בתחילת חודש אפריל 1936 שב בן-ציון ישראלי, חבר כנרת, ממסע נוסף שעשה כחלק מהמשימה שלקח על עצמו - השבת התמר לארץ ישראל. חזונו היה ש"כאשר יעבור העובר בגנים וראה תמרים מיתמרים ומחזירים לארץ את דמותה הקדום ואת כוחה". ארבע מסעות ערך בין 1938-1936 לפרס, עיראק ומצרים.
בפסח 1936 הוא כתב כי שב "מפרס עם מטען הגון של חוטרי תמרים". המכתב היה מיועד לפנחס רוטנברג, מייסד ומנהל חברת חשמל לארץ ישראל. 13 שנים קודם לכן הקים רוטנברג את חברת החשמל ובנה תחנות כוח, בהן מפעל החשמל המרשים בנהריים, שנחנך בחג שבועות ב-1932. עוד מעט יעסיק את עצמו גם בניסיון לגשר על הסכסוך המדמם שפרץ עם האוכלוסיה הערבית בארץ ישראל, במה שנודע כ"מרד הערבי". שנה אחר כך גם עסק בהשגת פשרה בין תנועת העבודה לתנועה הריוויזיוניסטית. אבל אחרי חול המועד פסח ב-1936, עסק "הזקן מנהריים" בהגשמת החלום להשבת התמר לארץ ישראל. "קבל נא חבילה קטנה של תמרים מבגדד", כתב לו בן-ציון ישראלי על התשורה שצירף למשלוח הדואר. אולי הוא גם רצה לפייס אותו בשל העובדה שכנרת לא תצליח לספק לו במועד את כל כמות חוטרי התמרים שלהם התחייבה.
לצד הגשמת המשימה הגדולה - חישמול ארץ ישראל ומשימות מדיניות ולאומיות שלקח על עצמו, ראה פנחס רוטנברג גם חשיבות גדולה בפיתוח ענף החקלאות, כחלק מהגשמת החזון הציוני. "דינמו אנושי" הגדיר אותו חבר פרלמנט בריטי ולא לחינם ראה בו בן-ציון ישראלי כמי שיכול לסייע לו במיזם השבת התמר. "יער תמרים" מוגדר במסמך שנכתב בנהריים, המטע שתוכנן לקום על יד תעלת המים העליונה שהוליכה את המים למפעל החשמל בנהריים.
מסמך זה ועוד עשרות מסמכים המתארים את ההשקעה בחקלאות באדמות שסביב מפעל החשמל בנהריים, נשמרו לאורך השנים בארכיון חברת החשמל. כעת, במסגרת ציון מאה שנים להקמת החברה, מעידים מסמכים אלה על החיבור ההכרחי שראה רוטנברג בין מפעל החשמל לבין מפעלי ההתיישבות והחקלאות. גם בעיסוקו בתחומים אלו, הוא פעל בדרכים של יזמות וחדשנות.
לרוטנברג היה ברור שאספקת חשמל היא תנאי הכרחי לפיתוח חקלאות וליישוב הארץ. אבל כשהעלה את רעיון הקמת מפעל החשמל בנהריים, שבו יופק חשמל בכוח מי נהרות הירמוך והירדן, נשמע הדבר מופרך. מימוש המיזם דרש גיוס הון עצום וצורך להשיג היתר וזיכיון מהשלטון הבריטי. בנוסף, המפעל תוכנן לקום באזור שכוח אל, מיושב בדלילות שתנאי מזג האויר בו קשים.
כשהרעיון הפך למציאות, הוא היה מקור לגאווה של היישוב העברי בארץ ישראל. דוד בן גוריון, אז מזכ"ל ההסתדרות, הגדיר את המפעל כ"מרכז אור וכוח לארץ כולה". הוא אמר זאת בנאום הפתיחה של הוועידה הרביעית של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל והוסיף: "בפעם הראשונה בתולדות הפועל היהודי הוטל עליו להפוך במו ידיו סדרי בראשית, לפלס נתיב חדש למים עזים של שני נהרות - ולכבוש את זרם מימיהם למען יהיה למקור אורה וכוח אשר יאיר את כל הארץ ויעשה את מלאכתה".
לצורך הקמת מפעל החשמל בנהריים לא הסתפק רוטנברג ברכישת אדמה רק עבור המפעל עצמו והוא ראה צורך לקנות 6,000 דונמים מסביב. בביוגרפיה של אלי שאלתיאל על רוטנברג הוא כותב שרוטנברג טען כי הוא זקוק לשטח הזה "מטעמי היגיינה ובטיחות". כלומר - יכולת למנוע זיהום של המים ויכולת להגן על המתקנים מפני התנכלויות. על פי שאלתיאל, רוטנברג בעצם התכוון להקים מושבות יהודיות על האדמות שרכש, בטענה שיישוב צפוף של יהודים באזור הסמוך למפעל יגביר את ביטחון המפעל. בכל מקרה, הוא טען כי בידיו נתונה הזכות להשתמש בקרקע גם "להכשרתה וישובה", כך על פי כתב הזיכיון שקיבלה חברת החשמל. הבריטים התנגדו לכך. בסופו של דבר הוקם יישוב אחד, תל-אור, שבו גרו עובדי התחנה ומנהליה ורוטנברג הסתפק במשימת הכשרת הקרקעות בשאר השטח שקנה.
כנראה שלא במקרה, חנוכת מפעל החשמל בנהריים הייתה בערב חג שבועות. חג שבועות בראייתם של החלוצים, מקימי ההתיישבות השיתופית והחקלאית, היה יום חגו של העם השב אל אדמתו. טקס הבאת הביכורים היה חידוש של מסורת עבר, שלבשה כעת פירוש חדש לגאולת העם. גם בשנים הבאות חגגו בנהריים את חג שבועות בטקס הבאת ביכורים, כמו בשאר ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל.
מהמסמכים שבארכיון חברת החשמל אפשר ללמוד על היקף הגידולים, התכנון וההשקעה בתחום החקלאות. המסמכים כוללים התכתבויות, תזכירים, סיכומי שנה, מפות ועוד. לצורך כך אף הועסק האגרונום יעקב עולמי במשרה מלאה והוא נחשב דמות משמעותית בנהריים. עולמי, יליד סנט-פטרבורג, היה בוגר לימודי הנדסה חקלאית באוניברסיטת טולוז שבצרפת. בנהריים פיתח שני זני חיטה. באחד המסמכים מסופר על ההצלחה של גידול חיטה אוסטרלית בנהריים בשנים הראשונות של מלחמת העולם השניה. גידול החיטה האוסטרלית נעשה לבקשת המוסדות הלאומיים, משום שמדובר בזן שיבולו רב ושניתן לזרוע פעמיים בשנה.
כפי ששאף לעמוד בחזית הקידמה, ניתן ללמוד מהמסמכים כי גם בענף החקלאות הקפיד רוטנברג על מודרניזציה ועל מיכון חקלאי. במכתב פנים-אירגוני משנת 1946 עולה הדרישה של אנשי נהריים מההנהלה הראשית בחיפה כי ירכשו עבורם דיסקוס לעיבוד אדמת המטעים. בתחתית המכתב המודפס הוסיף מישהו בכתב יד שאלה: "מה זה עוד הפעם?". כנראה לא כולם בהנהלת חברת חשמל אהבו את העיסוק החקלאי בתחנת נהריים, שיעודה המקורי היה הפקה ואספקת חשמל ולא תפוזים או חבילות חציר.
התכתבויות אחרות עוסקות ברכישת קומביין לקציר החיטה. עולמי מעדכן את אברהם דסקל, מנהל התחנה בנהריים ויד ימינו של רוטנברג, כי נסע לקיבוץ גבע לבדוק קומביין ברוחב 7 פיט. בגבע נאמר לו ש"הם מרוצים מעבודתו". בעקבות כך ממליץ עולמי לרכוש קומביין של אותה חברה, אבל ברוחב של 12 פיט ו"עם מוטור יותר משוכלל".
אם במפעל החשמל שבנה בנהריים תכנן רוטנברג מערכת של סכרים ותעלות כדי שיוכל לשלוט על אספקה קבועה של מים עבור הפקת חשמל, הרי שבחקלאות הוא בכל זאת היה תלוי יותר בחסדי שמיים, וכך ניתן ללמוד כי בשנים שחונות, תנובת השדות מן הסתם הייתה נמוכה. בחורף 1936 מעדכן האגרונום עולמי את מר פלדמן מהמשרד הראשי של החברה ש"לרגל מיעוט הגשמים היה עיכוב בצמיחה" בשדות התבואה. "הגשמים האחרונים הצילו את השדה מחורבן גמור", כתב וקיווה ש"אם עד סוף העונה ירדו גשמים במידה מספיקה, יש לקוות ליבול בינוני, למרות שהקש יהיה קצר".
משלל המסמכים ניתן ללמוד על היקף הגידולים שכלל גם כרם זיתים, פרדס, שדות של בוטנים, תפוחי אדמה, פשתה, שעורה וחיטה. ההתגייסות למיזם השבת התמר לארץ ישראל תופסת מקום נרחב בתיק הארכיון.
רק 16 שנים פעלה תחנת הכוח בנהריים. ב-1948 השתלט עליה צבא ירדן ולקח בשבי את העובדים. התחנה דממה ושטחי החקלאות שקנה רוטנברג נלקחו. רק שטח קטן, של כ-800 דונמים, המשיכו לעבד חקלאי הקיבוצים השכנים, אשדות יעקב איחוד ומאוחד. מדובר היה בפיסת אדמה של מאות דונמים בין מאגר המים שהוקם לצורך תפעול תחנת הכוח לבין הירמוך. שטח זה כונה "האי" והוא נותר בידי ישראל, אך בין המדינות נותרה מחלוקת למי הוא שייך. בניסוח חוזה השלום בין ישראל וירדן בשנת 1994 הגיעו יצחק רבין והמלך חוסיין להסכמה כי השטחים השנויים במחלוקת יהיו בריבונות ירדנית, אולם יישארו בבעלות החקלאים הישראלים. הנוסחה הגדירה את אותם שטחים כבעלי "משטר מיוחד" ובנספח השלום נכתב "שלישראל זכות קניינית על האדמה", כלומר, ישראלים הם בעלי הקרקע.
על פי ההסכם היה צריך לחדש את תוקף הנספח אחרי 25 שנה. הצטננות היחסים בין ישראל וירדן לפני ארבע שנים גרמה למלך עבדאללה להחליט שהסכם נהריים לא יחודש וכך נאלצו החקלאים הישראלים להיפרד מהאדמות שעיבדו במשך שבעים שנה. הייתה זו גם פרידה מהשריד האחרון של המפעל החקלאי המיוחד של רוטנברג וחברת החשמל בעבר הירדן.