על עובדה אחת אין ויכוח. האלימות בחברה הערבית גואה, הדם נשפך כמים, וכשאזרחים חפים מפשע משלמים את המחיר - זה נורא. מכאן והלאה מתחילות המניפולציות במספרים. מכאן והלאה מתחיל השימוש הציני של התקשורת ושל הפוליטיקאים בדם, כדי להשיג רווח פוליטי. זה מתחיל באופן הרדוד והשטחי שבו נערכת אצלנו ספירת הגופות. "הנרצח ה-98", "הנרצח ה-99", "הנרצח ה-100". למה רדוד ושטחי? כי אמנם כל רצח הוא רצח, אבל לספור את ראש ארגון הפשע שחוסל, יחד עם האישה שבעלה דקר למוות אותה ואת ילדיה, ויחד עם הצעירה הלסבית שנורתה בשל נטייתה המינית, רק בגלל שכולם ערבים - זה לא מאוד רציני.
וכדי להבין כמה מטומטמת שיטת ספירת הקורבנות שכל השיח הציבורי נפל קורבן לה, הנה לכם סיפורו של עטיה אבו סבילה, מי שלפי עמותת "יוזמות אברהם", הארגון שהתקשורת רואה בו הגוף הרשמי שסופר את המתים בחברה הערבית, הוא הנרצח ה-100 השנה. אבו סבילה הגיע בשבוע שעבר לחווה חקלאית הסמוכה לאופקים כדי לגנוב טרקטור, ובמהלך עימות עם עובדים תאילנדים שניסו לסכל את הגניבה, הוא נהרג.
זו לא הייתה הופעת הבכורה של אבו סבילה במקצוע. רק לאחרונה הוא השתחרר מהכלא אחרי שגנב ממכרות תמנע שנאי ששוויו שלושה מיליון שקלים, וחתך כבלי נחושת ששווים 600 אלף שקלים. תגידו, נראה לכם שהאיש הזה - שמופיע ברשימה של "יוזמות אברהם" - ראוי שנספור אותו כקורבן של האלימות בחברה הערבית? מה זה הקשקוש הזה? ומה עם גסאן שאמסייה, תושב עכו, איש "מוכר למשטרה" שנרצח בכלל בדובאי? איך הרצח שלו קשור אלינו? מה הטענה? שמשטרת ישראל הייתה צריכה לנסוע לדובאי ולסכל את הרצח? נחזור בהמשך לעוד כמה דוגמאות, כדי להסביר עד כמה משחקים לנו בראש עם הנתונים.
ראיתי בכמה כלי תקשורת, שנראה שקצת התבלבלו, פרויקטים מרגשים שהציגו את שמותיהם ותמונותיהם של הנרצחים. שנסתכל לקורבנות בעיניים. שנראה כיצד נראים מקרוב פניו של המחיר. הפרויקטים האלה, בסגנון "אך נזכור את כולם", מזכירים קצת את אלה שמלווים אצלנו את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל עם "יפי הבלורית והתואר", או את יום השואה והגבורה עם "לכל איש יש שם". והמספרים קשים. והתמונות מדברות.
ואז אתה עובר על סיפוריהם של ה"קורבנות" ומבין שמישהו כאן נפל על הראש. כי לא רק גנב הטרקטור הבדואי נמצא שם. נמצא שם אדריס עודה, שלפי הדיווחים הוא "איש הכספים בארגון הפשיעה של העבריין קוטייר עודה". נמצאים שם חאלד ועלי סעדי, שהתקשורת ידעה לספר עליהם שהם יעדים של המשטרה, שהם מזוהים עם ארגון הפשע של משפחת בכרי, ושאחד מהם ריצה בעבר עונש מאסר של שלוש שנים על עבירות אלימות ואחזקת אמצעי לחימה. נמצא שם חאלד חאלדי, שלפי מה שאני קורא עליו בעיתונים, היה אחד מבכירי משפחת הפשע הנושאת את שם משפחתו. ונמצאים שם עוד כוכבים מסוגם של אלה. אז נכון שבמדינת חוק אנשים שמעורבים בפלילים צריכים לעמוד לדין, ולא להירצח, אבל מכאן ועד פסטיבל התוגה על מותם - הדרך רחוקה.
נכון, יש ברשימת הקורבנות רבים שאינם עבריינים. אלה הסיפורים הטראגיים באמת של האלימות ברחוב הערבי. אבל מכיוון שבמשטרה מדברים על 67 אחוז מהנרצחים כעל כאלה שהם עצמם היו מעורבים בסכסוכי דמים פליליים, אי אפשר להתעלם מהנתון הזה ולספור אותם יחד עם הילד המסכן שלא טעם טעם חטא, ושילם בחייו על כך שהיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
כדי להבין מה אני אומר, נסו להשוות בין עברייני החברה הערבית למקביליהם בחברה היהודית. האם מישהו מכם יכול לדמיין כתבות שיספרו על אווירה קשה ברחוב היהודי, בעקבות מותו של חייל בכנופייה של שלום דומרני? מישהו מכם רואה אפשרות שבמקרה כזה, יביאו מהדורות החדשות חברי כנסת יהודים שיספרו על התחושות הקשות שאופפות אותם בעקבות המקרה ובעקבות איבוד החיים הנורא? עם יד על הלב, מישהו מאיתנו היה מרגיש במקרה כזה הזדהות עם הקורבנות? מישהו היה מספיד אותם? אז למה אצל הערבים זה אחרת? למה אנחנו מתייחסים אל איש ארגון פשע ערבי שמחוסל, כמו אל "הנרצח ה- 78 בחברה הערבית", ולא כמו שהיינו מתייחסים אל הקולגה היהודי שלו, שהיה מקבל כאן את היחס הראוי לעבריין?
לכו, לדוגמא, חודשיים אחורה אל היום שבו נרצח ליאור גרינברג, מישהו שאיש מכם לא שמע מעולם את שמו, ושלפי הדיווחים במדורי הפלילים "היה מוכר למשטרה בעיקר מארגון הפשע של האחים מוסלי". אתם זוכרים את האירוע הזה? ראיתם ביום הרצח שלו דיווחים על "עוד יום קשה בחברה היהודית"? אגב, באותו שבוע שבו נרצח גרינברג, נרצח גם ברוך בורוכוב, איש של ראש ארגון הפשע ערן חייא. נשבע לכם שכשקראתי על הרצח הזה בזמן אמת, הוא לא הזיז לי. כלומר, זה רע מאד שאנשים נרצחים, ועדיין לא הרגשתי שום סנטימנט אל קורבן הרצח הזה ושום חיבור בינו ובין המצב בחברה היהודית.
סופרים רק קורבנות ערבים
בואו נדבר על מה שאף פעם לא ידברו עליו במהדורות החדשות. על תרבות האלימות והרצח בחברה הערבית. כן, תרבות. הרצח המחריד של שרית אחמד, לפני שבוע, בגלל הנטייה המינית שלה, הוא רצח על רקע תרבותי. אני עובר על קטעי עיתונות שמתארים את מעשי הרצח בשנה האחרונה. נמצא בהם הדיווח על דימה בושנאק בת ה-19, שנורתה למוות ברכבה בכפר ואדי סלמה שבגליל המערבי, על רקע מה שמכונה "חילול כבוד המשפחה". מה היא עשתה שהגיע לה למות? לפי הדיווחים שפורסמו אחרי האירוע, "היא החלה לפרסם תמונות שלה עם בני משפחת אבו לטיף, מה שעורר זעם בקרב משפחתה".
ממש כמו הסיפור שמספר כתב האישום שהוגש נגד מוחמד אבו רביע, תושב כסיפה בן 28, שרצח באכזריות את אחותו, אזהר, אם לארבעה ילדים קטנים. מוחמד חשד שאזהר בוגדת בבעלה. הוא לקח אותה לתל ערד, קשר את ידיה מאחורי גבה באמצעות החיג'אב שעטתה לראשה, ושיסף את גרונה עם סכין יפנית. כשסיים, הכניס את גופתה לרכב, נסע אל תחנת המשטרה בערד, נכנס ועידכן את היומנאי שרצח אותה. רק תקשורת שמלטפת את המגזר הערבי, גם כשהוא מביא איתו תרבות אלימה של שפיכות דמים, יכולה להאשים ברצח הזה את המשטרה או את השר לביטחון לאומי, ולא לדבר על חברה שבה אישה מסכנה מוצאת כך להורג.
והתרבות הזו לא באה לידי ביטוי רק ברציחות על רקע "חילול כבוד המשפחה". כשחמזה זועבי בן ה-17 נרצח, העיתונות דיווחה מפי גורמי החקירה שהרוצח הוא קרוב משפחתו. "קיים סכסוך בין כמה משפחות על שטח אדמה שנמצא בין ביתו של הנער לביתו של היורה", הוסבר. "והקטטה שבמהלכה נרצח פרצה כתוצאה מהסכסוך הזה". כמה אירועים כאלה ראיתם בחברה היהודית?
זה היה גם סיפורו של מוחמד אבו הואש, עוד ילד מסכן שנורה למוות ברהט. תראו מה מספר כתב האישום על הרצח הזה ותגידו מי אחראי לו - המשטרה או התרבות הבעייתית של חלק מאזרחי ישראל שחיים איתנו? זה קרה בחודש אפריל האחרון, כשאחד מבני משפחת עמדין פגע ברכבו במספר רכבים חונים השייכים למשפחת אבו הואש. בתגובה, נאספו אנשים ממשפחת אבו הואש והחלו לתקוף את הנהג. מה עשו בני משפחת הנהג? הצטרפו גם הם. בתוך דקות נפתחה מלחמה בין שתי המשפחות. אחרי כמה שעות החלו אנשים ממשפחת עמדין להשחית את ביתו של בן משפחת אבו הואש, כשהם חמושים באבנים ובמקלות, תוך שהם מנפצים את חלונות הבית ומאיימים כי ישרפו אותו. כוחות משטרה שהוזעקו למקום, הצליחו להפריד בין הניצים.
עברו כמה שעות ושוב התחדשו יידויי האבנים לעבר הבית, כשבמקביל התפרצו כמה מבני משפחת עמדין למתחם הבית, כשהם חמושים באקדחים, בברזלים ובסכינים. הם נכנסו לבית וכמה מהם החלו לירות לעבר הנוכחים מטווח קצר של מטרים בודדים. מהירי הזה נפגע מוחמד הקטן, ומת. אתם רואים סיטואציה כזו מתרחשת ברמת גן או בראש העין? מי אחראי לרצח הזה? איתמר בן גביר, קובי שבתאי, או התרבות האלימה שחיה כאן לצידנו ונציגיה, בשיתוף פעולה של התקשורת, מאשימים את כל העולם?
תראו כמה מהרציחות בשנה האחרונה היו רציחות סתמיות. לא של ארגון פשע. סתם של חברה אלימה. כמו אותו צעיר שנרצח בדקירות מברג בשועפאט במהלך קטטה על רקע סכסוך חניה. ושיהיה ברור. גם אצלנו, היהודים, יכול להתרחש רצח כזה. אבל מעבר לתדירות הקטנה בהרבה, כשזה קורה אצלנו אנחנו עוסקים בכאב בשאלה לאן הידרדרה החברה שלנו. וכשזה קורה אצלם, מייד עולה הטענה "איפה הייתה המשטרה"?
והנה דוגמא מכיוון אחר לגמרי. אותו רצח נוראי בטייבה של בראאה מסארווה ושני ילדיה הקטנים - בן שנתיים ובן חצי שנה - על ידי אבי המשפחה. אירועים כאלה התרחשו לצערנו גם בחברה היהודית. אבל אם אין תלונות מוקדמות, והמשפחה לא מוכרת לרווחה, ולא מוכרת למשטרה, איך אפשר להאשים את השר או את המפכ"ל או את מי שזה לא יהיה, ברצח הזה?
אפרופו רצח נשים, פניתי השבוע אל אנשי עמותת "יוזמות אברהם" ושאלתי מדוע ספיר נחום, שנרצחה ב-2022 על ידי וולא חלאילה, כך לפי כתב האישום שהוגש נגדו, לא מופיעה ברשימות שלהם. חלאילה, עליו נטען שחנק אותה למוות וקבר את גופתה, היה עבריין ערבי עם קילומטראז' גדול. ואם יש קרבן קלאסי לעבריינות בחברה הערבית - ספיר נחום היא קרבן כזה. "אנחנו סופרים רק קורבנות ערבים - משום שברמת העל יש הבחנה בין תופעת האלימות בחברה היהודית לתופעה בחברה הערבית", הסביר לי יעקוב איברהים, איש "יוזמות אברהם". אתם הבנתם? אני לא ממש.
"ההישגים" של בר-לב וסגלוביץ'
עכשיו בואו נדבר על מה שהכי מקומם פה, והוא הסחר הציני בדמם של הקורבנות לטובת השגת הון פוליטי. אני שומע כבר שבועות ארוכים את האגדות על האופן שבו השר הקודם לביטחון הפנים, עמר בר-לב וסגנו יואב סגלוביץ', הורידו במאמץ הירואי את מספרי הנרצחים, רגע לפני שבא בן גביר והעלה אותם מחדש.
קראתי בהקשר הזה את טורו של חברי, בן כספית, שסיפר כאן בשבוע שעבר על הממשלה הקודמת שבאה לתת עבודה. כספית פירגן לראש הממשלה, נפתלי בנט, ולשר וסגנו, וסיפר על צוותי המשימה שבנו, על הישיבות השבועיות שערכו, על המדדים שקבעו, על האסטרטגיה שגיבשו, על רשימת מחוללי הפשיעה במגזר הערבי שהכינו, ועל הישיבות השבועיות שקיימו. מרוב רצון לפרגן לפוליטיקאים שלו, כספית שכח לגמרי את המשטרה. היא כנראה לא הייתה קשורה לאירוע הזה.
"בנט, בר-לב וסגלוביץ' הצליחו להוריד את מספר הרציחות במגזר הערבי בכ-19%", הניח כספית את השורה התחתונה. "התוצאות היו ברורות, אף שהמערכת הזו עבדה פחות משנה. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם סגלוביץ' והחבר'ה היו נשארים בתפקיד קדנציה שלמה. סגלוביץ' הוכיח שאפשר לעשות את זה". עכשיו, תראו, אין לי מילה רעה להגיד על סגלוביץ'. באמת שלא. נהפוך הוא. נראה שמדובר באיש רציני, חדור מטרה, שהתנפל על המשימה הזו בכל הכוח. על מה יש לי כן מילה רעה? על השרלטנות.
אני לא באמת יודע לשפוט מה עושה בן גביר ומה עשה קודמו. אבל לצורך הדיון, נניח שבן גביר יושב במשרד עם הרגליים למעלה, אוכל שווארמות בלאפה מבוקר עד ערב, ולא עושה דבר. במקביל, נניח שבר-לב וסגלוביץ' עשו גדולות ונצורות. האם נראה לאיזשהו אדם רציני שהאלימות בחברה הערבית, לטוב או לרע, מתהפכת תוך רגע? מישהו באמת חושב שהממשלה החדשה, שנכנסה לתפקידה לפני חמישה חודשים וקצת בלבד, היא ההסבר לעלייה החדה ברציחות? האם מישהו מאמין שביום שבו הושבעו השרים החדשים, הועברה הודעה בקבוצת הוואטסאפ "ערבים עם נשק" שעידכנה את מי שלא שמע בחדשות שבר-לב יצא ובן גביר נכנס, ורגע אחד אחר כך כל הערבים התחילו לירות אחד על השני? זה רציני?
עכשיו, תראו כמה קל לתקשורת שלנו לשחק עם המספרים, כדי שיתאימו למה שבא לה להוכיח לנו. זוכרים את הטענה שלפיה סגלוביץ' הוריד באופן חד את מספר מקרי הרצח בחברה הערבית? ובכן, שימו לב. סגלוביץ' הציג את התוכנית שלו למלחמה בפשיעה במגזר, באוקטובר 2021, ולכאורה, לפי המספרים היבשים, הוא אכן הצליח. ב-2020 היו 128 נרצחים. שנה אחר כך, תחתיו ותחת בר-לב - "רק" כ-114 (הערה: יש הבדלים קטנים במספרים אצל גופים שונים, בגלל קריטריונים שונים). ובכן, עברתי השבוע על הנתונים של 2022, השנה של בר-לב וסגלוביץ', בחתך חודשי. ומה מצאתי? שבחמשת החודשים הראשונים של השנה נרצחו 30 ערבים. ובשבעת החודשים שאחריהם נרצחו 84. במילים אחרות, החצי השני של השנה היה הרבה יותר מדמם מהחצי הראשון.
מה זה אומר? שלכאורה, ככל שהתוכנית של בר-לב וסגלוביץ' הוטמעה יותר ברחוב הערבי, כך עלה מספר הנרצחים בה. זה לפחות מה שמספרים המספרים. אז זהו, שלא. מה שמלמדת הספירה הזו, זה לא שבר-לב וסגלוביץ' עשו עבודה רעה. אלא שהניסיון לנתח תהליכים עמוקים בפרקי זמן קצרים כאלה הוא אידיוטי, בלתי מקצועי ונגוע כולו בפוליטיקה. כל זה, אגב, דווח כך בזמן אמת בעיתונות, כשכלי התקשורת עוד עסקו ברצינות בסוגייה, לפני שהחלו לנצל את הרציחות לצרכיהם הפוליטיים.
הנה, באמצע יוני 2022, עמוק לתוך הקדנציה של בר-לב וסגלוביץ', דיווחה הכותרת הראשית של הארץ: "במשטרה התגאו בירידה בפשיעה בציבור הערבי. ואז נרצחו שבעה אנשים". "בחודש שעבר", פירטה הידיעה, "הציגה המשטרה נתונים שלפיהם הייתה ירידה במספר מעשי הרצח בחברה הערבית, שבשנה שעברה הגיעו לשיא של 126. אולם כמה מעשי רצח בשבועיים האחרונים בחברה הערבית מעמידים בספק את הכרזת המשטרה שלפיה היא הצליחה לבלום את הישנותם. בתוך תשעה ימים נרצחו בחברה הערבית שבעה בני אדם". אחרי הידיעה הזו, כאמור, המשיכה המגמה ומחצית השנה הבאה הייתה קטלנית בהרבה מזו שקדמה לה. ובמחצית הראשונה של השנה הנוכחית, תחת ממשלה אחרת, המגמה טיפסה עוד יותר.
אני לא מפרט את כל הנתונים האלה כדי להגן על השר בן גביר. אני מפרט אותם כדי לנסות להכניס מעט רצינות לדיון הזה, ולהודות שאני עצמי לא יודע לשפוט הצלחה או כשלון של שר, בתחום שדורש תהליכי עומק, אחרי חודשים ספורים בלבד. יכול להיות שנגלה יום אחד שהקדנציה של בן גביר כושלת. אם זה יקרה, זה יהיה מצער מאד, כי את המחיר של זה נשלם כולנו. אבל את זה אנשים שקולים וישרים לא יכולים לקבוע כעבור חמישה חודשים.
ועוד משהו בעניין הזה: יש משהו מגוחך בעיתונאים שלועגים לבן גביר השכם והערב שאין לו כוח ליישם את מדיניותו במשטרה, וצוחקים עליו מדי יום על כך שאין לו אפילו סמכות להורות למפקד מחוז תל אביב שלא לאפשר לחסום את נתיבי איילון - ובמקביל תוקפים אותו כשהוא לא מצליח לעצור את הרציחות בחברה הערבית. תחליטו, חברים. או זה או זה. שני אלה לא הולכים יחד.
חסינות אוטומטית ומוחלטת
חזרה לתרבות הערבית. חשוב להדגיש שגם אחרי שאמרנו על התרבות הזו מה שאמרנו, בסופו של יום המשטרה היא שאחראית לטפל בפשיעה. לא האזרחים. היא אמורה לנסות למנוע אותה. היא אמורה לחקור אותה. היא אמורה לאתר את העבריינים. ואחרי שאמרנו את הברור מאליו, לא מובנת התופעה הזו שבמסגרתה לא משנה מה עושים הערבים, נגד שכניהם או נגדנו, איכשהו הם תמיד יוצאים בשיח התקשורתי שלנו נקיים מאחריות. אני מבין את הצורך הפוליטי להאשים את איתמר בן גביר בכל, ואני מוכן להניח לצורך העניין שהוא אכן השר הכושל ביותר בהיסטוריה של ממשלות העולם מאז שהקב"ה ברא את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה.
ועדיין, איך זה שכשערבים רוצחים ערבים, אין בכל כלי התקשורת מילה אחת של ביקורת על הערבים? הרי בסוף, גם אם כל הטענות נגד בן גביר נכונות, הרי לא הוא לחץ על ההדק ביפיע או בטייבה. זה הם. זו, אגב, תופעה עתיקת יומין בתקשורת שלנו, שמאז ומקדם מעניקה לציבור הערבי חסינות מוחלטת בכל נושא ובכל מזג אוויר. ערביי ישראל הפכו לקבוצה היחידה שלעולם לא משלמת מחיר ציבורי על מעשיהם של אנשיה.
נתתי כאן בעבר אינספור דוגמאות להגנה המוחלטת שמעניקה התקשורת הישראלית לערבים, יעשו מה שיעשו, בכל עניין ובכל תחום. כשמחבל ערבי ישראלי רוצח יהודים, הדבר הדחוף ביותר למהדורות החדשות להסביר זה שהוא יוצא דופן וחריג, גם אם העובדות מלמדות שמחבלים ערבים יצאו בעשורים האחרונים מעשרות ישובים שונים ושנבחרי הציבור הערבים מחבקים אותם. כשערבים בונים בניגוד לחוק איפה שבא להם, מסבירים לנו שאין להם ברירה. וגם כעת, כשהחברה הערבית יורה בבניה על ימין ועל שמאל - פעם על רקע חיסול חשבונות, פעם על רקע מאבק על חניה ופעם על רקע "חילול כבוד המשפחה" - כולם אשמים חוץ ממנה.
זוכרים את העונה הקודמת של קמפיין "אלימות המתנחלים"? השבוע תהיתי, אפרופו הדיון הער על האחריות למצב בחברה הערבית, למה כאשר נער גבעות נוקט באלימות, התקשורת מטילה את האחריות על המתנחלים עצמם? למה אצל המתנחלים אי אפשר, ממש כמו הערבים, לזרוק את האחריות על המשטרה או על השר? כן כן, על השר. כולנו הרי זוכרים את השר הקודם, עמר בר-לב, מדבר על אלימות המתנחלים. סליחה, אם בן גביר אשם באלימות הערבים כי הוא השר שהאלימות מתרחשת במשמרת שלו, אז למה בר-לב לא היה האשם באלימות המתנחלים, כשהיא התרחשה בתקופתו? איך כשערבים רוצחים 100 אנשים בחצי שנה, המשטרה אשמה והשר אשם, וכשכמה נערי גבעות זורקים אבנים - אלה המתנחלים שצריכים לספק הסברים? לא ברור לכם שהכול כאן מסריח מפוליטיקה קטנה?
חמולה מול חמולה
אפשר לחפש נקודות של גאות או של שפל בעבריינות הערבית, אבל לא כדאי להתעלם מנתוני הבסיס שמלמדים כבר שנים שיש לנו עסק עם חברה שיש לה נטייה מוגברת לאלימות ונטייה מוגברת לעבריינות ונטייה מוגברת להתעלמות מחוקי המדינה. נתוני המשרד לביטחון הפנים לשנת 2018 לימדו ש-93 אחוז מעבירות הירי בישראל בשנה הזו בוצעו על ידי ערבים, ש-61 אחוז מעבירות ההצתה בשנה הזו בוצעו על ידי ערבים, וש-47 אחוז מעבירות השוד בשנה הזו בוצעו על ידי ערבים, כל זה כשהערבים מהווים 21 אחוז מהחברה הישראלית.
שימו לב לפער בין העבירות המבוצעות במגזר היהודי לאלה המבוצעות במגזר הערבי: נכון ל-2017, שיעור המבוגרים הערבים שהורשעו בדין עמד על 7.1 ל- 1,000 תושבים, לעומת 3.2 בלבד בקרב מבוגרים יהודים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת תשפ"א נפתחו 22.3 תיקים פליליים לכל 1,000 ערבים בני 18-17, לעומת 9.7 תיקים כאלה לכל 1,000 נערים יהודים.
יש בתוכנו אוכלוסייה גדולה שחיה באקס טריטוריה של העדר תרבות חוק. זה נגמר ברצח, אבל זה לא מתחיל שם. מי שחי במקום שאין בו כללים כשהוא נוסע על הכביש או כשהוא בונה את ביתו, חי בהרגשה שהכול מותר ושאין ריבון. ומי שחושב שכל זה לא רלוונטי למעשי הרצח, טועה. כשאתה גדל בסביבה שבה החוק לא קיים, הוא לא יהיה קיים בשום תחום. כשאתה בונה בית בלי להטריד את עצמך בשאלה אם הוא יקבל את אישור הוועדה, וכמה היטלים תצטרך לשלם עליו וכמה מטר מרובע מאפשרת התב"ע לבנות בו - אתה חי במציאות שבה למדינה אין ערך.
ובחלקים גדולים מדי של החברה הערבית זה בדיוק המצב. ולא מדובר בכמה עשרות עבריינים, חברי ארגון פשע כזה או אחר, אלא באווירה ששוררת בחברה כולה. תסתכלו על הסכמי סולחה שנחתמים אחרי מקרה רצח כזה או אחר. בדרך כלל, לא מדובר בהסכמים שנחתמים בין שני עבריינים, אלא בין שתי משפחות. רוצה לומר, פעמים רבות אם הסתבכת עם עבריין, כל המשפחה שלך הסתבכה עם כל המשפחה שלו. זו לא סוגייה עבריינית. זו סוגייה תרבותית.
בעבר חשפתי כאן הסכם סולחה כזה, בין שתי משפחות בדואיות מחורה שבנגב. ההסכם הזה תיאר למי אסור להיכנס לבניין המועצה, לסניף קופת חולים ולדואר, ולמי מותר להרוג את מי ובאילו תנאים. זה לא הסכם בין שני עבריינים. זה הסכם בין שתי חמולות גדולות. וכולם בתוך העסק. ולעולם לא תדע מאיפה יבוא הרוצח הבא, ומי יהיה הקורבן שלו. יש פצע פתוח, יש חשבון פתוח בין שתי חמולות, ואתה יודע שמתישהו מישהו ישלם את המחיר. וזה בכלל לא חייב להיות הרוצח. זה יכול להיות בן הדוד שלו שעובד כרופא בסורוקה, איש טוב שלא קשור לעניין. זו תרבות שאין בה רחמים, גם אם לא נוח לדבר על זה. ולשאלה אם בראש המשרד האחראי על זה עומד עמר בר-לב או איתמר בן גביר, אין שום רלוונטיות למציאות הזו. אלה לא כללי התנהגות של חברת תרבות. אלה כללי התנהגות של ג'ונגל.
להט"בים בסכנת חיים
ולפני סיום, בואו נדבר על הרצח המזעזע של שרית אחמד, אותה צעירה לסבית, ששילמה בחייה על נטייתה המינית, אחרי שנים שבהן אוימה על ידי משפחתה. אני קורא את כל מה שנכתב השבוע על הרצח הנורא הזה, ולא מצליח להבין איך אני לא נתקל באף מילה שתוקפת את התרבות שהביאה אותו. כבן למגזר הדתי לאומי, לא אבין לעולם איך התקשורת שלנו חובטת במגזר שלי פעם אחר פעם בסוגיה הלהט"בית, ואין לה מילה רעה לומר על הערבים.
אבל עזבו את החברה הדתית לאומית כולה. בואו נלך אל האקסטרים, אל אבי מעוז. הקצה של הקצה. איש שאלמלא היה מודבק לרשימה אחרת לכנסת, לא היה עובר בשום מזג אוויר את אחוז החסימה. וכדי שלא יהיה בלתי ברור, אבהיר כבר עכשיו שהבעיה הכי גדולה שלי עם מעוז באה מהמקום שבו אני לא יכול להתחבר למי שאין לו בעיה לפגוע באחרים. יש בסוגיית הלהט"בים נושאים שונים ששווים דיון, אבל מי שרוצה לקיים אותו תוך פגיעה באחרים על רקע נטייתם המינית, ואין לו רגישות ואין לו הבנה ואין לו חמלה כלפי מי ששונה ממנו, נמצא מבחינתי מחוץ לתחום.
ואחרי שאמרנו את כל זה, נניח שכל אחד מחברי קהילת הלהט"ב היה צריך להכריע בין שתי אפשרויות: להיות שכן של אבי מעוז או להיות שכן של וואליד טאהא. מה, לדעתכם, הוא היה מעדיף? ובכן, התשובה ברורה. משום שעם כל הביקורת הקשה על השיח שלו, אבי מעוז לא יפתח באש על האחות הלסבית שלו, לו הייתה לו כזו. לא הוא ולא שר החינוך לשעבר, הרב רפי פרץ, שהעיתונות שחטה אותו בסוגיה הזו בדיוק. אז באיזה עולם הגיוני, הציבור הדתי לאומי יכול לצאת בתקשורת רע יותר מהציבור הערבי בכל הקשור ליחסו ללהט"ב? איך יכול להיות שהתקשורת מייחסת להטבופוביה לציבור הדתי לאומי ומניחה לערבים לנפשם, כשאצלם להיות לסבית זו סכנת חיים ברורה ומוחשית?
סקר של ערוץ 13 שפורסם לאחרונה בדק את התמיכה במתן שוויון זכויות לקהילה הגאה בקרב קבוצות שונות באוכלוסייה. התברר ש-68 אחוז מהיהודים תומכים בשוויון הזה. התברר גם שבקרב האוכלוסייה הדתית, יש יתרון קליל לתומכים בשוויון זכויות: 33 בעד ו-32 נגד. עוד התברר שאצל הערבים 73 אחוזים מתנגדים לשוויון. אם הדתיים היו יוצאים מהסקר הזה עם מספרים כאלה, אין צרכן תקשורת שלא היה שומע על הסקר. איכשהו, גם בנושאים האלה, האוכלוסייה הערבית נהנית על בסיס קבוע מאיתרוג.
לא מכבר הזכיר גיא זוהר בתוכניתו "מהצד השני" ב"כאן 11" קטע שבו מספר שר הבריאות לשעבר, ניצן הורוביץ, כיצד חברי רע"מ שיבשו חקיקה להט"בית כשישבו איתו בקואליציה. "בנושאים שקרובים לנו, נושאים ליברליים, זכויות נשים, להט"בים, יש לנו איתם עימות", אמר. "אם הם היו מסכימים בקואליציה הזאת, היינו יכולים להעביר לא מעט דברים. למשל ענייני זכויות להט"ב. רע"מ היא מפלגה דתית והיא מתנגדת". כמה ימים אחר כך, חיזק מנסור עבאס את הדברים בראיון לרדיו נאס: "לפני כמה ימים, שר הבריאות שנחשב חבר בקהילה הזו הודה שנוכחותה של רע"מ מנעה הרבה החלטות, מדיניות וחוקים בכיוון הזה, שאינו מקובל עלינו כלל וכלל, זה היה ברור".
אז למה התקשורת מניחה לציבור הערבי ונטפלת לאגף הדתי בציבור היהודי? כי גם בכל מה שקשור ליחסה לנושאים הלהט"ביים, התקשורת קודם כל עסוקה בפוליטיקה. ולא רק התקשורת. הטרלול הזה הגיע לשיאו לפני ארבע שנים כששני ערבים מטמרה ניסו לרצוח בדקירות את אחיהם הצעיר בגלל נטיותיו המיניות. אני חוזר שוב: ערבים ניסו לרצוח את אחיהם. ועל מי הוטלה האחריות לניסיון הרצח הזה? ח"כ סתיו שפיר קבעה שמדובר ב"שנאה שמתודלקת על ידי רבנים". ח"כ איציק שמולי האשים את הרב רפי פרץ. ח"כ יעל גרמן האשימה את הרב טאו. העיקר לא להגיד מילה רעה על הערבים, גם כשהם אחראים למעשים האיומים ביותר. משהו פה רקוב מהיסוד.