הפכים משלימים: כשזולל השרצים האשכנזי והחרדי המזרחי מנסים לדרוס את הדמוקרטיה

ההתפתחות המדאיגה ביותר בענייניו הסבוכים של אריה דרעי, שטורדים את מנוחתה של המדינה המיוסרת שלנו כבר יותר משלושה עשורים, היא הטבעיות בה התקבלה הידיעה שייתכן שבנו, ינקי, ימונה לתפקיד שר הבריאות במקומו. עזבו רגע את הנפוטיזם, את הקושאן המשפחתי על תיק מיניסטריאלי חשוב ואת כל ההבלים הללו. תחשבו על האפשרות שמודל ינקי דרעי יאומץ גם אם חלילה ייאלץ בנימין נתניהו לעזוב את תפקידו בנסיבות דומות. ועוד לא דיברנו על ההצעה שיפה דרעי תחליף את בעלה. אין דרך מהירה יותר לגרום לנו להפציר בביבי להישאר.

"כשאח שלי במצוקה", אמר נתניהו ביום רביעי אחר הצהריים, "אני בא לתת לו חיבוק". לעיתים, נדמה שהם אכן הופרדו בלידתם. לעיתים, לא ברור מי מהם מחבק את רעהו חיבוק דוב ומי עושה סיבוב על מי. נכון לעכשיו, המטוטלת נעה לכיוון נתניהו.

בניגוד לרבים מסובביו, נתניהו אדם נבון. בתוך החדר, כשהוא לבד עם עצמו (אבל ממש לבד, בלי המשפחה), הוא יודע את האמת. התיקים שלו לא קורסים ודרעי לא באמת יוכל להיות שר. למרות זאת, הוא לקח את דרעי לטיול קואליציוני מפואר עם התואר "משנה לראש הממשלה" ואפילו דיבורים על ממלא מקום ראש ממשלה. העיקר שש"ס תצטרף לצי ה־9D שעולה עכשיו על מערכת המשפט. בסוף הדרך, ירגיש דרעי מה שהרגישו כל מי שכרתו ברית או דיל עם נתניהו: הם נשארו בלי כלום, נתניהו נעלם עם הסחורה.

בג"ץ עשה השבוע, סוף סוף, מה שאמור היה לעשות. הפסיקה לפיה עבריין סדרתי מורשע לא יכול להיות שר בממשלת ישראל היא טבעית, הגיונית, מתבקשת ומכוננת. העובדה ששני שופטים שמרנים (שטיין ומינץ) פסלו את דרעי בעוד שופט שמרן שלישי (אלרון) פסק פסיקה קשה יותר מבחינתו (לא הכיר בתחולת התיקון לחוק יסוד: הממשלה על דרעי ושלח אותו בחזרה לדרך המלך, ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית) אומרת דרשני.

מה שנראה כמו נוכלות, מריח כמו נוכלות ועושה קולות של נוכלות, הוא נוכלות. דרעי יכול היה פשוט לנהוג על פי החוק. ללכת ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית כדי שזה יקבע אם חל עליו קלון. הוא לא הסכים לקחת את הסיכון הזה על עצמו. הוא ידע שאם הקלון יוחל עליו, יצטרך גם לעזוב את הכנסת. אז הוא תמרן קואליציה שלמה לשנות חוק יסוד למענו. זה היה מהלך פופוליסטי, פרסונלי ונכלולי על סטרואידים, אבל מי סופר. דרעי אינו היחיד שקיבל חוק מיוחד עוד בטרם הוקמה הממשלה. בימינו, הכל עובר, הכל מותר, הכל כשר.

על הנייר, אין הפכים גדולים יותר מדרעי ונתניהו. אשכנזי, לבן, אליטיסט ומולטי מיליונר, מול ספרדי שחור יליד מרוקו. רחביה מול מקנס. חרדי שומר מצוות, מניח תפילין וסמוך לשולחנם של רבנים, מול חילוני/אתיאיסט זולל שרצים המסרב בעקביות להצטלם מניח תפילין וסמוך לשולחנם של מיליארדרים. MIT בבוסטון מול ישיבת פורת יוסף. איש העולם הגדול מול איש עולם התורה. מנהיג המציית להוראות רבניו, מול מנהיג השועה להוראות רעייתו ואחד מבניו. וכן הלאה.

מצד שני, יש ביניהם גם קווי דמיון רבים. שניהם משוכנעים שהם מתנת האל למין האנושי בכלל ולעם ישראל בפרט. שניהם מוקפים בחבורות אינסופיות של מקורבים, מלחכי פנכה וחנפנים, סביב שניהם הולך ומתעצם פולחן אישיות קיסרי. שניהם הפכו את העניין העדתי לכלי פוליטי ומשסים אותנו זה בזה. לאחד יש "נושא בשורה" בשם ד"ר אבישי בן חיים, לשני יש צבא אדיר, אנושי ודיגיטלי, של חסידים ושופרות רועשים. שניהם נהנתנים מופלגים. סיגרים שמנמנים, מעדנים משובחים (זה כשר, השני לא), חליפות יקרות. שניהם מחבבים כסף (אחד מהם מתמקד בעיקר בכסף של אחרים). לשניהם וילות קיט מפוארות, זו בספסופה וחברתה בקיסריה (ברחוב עזה, וברחוב הפורצים).

על שניהם מגן מעגל הדוק של אנשי מגפון וזרוע, אלופי גידופים וטינופים מדופלמים. את החבר'ה של נתניהו למדנו להכיר בשנים האחרונות. החבורה של דרעי כונתה בזמנו "התנזים". טעמנו מדובשה ביום חמישי, מול ביתו, עם הגידופים לעבר שופטי בג"ץ, כמו "שופטים אשכנזים לבנבנים, אתם אלה שרצחו את אבותינו". תקראו את זה שוב. יהודים, ישראלים, במדינת ישראל הריבונית, מטיחים בשופטי בית המשפט העליון שרצחו את אבותיהם. לא הנאצים עשו את זה, לא העמלקים, אפילו לא הערבים. השופטים.

זוהי מורשתם של דרעי ונתניהו. הם התחילו את דרכם הכי רחוק זה מזה שאפשר, הם מגיעים לישורת האחרונה ביחד. שניהם משוכנעים שהם גדולים מהמדינה, חשובים ממנה. שניהם מסתבכים סדרתיים. אחד הורשע שלוש פעמים, בין היתר בשוחד. השני הסתבך באין ספור פרשיות, מרובן נחלץ בעור שיניו, עכשיו הוא עומד לדין באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים. את שניהם מאחדת השנאה למדינה ש"רודפת" אותם. במציאות, הם רודפים את המדינה. עד כמה שזה נשמע נורא, אני כבר לא בטוח שהמדינה תצליח לחמוק מהם.

במחצית השנייה של שנות התשעים, ניהל הציר נתניהו־דרעי את המדינה. דרעי היה יו"ר ש"ס הכל־יכול, נתניהו ראש ממשלה צעיר. האדם השלישי היה אביגדור ליברמן. חיבוק הדוב שהעניק אז דרעי לנתניהו סייע לאהוד ברק להביס אותו ב־1999 בפער ניכר. ליברמן הבין את הפרינציפ עוד קודם, כשהתפטר מתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה. היום ליברמן הוא הדמון הגדול של שניהם.

סביב שלושת אלה סערו אז אין ספור פרשיות, התנהלו עשרות חקירות משטרה שהניבו לא מעט כתבי אישום. דרעי הורשע שלוש פעמים. ליברמן חמק כמעט ללא פגע. נתניהו הצליח לחמוק פעמים רבות, עד שהואשם ומשפטו מתנהל עכשיו.

פוליטית, השלישיה נחצתה: ליברמן, שהחל את הקריירה כיד ימינו של נתניהו, נשאר באותו מקום. ימין חילוני אידיאולוגי ליברלי. מי ששינה פאזה הוא נתניהו. ההדר הז'בוטינסקאי פינה את מקומו למכונת הרעל. הליברליות הומרה בהעצמת הממסד החרדי־אורתודוכסי. ההגנה על מערכות המשפט והצדק הפכה לג'יהאד נגד הדמוקרטיה.

מדובר בטרגדיה כפולה. לשניהם, נתניהו ודרעי, היה פוטנציאל אינסופי. נתניהו עם הכריזמה השופעת, הכישרון העצום, תפיסת העולם והראיה הגיאופוליטית המשוכללת. דרעי עם הקסם האישי, העוצמה הפוליטית והיכולת למגנט קהלים גדולים.

אני זוכר את אמנון דנקנר המנוח מרצה לי על דרעי. באותם ימים הייתה להם חבורה שהתגבשה ב"פופוליטיקה" אצל דן מרגלית. היו שם דנקנר, אולמרט, טומי לפיד ודרעי. לזכותו של דרעי ייאמר שביכה את שני רעיו כשהלכו לעולמם, מעומק הלב. בוויכוחים שלי עם דנקנר על דרעי, הוא טען שאני לא מכיר את דרעי. כשטענתי שדרעי חרדי קיצוני, דנקנר התפקע מצחוק. כשדיברתי על הברית שלו עם נתניהו, כנ"ל. בדיעבד, נדמה לי שדווקא דנקנר לא הכיר אותו.

שניהם, נתניהו ודרעי, המריאו לפסגה בגיל צעיר ואחר־כך התרסקו אל הקרקע. דרעי הלך לכלא, נתניהו הלך הביתה. אבל שניהם חזרו. עכשיו הם חבוקים מאי פעם, לפותים זה בזרועותיו של זה, כבר קשה להבדיל ביניהם, להפריד בין כתבי האישום של האחד והרשעותיו של השני. הם נראים הכי הפוך שאפשר, אבל מהווים חצאים של אותו שלם, המתגלגל עכשיו ככדור הרס ענק לעבר מוסדותיה החשובים והרגישים של הדמוקרטיה שלנו.

פסיקת בג"ץ, הגם שהייתה צפויה, עוררה סערה רבתי. ח"כים קראו לממשלה לא לכבד אותה. עו"ד דוד פורר, המזוהה עם מחנה נתניהו, בראיון לרדיו 103, הודה שהפסיקה מבוססת מבחינה משפטית, אבל "מה עם הכאב של 400 אלף מצביעים?", שאל, משל בג"ץ אמור להתחשב בפסיקותיו בהצבעה פוליטית או כאבי לב.

לו אני אחד ממצביעי ש"ס, כאב הלב העיקרי שלי היה מתמקד בשאלה פשוטה: אם אריה דרעי באמת כזה ענק, נפיל בין גמדים, יחיד בדורו, מנהיג דגול לצאן מרעיתו, איך זה שהבשורה שהוא מבשר למצביעיו גם היום, בשנת 2023, אחרי יותר משלושה עשורים בפוליטיקה, היא תלושי מזון? מי אחראי על זה שבכל עשרות השנים בהן הסתובב דרעי בתוך וליד מסדרונות השלטון, לא צלחה משימתו האמיתית, שהיא חילוץ קהלו מהעוני והמצוקה? אני מניח שהוא הצליח להחזיר עטרה ליושנה בכל הקשור לנכסים המשפחתיים, אבל מה עם המצביעים? מה עם המדינה? מה עם השכלה אמיתית, כזו שיכולה לפרנס את בעליה? מה עם אספקת חכות, במקום דגים?

לא, אחים יקרים, מצביעי ש"ס. זה שהצבעתם עבור דרעי, לא מנקה אותו מאחריות פלילית ולא מעניק לו הקלות כלשהן בדין. הבחירות מתקיימות על מקום בכנסת, לא בממשלה. כפי שלא תסכימו שילדיכם ילמדו תורה מפיו של מורשע סדרתי, כך זה הגיוני ששר בממשלת ישראל לא יכהן אחרי שלוש הרשעות. אין כאן תחרות בין בחירות לבית המשפט. אלה שני מסלולים נפרדים, מנותקים לחלוטין זה מזה. גם אם כל ה־400 אלף יחשבו שמותר לעבור באור אדום, זה אסור. ואם מישהו בכל זאת עובר באדום פעם אחת, פעם שניה ופעם שלישית, הפתרון הוא לא לבטל את הרמזור, אלא לשלול לעבריין את הרישיון (ותודה לצייצן יואב גרובייס).

כל אלה הקמים עכשיו על עילת הסבירות כדי לחסלה, שכחו כמה טוב עשתה העילה הזו לבני ישראל. לא, זו לא המצאה של אהרון ברק. עילת הסבירות קיימת בכל שיטות המשפט ובכל ענפי המשפט. אלינו היא הגיעה מהמשפט הבריטי (common law) שירשנו אחרי המנדט. יש עילת סבירות בדין הפלילי ("מעל חשד סביר", "האדם הסביר"), יש עילת סבירות בנזיקין (עוולת הרשלנות מבוססת עליה), ויש עילת סבירות בדין המנהלי.

יש עורך דין חשוב בירושלים, אמנון לורך שמו, שעתר נגד המדינה כשהתברר ששכר משרתי הקבע צמוד למדד ושכר חיילי הסדיר, הבנים הלוחמים שלנו, לא. בג"ץ אכף על המדינה להצמיד גם את שכר הסדירים למדד, בגין חוסר סבירות קיצוני של האפליה בין המשרתים. בסוף החודש הזה יקבלו הסדירים תוספת של 5 אחוזים לשכרם, בזכות אותה עתירה. אותו הדבר בדיוק קרה עם הנגשת שירותים ומקומות ציבוריים לנכים. המדינה החליטה לא להשקיע ולא לאכוף את זה. בג"ץ אכף עליה. ויש עוד עשרות, אם לא מאות דוגמאות. עכשיו הם רוצים להפטר מעילת הסבירות כדי להציל את דרעי ונתניהו. הבנתם את זה? זו האמת היחידה.

נגד מערכת המשפט והמוסדות הדמוקרטיים שסביבה התגבשה קואליציה של מורשעים, נחשדים ונאשמים. על דרעי כבר דיברנו. נתניהו, שנחלץ איכשהו מבראון־חברון, עמדי והמתנות ועוד כמה פרשיות, מועמד לדין באישומים חמורים.

הבוטה ביותר מבין חברי הקואליציה הזו הוא דודי אמסלם, מי שנחשד בזמנו בפרשת "החבורה הירושלמית", הובא לבית המשפט באזיקים והומלץ לכתב אישום על ידי המשטרה. התיק נסגר לבסוף מחוסר הוכחות. לזכותו של אמסלם ייאמר שהוא אותנטי, הולך עד הסוף, פיו וליבו שווים. לא בטוח שאפשר להגיד את זה על האחרים.

החרדים האשכנזים הצטרפו למקהלה הזו כדי להנציח את ההשתמטות מגיוס, לשריין אותה ולעשות אותה מהמקפצה. הם רוצים חוק מפורש שיקבע ששירות בצה"ל ולימוד תורה, חד־המה. הם רוצים שבג"ץ לא יוכל לפסול חוק כזה בגלל עיקרון השוויון. אז הם מאיצים בצי הבולדוזרים שעולה עכשיו על המערכת. תוסיפו למדורה הזו את כל הנחשדים, מורשעים ומסובכים הנוספים שמקשטים את הכנסת ומסדרונות השלטון הנוכחי ותמצאו את ליבת הכור שהוקם כאן, כדי לחסל את הדמוקרטיה.

היחיד מבין כל אלה שהוא אידיאולוג אמיתי, הוא שר המשפטים יריב לוין. הוא אוחז בדעות הג'יהאד הקיצוניות שלו נגד מערכת המשפט מהרגע הראשון. נתניהו בלם אותו עד היום. הוא ידע שחבל על זמנו, שנתניהו מגן בגופו על המערכת, שצריך לחכות לימים אחרים. הימים האחרים הגיעו.

מה שנתניהו עשה בקמפיין האחרון זה מבצע הטעיה מתוחכם יותר ממה שעשו בעלות הברית לפני הפלישה לנורמנדי. כשדודי אמסלם דיבר על הצעדים שננקטים עכשיו, קפצו עליו מכל עבר להשתיקו. הוא השאיר לכל מיני חברי ליכוד זוטרים לדבר על מהפכה משפטית ביד אחת, והרדים את הקמפיין ביד השנייה. כשנשאל, פעמים רבות, על הצעדים השונים הננקטים עכשיו, סירב להתייחס ולפרט. שמר על עמימות. פיזר מסך עשן. הוא ידע למה. הכל היה מתוכנן, לפרטי פרטים. הרעיון המסדר הוא להגיד עכשיו שהציבור הצביע על ההפיכה הזו ואישר אותה מראש. ובכן, מדובר בשקר.

סריקה של חשבונות הטוויטר והפייסבוק של נתניהו חושפת את השקר הזה בקלות. הוא כמעט לא הזכיר את המהפכה המשפטית. להפך, הוא ניסה להשכיח אותה. אפילו ערוץ 14, שהעלה סקר במהלך הקמפיין על הנושאים החשובים, מצא ש"מערכת המשפט" גורפת 16 אחוזים בלבד.

נתניהו הוא אומן ה"ללכת עם ולהרגיש בלי". הוא יודע לקרוא סקרים והוא יודע שעל פי כל הסקרים של השבועות האחרונים, גם הליכודניקים לא ממש איתו. כשמדובר באריה דרעי, הרוב נגד מינויו לשר גדול וחוצה מחנות ומגזרים. כששואלים על פסקת ההתגברות ומינוי שופטים על ידי פוליטיקאים, מגלים שגם בימין יש לזה התנגדות לא מבוטלת. זה לא יעצור את נתניהו. בניגוד למקרים אחרים, בהם הוא מתיישר לפי הסקרים, במקרה הזה אין לו ברירה. הוא כבר לא יכול להתיישר.

אחד הטיעונים השגורים ביותר בפיהם של דוברי ההפיכה נגד הדמוקרטיה הוא "אמון הציבור". תראו, הם מקוננים, הציבור איבד את אמונו במערכת המשפט, בבתי המשפט, בפרקליטות. אז כמשרתי ציבור, הם ישקדו על חידוש האמון הזה. איך? על ידי זה שהם ימנו את השופטים. ההנחה המסדרת היא שאם השופטים יהיו חברי מרכז ליכוד, היועץ המשפטי יהיה ברדוגו ונשיא בית המשפט העליון יהיה ינון מגל, האמון הציבורי ישוקם.

אז קודם כל, בואו נעשה סדר: אמון הציבור במערכות השונות נמדד במדד מיוחד של המכון הישראלי לדמוקרטיה. מתברר שמבקרי מערכת המשפט צודקים. השנה, צנח אמון הציבור בבתי המשפט לראשונה אל מתחת לרף ה-50 אחוזים והוא כרגע 41 אחוזים בציבור היהודי (ו־49 אחוזים בערבי). מובילים את מדד האמון צה"ל ונשיא המדינה.

אבל רגע, מה עם הממשלה? מה עם הכנסת? ובכן, אמון הציבור במערכת המשפט גדול עדיין בהרבה מהאמון בכנסת ובמפלגות. הממשלה מקבלת 27 אחוזים במדד אמון הציבור, הכנסת 21 אחוזים והמפלגות, תחזיקו חזק, 10 אחוזים. נו, אז אנחנו מסתערים עכשיו על הממשלה, הכנסת והמפלגות עם דחפורים? אנחנו יוצאים לג'יהאד? אנחנו מתכננים פסקת התגברות שתבטל את סמכויותיהם? אנחנו כורתים את הענף עליו מונחת הדמוקרטיה השבירה שלנו? למה שלא נפטר את כל חברי הממשלה, חברי הכנסת והמפלגות ונמנה במקומם ועדה קרואה, כמו שנהוג בשלטון המקומי?

ועוד משהו קטן בעניין הזה: הגורם העיקרי שהביא לירידת אמון הציבור במערכת המשפט, הוא בדיוק הגורם שמנסה להרוס אותה עכשיו. המסע המתוקשר של נתניהו וחסידיו, שהגיע לשיא באותו מיצג פלצות בבית המשפט המחוזי של נאשם מוקף בשרים וח"כים מכריז שהמדינה תפרה לו תיק, תחת סמל המדינה, הוא זה שקעקע את אמון הציבור. זו שטיפת מוח מתוזמרת, ממומנת ושיטתית שנוחלת לא מעט הצלחה. המערכת עומדת מולה מאובנת, חסרת אונים.

זה מזכיר את המסע האדיר נגד המשטרה, רק בגלל שחקרה את נתניהו. אחר כך הם באו בטענות גם למשטרה, על ביצועים עלובים, אחרי שהותירו אותה שנתיים בלי מפכ"ל והתעמרו בה תחת כל מיקרופון רענן.

נקודה נוספת בהנדסת התודעה הגסה והמרושלת שמתבצעת בציבור הישראלי היום, היא הטענה שהמערכת חוקרת רק את אנשי הימין ובעיקר את המזרחיים. כן, הם טוענים את זה בקולי קולות. השרה המסבירה גלית דיסטל־אטבריאן אמרה "בלי פרקליטות שחוקרת רק אותנו אבל לא אתכם". ח"כ יוסי טייב מש"ס אמר ש"אם שמו לא היה אריה מכלוף דרעי, הוא לא היה נרדף". ח"כ דני דנון אמר ש"התחושה בציבור היא שאם דרעי היה שר בממשלת לפיד, בג"ץ היה מוצא דרך להכשיר אותו". בואו נפרק את הטיעונים (מדובר בשקרים, אבל בואו נשמור על מכובדות השיח) האלה, אחד לאחד.

נתחיל עם דנון. דרעי לא היה שר בממשלת לפיד. הוא היה שר בממשלת רבין. הימים היו ימים הרי גורל. הסכמי אוסלו וזה. נגד דרעי הוגש כתב אישום. בג"ץ, בהלכת דרעי־פנחסי, אכף על רבין לפטר את דרעי. המהלך הזה ניתק מרבין את בעלת בריתו החשובה והחיונית, ש"ס, והפך אותו לברווז צולע. האם רבין שקל להתניע צי של דחפורים ולעלות על בג"ץ? לא. אני מניח שהוא סינן קללה עסיסית תחת פרצופו הסמוק והמשיך הלאה, עד הרצח.

נעבור לדיסטל וטייב: נזכרתי שאחרי ולפני דרעי, כיהן כיו"ר ש"ס אחד בשם אלי ישי. הוא היה 14 שנה יו"ר ש"ס. חתיכת תקופה. למה לא רדפו אותו? למה לא הוגשו נגדו כתבי אישום? יכול להיות שהדרך להימנע מפסיקות בג"ץ, כתבי אישום והרשעות היא פשוט להתרחק מדבר עבירה? בעיקר אחרי שכבר הורשעת פעם אחת?

הלאה. פרקליטות שחוקרת אותנו, אבל לא אתכם. האומנם, גלית? שמעת פעם את השם אהוד אולמרט? הפרקליטות פתחה נגדו יותר תיקים מאשר נגד נתניהו. היועמ"ש מזוז (שהיום אתם מגדפים אותו בשפת ביבים) לא מיהר לטהר אותו משום תיק, להפך. לא עשה לו הנחות סלב כפי שמנדלבליט עשה לנתניהו. להפך.

והשם אברהם הירשזון, מצלצל מוכר? יצחק הרצוג (חקירת העמותות). יצחק רבין, שאולץ להתפטר בגלל חשבון דולרים של רעייתו (עבירה מנהלית). זוכרת במקרה מי אילץ אותו להתפטר? אהרן ברק. כן, אותו אחד. הוא גם זה שחקר את בכירי מפא"י אשר ידלין, אברהם עופר ויעקב לוינסון. שניים מהם התאבדו בעיצומה של החקירה. השלישי עזב את הארץ מהבושה אחרי שהשתחרר מהכלא.

פעם, גלית דיסטל־אטבריאן, לפחות הייתה בושה. אהרן ברק, שהוזעק לחלץ את נתניהו בעסקת טיעון רק לפני שנה, הפך אצלכם לסמל הסמול והממסד. האמת היא, שיותר מכל אחד אחר, הקרדיט על סילוק שלטון מפא"י ההיסטורית שייך לו. אגב, הרשימה עוד ארוכה. פאינה קירשנבאום, למשל. אפילו עמוס בן־גוריון, הבן של וסגן המפכ"ל, הואשם בשחיתות. על ידי אותה פרקליטות.

מי שרוצה להבין מה קורה כאן, צריך לחזור לדברים ההם של נתן אשל, שהוקלטו והושמעו על ידי אילנה דיין בזמנו. אשל נחשב, גם כיום, לאדם המקורב ביותר למשפחת נתניהו. הוא בחש גם בהרכבת הממשלה הנוכחית. הוא, מה שנקרא, איש אמון. הוא לא יהיה עד מדינה. זה מה שהוא אמר: "עכשיו בציבור הזה, שאני קורא לו אפילו הלא־אשכנזי הזה, כן, מה מחמם אותו? הרי הוא אומר מה? הם? יעשה לי בזה? נראה להם. למה הם שונאים את התקשורת? למה הם צעקו הו־הא מה קרה נוני אכל אותה אחרי הבחירות? הם שונאים הכל. הצלחנו להטריף את ה... השנאה הזו היא מה שמאחד.. את המחנה שלנו. ואנחנו מסתכלים על המחנה שלנו".

זה הסיפור כולו, בקליפת אגוז רקובה. ישראל היא מדינת מהגרים. מדינה שקמה בתנועה, במסגרת אחד הנסים הדרמטיים ביותר בהיסטוריה של המין האנושי. יש בה שבטים, קבוצות, עדות, קהלים, חבורות ואין ספור גוונים מופלאים של עם שחוזר הביתה אחרי אלפיים שנה. הקמת פרויקט כזה, אחרי שואה שחיסלה שליש מבני העם, היא אירוע שומט לסתות ומפרק מסגרות. נעשו הרבה שגיאות. התקבלו הרבה החלטות בעייתיות. אבל הנס קרה והוא גדול מסך טעויותיו. הוא מופלא. אנחנו חיים כאן כבר 75 שנה. ממדינה קטנה, תלויה על חוט השערה ומוקפת אויבים, הפכנו למעצמה. עכשיו, יש מי שמעירים את השנאה, מחטטים בפצעים ההולכים ומגלידים, מפרקים את המרקם האנושי החד פעמי שנוצר כאן.

הדבר היחיד שיעצור את התהליך ההרסני הזה, שעלול להביא אותנו בשנת ה־80 למה שקרה לשתי הריבונויות הקודמות שלנו בדיוק בשלב הזה, הוא עם ישראל. הציבור. המחאה. צריך לקום ולצאת לרחובות. לא להפר את החוק, לא לנקוט בשום סוג של אלימות, לא לשנוא אף אחד. לאהוב. לאהוב עד כלות את הארץ הזאת ולהילחם עליה.