"כידוע, אין דברים גדולים נעשים בלי הדברים הקטנים" - כך כתב יצחק בן צבי לידידו, זלמן רובשוב (שז"ר). תשעה ימים קודם לכן הוחלט באו"ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות - ערבית ויהודית - ובכך עמד להתגשם החלום להקמת מדינה יהודית עליו נאבקו. אכן, דבר גדול שהיווה גושפנקא בינלאומית להקמת מדינת ישראל. אבל מה הם הדברים הקטנים אותם כרך בן צבי עם אותו מאורע היסטורי שאירע בניו יורק הרחוקה?
"כוונתי לעניין המכון לחקר היהדות בארצות ישמעאל. הנני יכול לבשרך שהעניין עבר בכל האינסטנציות (בשבעת מדורי גיהינום בלעז)", הסביר מי שיהיה כעבור חמש שנים נשיאה השני של מדינת ישראל למי שיחליף אותו במוסד הנשיאות. כך, שלושה ימים אחרי ההצבעה הגורלית באו"ם, בימים הרי גורל שבהם עסקו בכינון המדינה שבדרך והבינו כי היישוב היהודי בארץ ישראל עומד בפני מלחמה קשה, הצליח בן צבי גם להגשים את החלום שלו להקים מכון לחקר קהילות ישראל במזרח. מה שדחף אותו להקמת מכון אקדמי, ביחד עם האוניברסיטה העברית בירושלים, הייתה ההבנה כי יש לחקור את ההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם במזרח התיכון ולשמר את נכסיהם הרוחניים והתרבותיים.
השבוע נערך בירושלים כנס לציון 75 שנה להקמתו של מכון בן צבי, שעסק בנושא "זיכרון וזהות אצל יהודי ארצות האסלאם לאורך הדורות" והפנה זרקור לדרכים שבהן זכרו ושימרו יהודי ארצות האסלאם את תולדותיהם. יצחק בן צבי היה מהבולטים שבחלוצי העלייה השניה, ממנהיגי תנועת הפועלים בארץ ישראל, ממקימי ארגון "השומר" וממנהיגי היישוב העברי.
על אף שהיה עסוק בעשייה הציבורית בהסתדרות, בעיריית ירושלים ובעיקר כנשיא הוועד הלאומי, הוא הקדיש זמן רב לחקר תולדות עם ישראל וארץ ישראל, תוך התמקדות בחקר עדות המזרח. הוא תיעד עדויות של זקני העדות, אסף פנקסי קהילות, כתבי יד נדירים וכל תיעוד שהשליך אור על תולדות יהודי המזרח, הקמת מכון מחקר היה החזון שלו. לדברי הד"ר לביא שי מ"יד בן צבי", "בן צבי ראה את הנולד לאחר כ"ט בנובמבר והשואה וחשש מאוד מאבדן אוצרות תרבות ורוח שהיו ברשות הקהילות היהודיות בארצות האסלאם בעיקר. לכן דאג מאוד והיה נחוש להציל מה שרק יוכל - לפני שסוחרים, אספנים פרטיים, ספריות וארכיונים בחו"ל ישימו ידיהם על הספריות והארכיונים היהודיים שהתגוללו אחרי השואה כמעט כאבן שאין לה הופכין ולא היו קהילות שיטפלו בהן".
בן צבי הבין כי מדובר בצומת היסטורי שהחמצה שלו עלולה לגרום למחיקת מורשת דתית ותרבותית עתיקת יומין. הוא חש שהאדמה רועדת ואחרי החורבן הגדול שעבר על יהדות אירופה, הוא פעל מתוך אמונה עמוקה שעליו לגאול ולהציל אוצרות תרבות של קהילות המזרח, רגע לפני שייעלמו. במאמר שכתב הוא הסביר כי "האוצרות הללו, אשר ברובם לא נחקרו עדיין, הולכים ונשכחים ולעתים נעלמים לגמרי. מסורות ומנהגים שהשתמרו במשך מאות בשנים נעלמים בתקופתנו בקצב מהיר אשר לא היה כמוהו ושתי סיבות לדבר: התסיסה הלאומית שהתעוררה במזרח מכוונת על פי רוב נגד המיעוטים ומעיקה בעיקר על המיעוט היהודי הנרדף בכל מקום. לזה נוספה המלחמה בציונות שקיבלה צורה של מלחמה ביהודים בכלל. יש לחשוש שאוצרות תרבות גדולים וקהילות שלמות יסבלו ואולי אף יושמדו, חלילה, אגב תהליך זה".
סיבה נוספת ללהיטות שלו לקבץ ולחקור את מורשת יהדות המזרח נבעה מתוך הבנתו כי התגשמות החלום שלו ל"התלכדות השבטים לעם אחד", תביא במקביל ל"ביטול המסורת שבעבר ומחיקתה מהמציאות. יש צורך לגשת בהקדם לאיסוף הניצוצות של התרבות וההווי לשם מטרות מחקריות, להעלאת הניצוצות האלה יש גם ערך לאומי דוקא על מפתן התקומה, תקומת ממלכת ישראל", כתב בן צבי.
ד"ר שי אומר כי "בן צבי, שעמד בראש המכון, והמנהל בפועל מאיר בניהו (בנו של הרב הראשי יצחק נסים ואחיו של שר האוצר לימים, משה ניסים) עמדו בקשר עם מאות, אם לא אלפי אנשים - חוקרים, דיפלומטים ואנשי סגל, נושאי משרה במוסדות וארגונים בישראל הצעירה, לצד ספרנים, אספנים, רבנים, חוקרים ואנשי אקדמיה ופשוטי עם. הם הפעילו את מי שיכלו כך שיגיעו לחומרי המקור, ואם לא ניתן היה להביאם כתרומה או כהפקדת קבע - הציעו לרכוש מהם את האוספים. היה מישהו שהבטיחו לו שעצמות אבותיו יובאו לקבורה בישראל וזה עבד. להנהגת קהילות יהודי איטליה לדוגמה הציעו חדר שבו ישמרו אוספי כתבי היד והספרים הנדירים מקהילות איטלקיות נכחדות".
שי מספר כי את יעקב צור, שגריר ישראל בצרפת, שלח בן צבי לקרפנטרס כדי להציל כתבי יד שהוא שמע שנמצאים בבית כנסת עתיק במקום. במקרה אחר נתבקש זאב חקלאי, מנהל מחלקת העלייה במרוקו מטעם הסוכנות היהודית, לעבור דרך רבנים וחכמים ולנסות לשכנעם לסייע בגישה לתעודות נדירות שברשותם או ברשות אחרים.
"אי אפשר להעלות על הדעת שבפאס, בקזבלנקה, ברבאט ובשאר ערי מרוקו שהיו שופעות כתבי יד לא ימצאו היום ספרים וחומר היסטורי אחר", כתב בן צבי לחקלאי. "צריך רק למצוא את הקשר לאנשים ודרושה לשם כך התעניינות מיוחדת. הזכרתי לך את הרב אבן-דנאן, רבה של רבאט, וכן את ר' יוסף אבן-נאיים בפאס, האם ביקרת אותם? ומה ראית אצל מר לארידו, האם מוכן הוא לסייע לנו באיסוף החומר ההיסטורי ומדוע לא שלח עד עתה רשימה ממה שיש ברשותו ושביקשתיו זאת לפני למעלה משנתיים?". במקרה אחר פנה לקרוב משפחה שלו ששימש כיו"ר ההסתדרות הציונית במומבאי שבהודו, בבקשה להשיג חומר על הקהילה היהודית המקומית ואף להגיע לקוצ'ין ולאפגניסטן.
שי מציין כי "מאמציהם האדירים של בן צבי ובניהו, למרות שהיו גם הרבה כישלונות, נשאו פרי, עם תום עבודתו של בניהו במכון, סביב 1970, היו בו כבר למעלה מ-2,000 כתבי יד, אלפי תעודות מקור, אלפי ספרים נדירים וכעשרת אלפים ספרי מחקר. אם גם זה לא עבד - הם צילמו את חומרי המקור, בעיקר בספריות וארכיונים ממוסדים, וכך יצרו אוסף של מאות כתבי יד ותעודות מצולמים. במרץ 1949 יצא בניהו לאנגליה ובמשך תשעה חודשים עבר על יותר מ-10,000 מסמכים באוקספורד, קיימברידג', המוזיאון הבריטי ואוספי ששון ומונטיפיורי. הוא שב לישראל עם עשרות אלפי דפים שצילם. כעבור שנתיים הטיל עליו בן צבי להמשיך במפעל תיעוד המסמכים והוא יצא להולנד ולארצות הברית.
במקביל פעל בישראל מבצע גדול לגביית עדויות מפי העולים. לצורך כך הכין בן צבי 'שאלון לעדות המזרח בארץ' ואיתר דמויות מרכזיות מקרב כל עדה ועדה".
"עם מינוי לנשיא קיבל המכון שבראשותו גושפנקא וכבוד גדול יותר", אומר שי. לדבריו, "האוניברסיטה העברית מיסדה את התמיכה השנתית במכון והמכון נקרא על שמו. היוקרה הנשיאותית הביאה לכך שאספנים וקהילות לא התלבטו יותר מדי ותרמו אוספים וכתבי יד לא רק לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, אלא גם למכון בן צבי".
סבי התגאה שבן צבי היה פוקד את בית משפחתם בדמשק
כשהיה עולה השם "יצחק בן צבי" בבית סבי וסבתי, מנחם ושושנה לוזיה, ניכרה בהם ההתרגשות והערצה לדמותו. לא אחת התגאה סבי שבביקוריו של בן צבי בדמשק הוא היה פוקד את בית משפחתם. לאחרונה, בעת שיטוטיי בנבכי ארכיון המדינה נתקלתי בתיק ובו מכתבים ששלח בן צבי לאשתו, רחל ינאית בן צבי, מביקורו בשנת 1933 בדמשק. הוא מתאר את דמשק שהיא "אואזיס בתוך מדבר סוריה", כל גניה, פרדסיה והמים שזורמים בה. מעבר לה "מדבר, גבעות ושממה הנמשכות עד חמץ (חומס)".
כמי שנודע בצניעותו, הוא מפרט בפני אשתו על כך שמשום שהאוטובוס מדמשק לחומס היה "מלא וגדוש" הוא נאלץ "לקנות שביתה באוטו קטן, ועלה לי בשתי לירות וחצי, סוריות כמובן, כלומר 65 גרוש לפי חשבוננו". בתחילת הדרך מארץ ישראל לדמשק, עבר בביירות ומכיוון שחדר בבית מלון עלה לירה סורית, העדיף לישון בדירתו של שליח מארץ ישראל.
עוד בוואלה!
לאורך כל המסע מביירות, דרך דמשק, עד חלב וחזרה, הוא נפגש עם הקהילות היהודיות, ביקר בבתי כנסת, כמו גם במוזיאון ובספריה של דמשק. במהלך ביקורו נחגג חג סוכות. בן צבי, דמות מוכרת ובעל שם, יכול היה מן הסתם להתארח בטרקליניהם של עשירי הקהילה היהודית בדמשק, והיו שם מספר משפחות עשירות מאוד. אבל בערב החג הוא בחר להיות בבית משפחת לוזיה ולהתארח בסוכה שלהם. שבעה בנים היו במשפחה, כולם פעילים ציוניים. "דוד האח הגדול, נסים, משה וכו'", כתב בן צבי. סבי כבר עלה לארץ שנה קודם ובן צבי כתב: "מנחם עובד בכנרת ועכשיו הוא בצפת".
בתיק ארכיוני נוסף מכתבים של נשיא המדינה לעתיד אל הוועד הפועל של ההסתדרות מ-1930. הוא כותב שם ש"החבר מנחם לוזיה" שלח לו מדמשק מכתב ובו תיאר את פעילות תנועת הנוער "החלוץ" שהוא וחבריו הקימו. "התנועה הזאת אינה בגדר של הצעה עיונית אלא עובדה", כתב בן צבי ומבקש ש"הוועד הפועל של ההסתדרות יגיש תשומת לב לתנועת החלוץ בדמשק, יתקשר עמהם וידאג לעתידות התנועה הזאת".