ב-11 בנובמבר 1982, התייצב כבכל יום סמ"ר אלי אבניאל במעבר הגבול בראש הנקרה, יחד עם הנהג יובל, כדי להיות בין הראשונים שנכנסים ללבנון, בשעת בוקר מוקדמת. "אבניאלי", חבר גרעין הנח"ל "גחלת" לבית רימון, שהיה אז כבר חייל ותיק בגדוד 932 שנמצא חצי שנה לפני שחרור, נערך לליווי שיירה בדרך לעיירה בחמדון. באותו רגע, הוא לא דמיין את הגיהינום אליו הוא נכנס.
קצת לפני צור החל לרדת גשם והם עצרו את הג'יפ האמריקני הפתוח, כדי ללבוש חליפות סערה. כך יצא שב-7:00 הם היו בצור, בכיכר הצופה ממרחק של 300-200 מטרים אל עבר בניין הממשל הצבאי הישראלי בעיירת החוף הלבנונית, כשלפתע הוא קרס - ממש מול עיניהם הנדהמות. "זה היה נראה כמו סוג של רעידת אדמה. כאילו הוא נשאב פנימה לתוך עצמו. בדיעבד התחלתי לחשוב שהעצירה הזו בגלל הגשם הצילה את חיינו. מי יודע", הוא משחזר בריאיון לוואלה!. "שאלתי את יובל 'ראית את זה?' הוא ענה 'ראיתי'. אמרתי לו בוא ניסע לשם'".
גיהינום בין ההריסות
באירוע הקשה, שלימים נקרא "אסון צור הראשון", נהרגו 91 בני אדם - בהם חיילים, שוטרים, אנשי שב"כ ועצירים לבנונים. אבניאל צפה בהתרחשות מול עיניו. "מכיוון עי החרבות עלו זעקות נוראיות כמו 'הצילו', 'אין לי אוויר', 'אני נחנק', 'מים'", הוא מספר. "פלטת התקרה העליונה סגרה כמו פקק על ההריסות. לא ידענו איפה להתחיל. לא היו לנו שום כלים ולא היה בנאדם מקצועי אחד. התחלנו לחפור עם הידיים".
"אני התרכזתי בזוג עיניים של חייל שהביטו אליי והגיבו לי מתוך חרך של עשרים סנטימטר מתחת לפלטה. כששלחתי יד והצלחתי לנקות לו את הפה והפנים מהעפר, הוא שאל אותי 'אני אחיה?' שאלתי 'איך קוראים לך' והוא ענה 'ניסים'. אמרתי לו 'אז מה השאלה בכלל', ובאמת הוא ניצל כשהרמנו את הפלטה, למרות שהיה לכוד שם בצורה מאד קשה", נזכר אבניאל.
"הצלחנו להרים את הפלטה הזו בין היתר בסיוע טרקטור לבנוני שבלית ברירה אילצנו אותו לעזור לנו. מה שנתגלה מתחת היה 'שדה של גופות'. ראיתי חיילים, שוטרים ואנשי שב"כ", הוא משחזר. "הם היו שלמים. חלקם במדים או בשקי שינה. היה שם עוד ריח של אפטר שייב ושל קפה. שלוש שעות קריטיות חלפו עד שבסביבות 10:00 הגיעו כוחות מקצועיים".
"אני עבדתי שם בחילוץ עד 14:30 ובמהלך הזמן הזה הוצאנו עשרות גופות. לא היו לנו מספיק אלונקות, סידרנו אותן בתוך 'אוהל 12' צה"לי", מתאר "אבניאלי" את הזוועה. "אני זוכר שהגענו ל-24, ואז הבטתי לשמיים ואמרתי 'ריבונו של עולם, נגמר המקום לגופות, מעתה תשלח רק ניצולים'. אבל אז באו טירונים והמפקד צעק שתוך כמה דקות יקימו עוד שני אוהלים, ועוד ועוד גופות התווספו".
ולא רק מתים היו במקום. "הניצולים היו בהלם. גם עצירים של שב"כ שנפלו עם הבניין מקומות עליונות והיו מוטלים עכשיו בין האנשים למטה, לא מבינים איך הגיעו לשם. לא כולם היו כפותים. איש שב"כ בתחתונים וגופיה קרא לנו לעזור לו לתפוס אותם", מספר אבניאל. "כל הזמן הזה דחקו בנו בקשר להגיע ליעד שלנו כי זה היה יום חמישי ואלה שהיינו אמורים להחליף אותם היו לחוצים לצאת הביתה. הם לא ידעו בכלל על האסון. המפקדים שלנו גם הם לא ידעו על זה כלום. אחרי כמה שעות כבר היינו בחזרה במשימות השגרה שלנו על הצירים".
"מגיע להם שיידעו את האמת"
לימים, ועדת החקירה שצה"ל מינה לבדיקת האירוע קבעה שהאסון לא נגרום כתוצאה מפיגוע, אלא ככל הנראה מדליפת גז שגרמה לקריסת הבניין. אולם, השבוע צוות הבדיקה שמונה לבדוק את הנסיבות המליץ להקים ועדת חקירה חדשה בנושא, בשל ממצאים חדשים שמחזקים את החשד שמדובר בפעולה עוינת. לאבניאל, לעומת זאת, לא היה אף פעם ספק מה גרם לאסון.
"מבחינתי ועדת החקירה היא תחילת תחיית המתים", אומר אבניאל, בריאיון ראשון שלו מאז ההודעה על כך והראשון מזה שנים. "אני טענתי את זה מהיום הראשון, פעם אחר פעם, אבל הפסקתי להתראיין כשראיתי שאני לא מצליח להשפיע על פתיחה בחקירה רצינית", הוא אומר, "החלום שלי עכשיו הוא שיזמנו אותי לוועדה וישמעו את העדות שלי. שיתייחסו לאירוע בהתאם למה שהיה. מסגרו את האירוע כ'תאונת עבודה'. אבל אסון צור היה פיגוע טרור, חד וחלק".
הוא לא היחיד שטוען כך. גם ניצולים אחרים מבין החיילים ואנשי שב"כ שהיו שם זוכרים כך את האירוע. כך גם הייתה מסקנת מפקד יחידת מצ"ח דובי איכנולד (כיום מנכ"ל ידיעות ספרים). אלא, שוועדת החקירה פסקה אז אחרת. "רפול היה שם, היו אלופים והיו בכירים מהממשל - המפקד או סגנו, והם בפירוש אמרו לו, 'זה היה רכב תופת', תוך שהצביעו על גרוטאת רכב שעמדה שם ואמרו 'היא לא הייתה פה'. עד היום אף גורם רשמי לא גבה ממני עדות", הוא קובל.
אבניאל נזכר שוב ברגעים שלא ישכח לעולם. "כשהגענו לבניין עמד שם ריח חריף של גז עם ריח חריף של חומר נפץ. הריחות האלה עולים לי גם עכשיו. מי שהתעסק עם חומר נפץ לא יכול לטעות בזה, ואני עצמי עברתי קורס חבלה. זה לא ריח של ירי או של שום דבר אחר", הוא מסביר, כאחד הראשונים שהגיע לזירה. "בחלק הצפוני של מה שהיה עד לפני דקות הבניין, עמדו ושכבו כעשרה בלוני גז גדולים של 48 קילוגרמים שנותרו שלמים, אבל שצינורות הנחושת נתלשו מהם עם הקריסה של הבניין. אש לא ראיתי שם. הם לא התפוצצו ולא בערו. אני זוכר את זה היטב. חיילים מסביב צעקו 'לא לעשן - לא להדליק מצית או גפרורים'. ובאמת הדבר הראשון שעשינו היה לסגור את הברזים שלהם כדי להפסיק את הדליפה. אז על איזה פיצוץ גז מדברים?".
היום, אליהו אבניאל כבר בן 61, נשוי ואב לשבעה ילדים בוגרים. לאחר השחרור, שנדחה בשלושה חודשים בשל המלחמה, הוא בנה את ביתו ביישוב הקהילתי-דתי "עטרת" שבהרי אפרים, מוקף מכל עבר בכפרים פלסטיניים, בתחומי המועצה האזורית מטה בנימין. לדבריו, האירוע לימד אותו להתגבר על כל דבר.
"חזרנו אחר כך לשגרה, מאותגרים על ידי הנוכחות הלא סלחנית בכלל של מחבלים, של היתקלויות ושל מטענים. אני אישית הבנתי שאם עברנו את הפיגוע הזה, אז שום דבר לא יעכב אותי ושצריך להיאחז עוד יותר בארץ ישראל", הוא מספר. "הנספים לא בחרו להיות שם. הם היו שם בשליחותנו ואנחנו ממשיכים את השליחות שלהם. מגיע להם להיות מונצחים כגיבורי ישראל. מגיע להם יום זיכרון להנצחת מותם על קידוש העם והארץ. מגיעה להם אנדרטה. מגיע להם שיידעו את האמת".