הצליח להביא ל-80% גביית ארנונה במגזר הערבי כשעד לפני כמה שנים עמד המספר על אחוזים בודדים. "הספינה של לוד הייתה במסלול התנגשות אבל אחרי שנים של ועדות קרואות הגענו למצב אופטימלי, בלי גירעונות ובלי חובות. עכשיו רק חסר ראש והנהגה נטולת אינטרסים ואני בניגוד לאחרים, נותן דין וחשבון רק לאשתי, לציבור ולבורא עולם".