לאחר שניסה למנוע מכוכבי את הזובור שעבר, איזנקוט הפך למטרה החדשה של הביביזם

הרמטכ"ל ה־21, גדי איזנקוט, אומר השבוע בריאיון ל"ידיעות אחרונות" שלנוכח מה שמסתמן כממשלה שתשנה את כללי המשחק הדמוקרטי ואת פניה של ישראל, צריך להוציא מיליון מפגינים לרחובות והוא יהיה ביניהם. איזנקוט צודק. תוך שניות הוא נהפך למטרת הדמות החדשה של הימין הביביסטי. הם הרפו מהרמטכ"ל המכהן, זנחו (לרגע, תכף הם ישובו) את הרמטכ"ל הבא, נטשו את המג"ד מחברון, שכחו אפילו מאלוף פיקוד המרכז (מתברר שהאלוף פוקס סבור שהעונש שהוטל על החייל קל מדי!) והסתערו על איזנקוט. כמי שמכיר אותו טוב, נדמה לי שההסתערות הזו לא תפחיד אותו. הוא ידע כבר הסתערויות מפחידות ממנה.

איזנקוט צודק. את הקו הזה צריכים להוביל כל מי שרואים עצמם טוענים להנהגת המחנה הדמוקרטי בישראל. להכיר בניצחון הימין הביביסטי בבחירות, להרכין ראש אל מול הכרעת הבוחר - אבל להבהיר ששינוי אופיה הדמוקרטי של ישראל לא יעבור בשתיקה. מי שיחבל במסגרת ובעקרונות היסוד של האבות המייסדים של הציונות והמדינה, ימצא עצמו לנוכח המחאה הגדולה בתולדות ישראל. ולמי שלא למד אזרחות או לימודי ליבה, צריך להזכיר: זכות המחאה, חופש הביטוי, זכות ההפגנה, נמנים עם עקרונות וזכויות היסוד החשובות ביותר במשטר דמוקרטי. כל עוד המוחים לא מפירים את החוק ולא נוקטים אלימות. אלה חלק מכללי המשחק. מי שינסה לשנות גם אותם, רק יגדיל את המחאה.

הלם הקרב שבו לקו ראשי הגוש הדמוקרטי בישראל מתפוגג, אבל לאט מדי. לשאלה איפה יאיר לפיד, קיבלתי אתמול את נאומו על קבר בן־גוריון השבוע. צפיתי בנאום במלואו. בנוי לתלפיות. קודר. משכנע. אז מה? הציבור לא צופה בנאומים. הציבור מחפש את המנהיג שיעלה על טי-שירט סטייל זלנסקי ויסתער על הרחובות, על הבריקדות, על השוחות והתעלות. שיתאבד על המשימה. שלא יראה בעיניים.

הנה פסקה מנאום לפיד: "אני רוצה להגיד כאן, מעל קברך, דוד: הם אולי לא, אבל אנחנו כן. אנחנו ציונים, אנחנו מאמינים במגילת העצמאות, אנחנו מאמינים במדינה יהודית ודמוקרטית ובשלטון החוק. אנחנו מאמינים ולמדנו את זה ממך, שאם אתה מאמין במשהו, אתה צריך להיאבק עליו. ואם זה קשה, אתה צריך להיאבק עליו יותר. מדינת ישראל הוקמה על ידי אנשים שלא ויתרו ומנהיגים שלא ויתרו. אנחנו לא נוותר על המדינה שלנו ועל העקרונות העומדים מאחוריה, ולא על מורשתו של בן־גוריון. זו משימת חיינו כמו שזו הייתה משימת חייו".

מה הבעיה? הבעיה היא שלפיד, ויחד איתו חלק גדול מגוש השינוי עליו השלום, נראה כמי שוויתר. אין רוח קרב, אין אנרגיה, אין תוכנית עבודה, אין תחילת התארגנות. נתניהו, במצב דומה, היה מתראיין שש פעמים ביום, חוזר על שקר כלשהו עד שיתקבע כאמת אבסולוטית, ישן חצי שעה בלילה, משסה את תומכיו וחסידיו בכל מי שלא חושב כמוהם ומעורר מהומת אדירים. החבר'ה של גוש השינוי, ממלכתיים. הם לא מבינים שהממלכתיות שלהם היא אסונה של הממלכתיות שלנו. תמיד חסר להם גוש ללירה.

איזנקוט חש השבוע הזדהות עם יורשו, אביב כוכבי. הרמטכ"ל המכהן חווה את הזובור שחווה קודמו בפרשת אלאור אזריה. את המהומה מחולל הפעם איתמר בן גביר. שיא הגרוטסקה התרחש כשבן גביר דרש מהרמטכ"ל לא להתערב בפוליטיקה. הוא עשה את זה אחרי שהרמטכ"ל, בהתבטאות נדירה, דרש מהפוליטיקאים להרפות מצה"ל ולא להתערב בנעשה בשורותיו.

נבהיר: היחידים שיכולים לקבוע את עונשם של חיילים שסרחו בצבא הם המפקדים שלהם. חיילי צה"ל נשבעים להגן על המדינה גם במחיר חייהם, להישמע לפקודות, לרוח צה"ל ובעיקר למפקדים. מה שהביביזם מנסה לעשות כאן, בין היתר, זה להפריד בין קצינים ללוחמים. בין חיילים למפקדים. הפיילוט המחריד אירע בלווייתו של גיבור ישראל, בראל חדריה שמואלי, שנהרג על הגדר בעזה. ביביסטים שהגיעו לשם הטיחו בקציני אוגדת עזה האשמות מעוררות פלצות. כאילו הקצינים התבוסתנים מגבילים את חופש הפעולה של החיילים ומשליכים אותם להילחם בתנאים קשים. משל היו דוד המלך ששולח את אוריה החיתי למלחמה הקשה, כדי להתייחד בינתיים עם רעייתו.

שוחחתי אז עם כמה מקציני אוגדת עזה ופיקוד דרום. אף אחד מהם לא "ישראל הראשונה". הם היו מזועזעים עד עומק נשמתם. בינתיים חלפה שנה. המצב חמור בהרבה. האירוע בחברון השבוע הדגים, בקליפת אגוז, את הגאונות של איתמר בן גביר. את הסיבה ל־14 המנדטים שלו. בשרלטנות אין קץ הוא חודר, ברגל גסה, לטריטוריה של שדירת הפיקוד של צה"ל. האמתלה היא: אני אוהב את החיילים.

אגב, אם הוא היה אוהב את החיילים, הוא היה מקדיש את יכולותיו להגנה עליהם מפני אלה שבאמת תוקפים אותם. סריקה מדגמית של אירועים בכל תקופה שהיא תגלה את האמת: אירועי תג מחיר בבסיסי צה"ל, תקיפה פיזית של לוחמים וקצינים, ריסוס גז פלפל בפרצופיהם של לוחם וקצין, קללות, השפלות והטרלות מול חיילים, את כל זה עושים אנשי "נוער הגבעות". במקרים האלה, בן גביר לא מגן על החיילים, אלא בדרך כלל מגן בבית המשפט על המתפרעים.

אני לא אוהד של פעילי השמאל שמסתובבים בחברון. אני מסתייג, לאורך כל הקריירה שלי, מפעילותה של שוברים שתיקה (בעיקר בגלל פעילותה בחו"ל). אבל העובדות פשוטות: האירוע בחברון צולם כולו, מתחילתו ועד סופו. אין בדל של ראיה, תמונה, הקלטה או רמז לאלימות כלשהי מצדם של פעילי השמאל שהיו שם. אגב, מדובר בקבוצה הנקראת "בני אברהם" (שאליהם נלוותה גם מישהי משוברים שתיקה). חבריה הם דתיים וחרדים אמיתיים, לא מתחזים. רצה הגורל והם שמאלנים. מילא. הם באו לחברון לביקור הזדהות עם משפחה פלסטינית שהותקפה ונפגעה במהלך שבת חיי שרה בעיר על ידי מאות מתנחלים שיצאו בצעדה לתוך השטח הפלסטיני.

בדרכם חזרה, נתקלו בחיילים. הם לא תקפו אותם ואפילו לא התגרו בהם. מישהו מבני החבורה צילם את החיילים רוקדים עם בני משפחה חרדית שחגגו שם בר מצווה. יכול להיות שזה מרגיז. אבל זו אינה סיבה לעצור את הפעילים, להלום בהם, או להגיד "אני רוצה לשבור את העצמות לכל השמאלנים". הנושא טופל בדרג משמעתי והגיהינום פרץ מיד אחר־כך. בן גביר התייצב לצד אביו של אחד החיילים ויצא להתקפה רבתי על צה"ל. אחר כך דרש מהרמטכ"ל לא לגעת בפוליטיקה. אחר־כך פרץ מחול השדים, שכלל גם מסע טינופים רשתי נגד המג"ד ששפט את החייל, אחר־כך נגד המח"ט, אחר־כך הגיעו לרמטכ"ל וינון מגל הגיע אתמול גם לאלוף הפיקוד. הם לא יירגעו עד שהעסק לא יתפרק. הבעיה: הם מתייצבים לכאורה לצד החיילים, מסמנים כל מי שלא זורם איתם כאויבם של החיילים, גורפים לייקים ומייצרים נרטיב שקרי. מכונת רעל, על סטרואידים.

וביקום המקביל, שניים מבכירי לשכת נתניהו הגיעו השבוע למשרדה של הח"כית הטרייה טלי גוטליב בכנסת. הם באו עם מסר רגיש, שאני מתמצת במילותיי: להוריד קצת ווליום, להיות קצת יותר ממלכתית. לא צריך לאיים על היועמ"ש, לא צריך להסתובב עם להביור בין האולפנים. בשביל מה זה טוב? הרי נתניהו מנסה להרגיע. הרי המטרה היא להרדים את הציבור של המחנה מנגד, וגם חלק מהציבור של המחנה הביביסטי, שלא באמת זורם עם כל מה שמתברר לו עכשיו (שוב, אלה המילים שלי).

שני הבכירים הם איקי כהן, המועמד למנכ"ל הכנסת, וצחי ברוורמן, כנראה ראש הסגל. אלא שהפציינטית שלהם לא שיתפה פעולה. לבקש מטלי גוטליב להרגיע מסוכן יותר מלבקש ממשפחת נתניהו לשלם. ח"כ גוטליב, כמו שאומרים, זרקה אותם מכל המדרגות. היא הבהירה להם שנבחרה כדי להביע את עמדותיה, ואלה עמדותיה. זה הווליום שלה. היא לא תשקר לעצמה ולא תשתנה. זה מה שיש. לזכותה של ח"כ גוטליב ייאמר שכשפניתי אליה לתגובה, אישרה בקווים כלליים את הסיפור. לא התנצלה, לא ירדה למדרון אחורי, לא התקפלה. נראה אם תחזיק מעמד. הסטטיסטיקה נגדה. בינתיים, היא צורחת נגד הרוח.

לגנותה אפשר להוסיף, שזמן קצר אחרי שקיבלה ממני את השאילתה, הלכה ופרסמה את הסיפור בעצמה בקבוצת וואטסאפ של הליכוד. לו ביררה, הייתה מגלה שזה מעשה שלא ייעשה. מעכשיו, אין סיבה לפנות אליה לתגובה, מכיוון שהיא לא שומרת על הדיסקרטיות הנדרשת ביחסי עיתונאי ומושא סיקורו.

במקביל לבניית הקואליציה האולטרה־ימנית, מגה־שמרנית והיפר-חרד"לית, מקדיש נתניהו אנרגיה רבה לקמפיין גן ורדים בליווי כינורות, מפזר אווירת פיוס ומנסה להרגיע. הריאיון שנתן לפודקסט אמריקני, שבו ניסה להרגיע את כל החוששים לדמוקרטיה הישראלית, לשלטון החוק ולמצב הביטחוני; ההכחשה הגורפת מאתמול על ביטול מצעד הגאווה בירושלים; הציוץ הרפה, הקצר והמאוחר בעניין ההסתערות על המג"ד מחברון ועל הרמטכ"ל כוכבי. נתניהו מנסה להדגים עסקים כרגיל. ללכת עם ולהרגיש בלי. עד היום הוא הצליח באתגרים קודמים. מצד שני, עד היום הוא לא הלך עם אבי מעוז, לא הצטלם עם בן גביר ולא כרת ברית עם סמוטריץ'. יכול להיות שהוא ירגיש בלי. השאלה היא, מה המדינה תרגיש. מה העולם יבין. האתגר הנוכחי גדול אפילו על מידותיו.

הוא העניק לאבי מעוז, אולי האדם החשוך ביותר שדרך אי פעם על מפתנה של כנסת ישראל, את המונופול על חינוך ילדינו. את הקושאן על יהדות ולאומיות. האיש שחזר השבוע על הבטחתו שמצעד הגאווה לא יצעד בירושלים. אדם שמייצג מנדט אחד בקושי, מקבל את המפתחות לתוכניות הלימוד של הילדים של כולנו.

תורתו של אבי מעוז, תלמידו של הרב צבי טאו, היא תורת רבני הר המור. נתניהו אמר בריאיון השבוע שלא, ישראל לא תנוהל על פי החוק התלמודי. אם רבני הר המור יקבלו את המפתחות, אנחנו נתגעגע לחוק התלמודי. אה, רגע. הם קיבלו את המפתחות. הרב צבי טאו הולך להכתיב לשליחו בכנסת איזה חומרי העשרה יקבלו הילדים שלנו בבתי הספר. זה אותו רב שהעגלה המלאה שלו מתמלאת עכשיו במתלוננות על עבירות מין. הוא אפילו לא טורח להכחיש. אבי מעוז לא טורח להגיב. אני מקווה שאנחנו נטרח להגן על הילדים שלנו.

המילה הפופולרית ביותר של הביביסטים בבואם לפרק את מערכות השלטון של המדינה היא "משילות". מעין מטרה שמקדשת את האמצעים. בשמה של המשילות הם (כלומר נתניהו) מפקידים את משרד האוצר בידיהם של שני שרים שהם דבר והיפוכו, ברוטציה. זהו לא מעשה מרכבה קואליציוני, זה מעשה חבלה רוטציוני. סמוטריץ' ודרעי מייצגים שתי תפיסות עולם כלכליות הפוכות לגמרי. אחד ינסה ליישם את תפיסתו במשך שנתיים, עד שזה יתחיל לחלחל יגיע השני ויהפוך הכול. והמדינה? בינתיים היא, כרגיל, תלך פייפן.

אבל זה לא נגמר כאן. דווח השבוע שהם שוקלים להפריד את ה"עלייה" מה"קליטה".עולה חדש יטופל על ידי פקיד איקס בקייב, ועל ידי פקיד ממשרד אחר כשיגיע ארצה. הגיוני. מצד שני, ביטול "סעיף הנכד" בחוק השבות יהפוך את שני המשרדים האלה למיותרים, אז חבל על העצבים. אה, ומדברים על רוטציה גם במשרדי התחבורה, ההתיישבות, הפנים, הבריאות. בעצם, הבריאות הוא משרד בונוס, סוג של חלטורה שיקבל אריה דרעי, בנוסף לפנים. משילות.

הציוץ הזה, פרי מקלדתו של ביביסט חרדי בוטה במיוחד, התפרסם אתמול: "אני מתנצל בפני ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט על שהוצאתי את דיבתו בפרסום דבר שקר כאילו שיפץ את ביתו הפרטי על חשבון המדינה, כאשר בפועל מדובר היה בהצבת אמצעי אבטחה סביב ביתו על פי דרישות שב"כ. בנט נענה לבקשת שב"כ שלא להיכנס למעון בבלפור, בשל הצורך לבצע עבודות שדרוג אבטחה חיוניות. רה"מ בנט לא השביח את ביתו ולא לקח לכיסו ולו שקל אחד. אני מצר על הדברים שפרסמתי ומבקש את סליחתו של רה"מ בנט, אשתו וילדיו על עוגמת הנפש שגרמתי להם".

כן, בנט החל כעת לטפל במכונת הרעל, על זרועותיה וספיחיה השונים. נדמה לי שזה קצת מאוחר, אבל מוטב מאי פעם. כשהיה ראש ממשלה, ניסה בנט להיות ממלכתי. לעסוק בענייני המדינה. לטפל בנושאים הבוערים באמת. באינטרסים החיוניים והקיומיים ביותר של עם ישראל בארצו. זוטות כמו ביטחון, גרעין איראני, גירעון תקציבי, מאמץ להחזרת משילות בדרום ובצפון. נדמה לי שבמשימות האלה הוא גם נחל הצלחה מסוימת פה ושם (מדיניות התקיפה בתוך איראן, בלימת הסכם הגרעין, בלימת הקונסוליה במזרח ירושלים, הרגעת עזה, קיום מצעד הדגלים ועוד).

הבעיה היא שבעידן הפייק והשקר (שמכונה בטעות גם עידן הרשתות החברתיות) עיסוק בענייני המדינה הבוערים הוא מותרות. מה שבאמת צריך לעשות זה תעמולה, הרעלת נשמות, הפצת שקרים, עלילות דם ותיאוריות קונספירציה הזויות, פירוק שיטתי של מוסדות המדינה, בנייה שיטתית של נרטיבים בדיוניים שישחירו את פני יריביך הפוליטיים. להפוך אותם לדמון המוחלט, לאיום על הציונות, היהדות, האנושות, מה שיבוא קודם. כשאתה מצליח לעשות את זה, אתה ראש ממשלה.

למרות הצלחותיו של בנט במשימות הלאומיות, במשימה הפוליטית הוא כשל. בשורה התחתונה, מכונת הרעל ניצחה. מי שחשב שהיא תגווע לאחר אישור התקציב, גווע בעצמו. מכונת רעל צריכה כמות גדולה של שנאה, כמות עצומה של אמצעים (זה יקר) ורשתות חברתיות כדי לפעול. למכונת הרעל שמרסקת את החברה הישראלית יש את כל זה, בשפע. וכך קרה שיריבי הממשלה היוצאת החדירו ללבבות את השקר של "53 מיליארד שקל למנסור עבאס"; הם שטפו את המוחות עם "הבונקר של בנט שעלה לנו 50 מיליון"; הם החדירו לתודעה שהרמטכ"ל ה־20, בני גנץ, סיפר שהוא גאה שסיכן את חייהם של חיילי גולני כדי לשמור על חיי הפלסטינים.

לא זו, אף זו: הם שכנעו ישראלים רבים שזהותה היהודית של ישראל בסכנה. שמישהו עומד למכור את יהדותה של המדינה לאחים המוסלמים. שהמונגולים בשער. כל זה הוא פייק מוחלט, כמובן. הבעיה היא, שבצד השני היה ואקום. בנט עסק בענייני המדינה, לפיד בענייני משרד החוץ, גנץ בענייני משרד הביטחון וליברמן בענייני משרד האוצר. הם האמינו שזו הדרך. בגדול, הם צודקים. במציאות, הם טעו.

בנט לא מתראיין, לצערי, אבל הבנתי שהוא מטפל עכשיו במכונת הרעל כמו יקה בדואי. בסבלנות ובקפדנות. השקרים והשקרנים מתויקים אצלו, עד האחרון שבהם. הם יתנצלו, יתקנו וישלמו. אני מקווה שהוא יפנה גם לראש הנחש, לאותם אנשי מקצוע לכאורה שאפשרו את הפייק, שהנביטו את השקר, ששיתפו פעולה עם התועבה הזו. אלה שפרסמו שהוא משפץ את ביתו ב־50 מיליון במילים דו־משמעיות, והניחו למכונת הרעל להפיץ ולתדלק את זה הלאה.

למה בנט עושה את זה? אני לא חושב שהוא מתכנן קאמבק. בטח לא בעתיד הנראה לעין. נדמה לי שהוא עושה את זה כי הוא מבין שמה שקורה כאן בשנים האחרונות, בשליחותה של המשפחה שמנסה לפרק את המדינה, הוא איום קיומי על האפשרות להמשיך ולהתקיים כמדינה יהודית, דמוקרטית, ליברלית ומערבית. העובדה שישראלים רבים כבר לא מסוגלים להבחין בין אמת לשקר, בין דמיון למציאות, בין חושך לאור, היא תוצר ישיר של מכונת הרעל שנבנתה כאן על הריסות המסגרת הממלכתית שפעם איחדה אותנו.

בנט מנסה לטפל בה עכשיו, באמצעים משפטיים ופרטיים. כל שקל שיזכה בתביעות הדיבה שהוא מתכנן לתבוע, ייתרם לעמותת אור למשפחות, התומכת במשפחות של לוחמים שנפלו. נדמה לי שהסכום הראשון כבר נתרם (מי שהתנצל השבוע גם שילם). הוא רוצה לנסות לטהר את האווירה הציבורית, להחזיר את שד השנאה המכוער לבקבוק. אני לא בטוח שהוא לא איחר את המועד.

השקרים ממשיכים להתעופף סביבנו ולהרעיל את האווירה גם עכשיו, וביתר שאת. הנה דוגמה: תכירו את ד"ר אביעד בקשי, ראש המחלקה המשפטית בפורום קהלת, מרצה בכיר למשפטים באוניברסיטת תל אביב. איש רציני. השבוע הוא התראיין בכתבתה של לי נעים על "עילת הסבירות" בחדשות 12. הוא מאלה שסבורים שצריך לבטל את העילה הזו כבסיס להחלטות בג"ץ הפוסלות החלטות מנהליות או שלטוניות. זכותו. הבעיה היא, שכדי לקדם את העמדה הזו, הוא סיפר לציבור, ברייטינג שיא, מעשיות הזויות.

ד"ר בקשי טען שבג"ץ ביטל בזמנו את מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל בגלל עילת הסבירות. הנה מה שאמר: "לפי פרשנים צבאיים, האלטרנטיבה (לתפקיד הרמטכ"ל) הייתה בין רמטכ"ל יותר התקפי, שהיה גלנט, לרמטכ"ל יותר הגנתי, שהיה גנץ. נתניהו וברק", הסביר ד"ר בקשי בידענות, "באותה תקופה היו מוכווני מטרת תקיפה. בא היועמ"ש ואומר 'לא, אי אפשר, זה בלתי סביר באופן קיצוני'". בהמשך, הסביר ד"ר בקשי את הנרטיב של נתניהו וברק, שרצו בגלנט: "יותר חשוב לנו שיהיה רמטכ"ל המתאים ביותר למשימה העליונה שאנו רואים לנגד עינינו, מאשר הבעיה הלא נעימה שזה בן אדם שהתנהל באופן בעייתי בגדר ביתו", הסביר.

לא היה, לא נברא, משל לא היה. מדהים שהדברים האלה הושמעו בטלוויזיה הפופולרית בישראל ואף אחד (חוץ מגיל גן־מור מהאגודה לזכויות האזרח) לא טרח לתקנם. האמת היא שאף אחד לא הפריע לנתניהו ולברק למנות את הרמטכ"ל. ההתקפי. עובדה: הם מינו אותו. המינוי אושר בממשלה וגלנט הוכרז כרמטכ"ל ה־20 של ישראל. אלא שאז עתרה התנועה הירוקה לבג"ץ נגד המינוי. הסיבה: שני תחקירים מכוננים שפרסם שותפי, קלמן ליבסקינד, על מעלליו של גלנט במושב מגוריו, על השתלטות על עשרות רבות של דונמים, על דורסנות, על ניצול מעמדו, על תצהיר שקרי לכאורה לבית המשפט, על מה לא.

מה קרה בבג"ץ? לא תאמינו. את הבקשה לצו ביניים, בג"ץ דחה. אבל בינתיים התרבו הממצאים על מעלליו של גלנט. הם פורטו גם בטור הזה. לא, לא מדובר ב"גדר ביתו". בעקבות הממצאים, קם השר מיקי איתן, נסע למושב, ישב עם המושבניקים וחזר עם הר של חומר. הוא התייצב אצל מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס עם החומר. כן, נשבע לכם שפעם היה כאן מבקר מדינה עם שיניים. לינדנשטראוס הוציא דוח מיוחד על גלנט, עם שורה תחתונה מהדהדת. שיקר לבית המשפט, השתלט על שטחי ציבור וכו' וכו'.

בשלב הזה, לא נותרה ליועמ"ש יהודה וינשטיין ברירה. הוא לא אמר לממשלה שצריך לבטל את המינוי. הוא גם לא אמר שום דבר שקשור לעילת הסבירות. הוא אמר רק את זה: "יהיה קושי להגן על המינוי בבג"ץ". זה הספיק לנתניהו ולברק, שפשוט כינסו את הממשלה וביטלו את המינוי. בג"ץ מעולם לא קיבל החלטה בנושא. עילת הסבירות לא קשורה. ועוד משהו: לא הייתה אלטרנטיבה בין גלנט ה"התקפי" לגנץ ה"הגנתי", משתי סיבות מצטברות. ראשית, גנץ לא היה אופציה. הוא כבר השתחרר מצה"ל. לאחר ביטול מינוי גלנט, פנו נתניהו וברק לאיזנקוט, אחר־כך ליאיר נווה. רק אחרי ששני אלה סירבו (איזנקוט אמר שלא עשה תפקיד מטה ויזדקק לחפיפה ארוכה), הם פנו לגנץ והחזירו אותו מהאזרחות.

בכך לא תמו בדיותיו של ד"ר בקשי. גלנט היה באותם ימים התקפי בערך כמו שבקשי עצמו היה אז הוטנטוטי. בימי תכנון וביצוע ההתנתקות היה גלנט המזכיר הצבאי של שרון וחבר בכיר ב"פורום החווה", שבו נולדה אותה התנתקות. כל מי שדיבר איתו אז הכיר את תמיכתו העקבית והנלהבת בהתנתקות. הוא ידע שיקבל אחר כך את פיקוד הדרום ובנה על השקט שישרור שם אחרי שנצא מהרצועה. הוא היה נושא כלים ממושמע של שרון ואנשיו ואחר־כך הצטרף לכחלון בכולנו. באותן שנים הוא התבטא בעד רעיון שתי המדינות, נגד הקיצונים ונגד דעות שהיום הוא אוחז בקיצוניות מהן.

ואנקדוטה לסיום: לאחר ביטול מינויו של גלנט לרמטכ"ל, הוא עוד יצא לסבב אולפני טלוויזיה שבו הכריז שיהיה הרמטכ"ל ויהי מה. היועמ"ש דאז, יהודה וינשטיין, פרסם בספר שהוציא לאחרונה שבאותו ערב התקשר אליו ראש הממשלה נתניהו ואמר לו "ראית את גלנט? מזל שלא מינינו אותו. עמדנו על סף תהום, וניצלנו".

אחרי שכתבתי את כל זה, החיים והנסיבות מוכיחים לנו בכל פעם מחדש כמה הכל יחסי. בהשוואה למועמדותו של בצלאל סמוטריץ' לשר ביטחון, נראה מינויו הצפוי של יואב גלנט כאי של שפיות. בכל זאת, האיש היה אלוף בצבא, הוא רב־ניסיון, מכיר את המערכת, מבין את הסיכונים ויצא לו להוביל חיילים לקרב. נקווה לטוב.

ד"ר אביעד בקשי מסר בתגובה: "הממשלה החליטה למנות את גלנט משיקולים מקצועיים, כאשר לפחות עיקרי הדברים כבר היו ידועים וקוים עליהם דיון. הממשלה חזרה בה לנוכח עמדת היועמ"ש שקבע שיש בעיה משפטית במינוי בשל עילת הסבירות. את עמדתו המנוגדת להחלטה הראשונה של הממשלה היועץ אף שיגר לבג"ץ בזמן שתפקידו היה להגן על ההחלטה וטען בשם הממשלה כי 'הנתונים הקיימים באשר להתנהלותו של האלוף יואב גלנט מעלים קשיים משפטיים מהותיים באשר לסבירות ההחלטה למנותו לרמטכ"ל'. עצם העובדה שהדיון בעניין סבירות מינויו של גלנט הפך למשפטי והתקיים הן בפני בג"ץ והן בפני היועמ"ש (ועל כך אין חולק), הובא כהדגמה מצוינת לעיוות שבעילת חוסר הסבירות".