"חקרו אותי אזוק, גררו אותי על הרצפה ולא נתנו לי לישון. ניצלתי מלינץ' אבל הפכו אותי למחבל"

הסיפור הזה החל בטיול שערכה חבורת ילדים קטנים מאריאל, מלווה במבוגר אחד, כמה עשרות מטרים מחוץ לגדר המקיפה את העיר. הוא המשיך במפגש מפחיד עם קבוצה של עשרות ערבים שעלתה לעברם מהכפר הסמוך, מצוידת באבנים, באלות ובגרזינים, ובהיתקלות פיזית שבסופה דקר למוות א' (השם המלא שמור במערכת), המלווה של קבוצת הנערים, את אחד התוקפים הערבים. הוא נגמר כשא', שסיים את היום הזה בתחושה שהצליח להציל את הילדים שאיתו רגע לפני שיישחטו, מצא עצמו עצור לשבועיים כחשוד ברצח ממניע טרוריסטי, מצוי תחת חקירות קשות במתקן של שב"כ, כשבמשך שישה ימים מתוכם הוא מנוע מלהיפגש עם עורך דין.

גם אם נקבל את ההנחה שכל אירוע שבסופו נהרג אדם מחייב בדיקה של המשטרה, הרי שהחלטה על חקירת שב"כ אגרסיבית, בנסיבות הללו, העלתה כבר בזמן אמת סימני שאלה גדולים. שום דבר בסיפור האירוע הזה לא לימד על כוונה מוקדמת של א' לפגוע במישהו, ודאי לא על רצון לבצע פעולת טרור, כפי שיוחס לו בחקירה. גם משום שמהר מאוד התברר לכל הגורמים כי המפגש בין הקבוצה מאריאל לבין הערבים מהכפר הסמוך איסכאכא ניזום על ידי התוקפים שעלו מכפרם לעבר הנערים היהודים, כשהם מצוידים בנשק קר, וגם משום שמי שיוצא מביתו מתוך רצון לפגוע בערבים, לא לוקח איתו בדרך כלל 17 ילדים קטנים, ולא יוצא איתם לשטח כשהוא אינו חמוש.

כך או כך, חודשיים בלבד אחרי האירוע הזה הודיעה הפרקליטות לעדי קידר מארגון "חוננו", עורך דינו של א', שתיק החקירה נגדו ייסגר בלא כלום. ככל שמדובר בתיקים מהסוג הזה, כאלה שמתחילים בחשדות כבדים לרצח, מדובר במהירות שיא חריגה מאוד. עוד קודם לכן, במהלך דיון משפטי ובתשובה לשאלותיו של עו"ד קידר, אישר נציג המשטרה שהערבים אכן היו מצוידים באלות ובגרזינים, כפי שטען א' בחקירתו, שהם זרקו אבנים על קבוצת היהודים, ושהיה חשש לשלומם של הנערים. בנוסף, אישרה המשטרה את מה שנחשף קודם לכן באתר "הקול היהודי", שחלק מהערבים שתקפו את הנערים היהודים היו פעילי חמאס.

בכמה מקרים, במהלך דיונים שנערכו בהארכת מעצרו, בעודו מנוע מפגש עם עורך דין, ניצל א' את ההזדמנות וסיפר לשופטים על החוויות הקשות והמשפילות שעוברות עליו במתקן שב"כ. כיצד נגרר בעירום. כיצד עשה את צרכיו במכנסיים והושאר כך, מלוכלך. כיצד נמנעת ממנו שינה. עכשיו, מגולל א' את הסיפור המלא. המפגש עם קבוצת הערבים. הפחד לחייו ולחיי הילדים שעליהם היה אחראי. הפגיעה באחד הערבים שאיתו הגיע למגע פיזי, רגע לפני שזה ידקור אותו. המעצר. חקירות שב"כ. האלימות שספג. היחס המשפיל. והמחיר שמשלמת משפחתו עד היום.

זה סיפורו של איש בן 44, אב לשלושה ילדים קטנים, שניסה להגן על עצמו ועל קבוצת ילדים מול פורעים ערבים ומצא את שירות הבטחון הכללי מתייחס אליו כמו אל טרוריסט רוצח.

"הכול התחיל כשהצטרפתי באותו היום לנערים צעירים מגרעין אריאל. זה גרעין שמעוניין בעתיד להתיישב במקום שנמצא היום מחוץ לגדר של אריאל, צמוד לעיר, קרוב מאוד לאוניברסיטה. הכוונה הייתה ללכת לסיור עם הילדים, מדברים איתם שם על אהבת הארץ, מישהו אומר איזה דבר תורה, עושים קצת עבודה קלה של ניכוש עשבים כדי שהילדים ירגישו שהם עושים משהו, וחוזרים הביתה.

"היו איתי בסך הכול 17 ילדים, רובם בני 12־14, אחד היה קצת יותר גדול. חלק הגיעו עם אופניים, אחד הגיע עם קורקינט, זה ממש צמוד לאיפה שהם גרים. יש שם שער מסודר, עם ש"ג ואבטחה. ספרתי אותם, כל אחד אמר את השם שלו, ואמרנו 'נפנה קצת אבנים ונתיישב'. עברו אולי חמש דקות, ואחד הילדים אומר לי 'הנה עוד כמה נערים הגיעו לעזור'.

"אני מרים את הראש, זה שטח לא ישר, ובמרחק של כמה עשרות מטרים מאיתנו אני רואה שזה לא נערים שלנו, אלא קבוצה של ערבים, אולי 40 איש, שיוצאת לכיווננו מתוך העצים. אני רואה מקלות וברזלים בידיים שלהם, ואני מתחיל לשמוע את הצעקות שלהם 'רוח מין הון' ו'מה אתם עושים פה', והם מתחילים להתלהט. באותו רגע נפל לי הלב כי אני כבר קולט מה הולך להיות פה. אני קולט שאני בעמדת מיעוט, שאני לא חמוש, ושיש לי פה ילדים שאני צריך לשמור עליהם.

"הילדים נכנסים ללחץ. חלק מהם בכו. ואני רואה שמתקדמים אלינו שני חבר'ה עם גרזינים, והדבר הראשון שעולה לי בראש זה התמונה מהפיגוע באלעד. המחשבה הראשונה אומרת לברוח מהר בחזרה ליישוב, שאנחנו צמודים לגדר שלו, הבעיה הייתה שהערבים הגיעו מהצד שממנו באנו, כלומר מהצד של השער של אריאל, וכדי לחזור אני צריך לעבור דרכם. והם חוסמים לנו את היציאה. ואני עם 17 ילדים. והם בצעקות, ובצרחות, ועם כלים בידיים.

"אמרתי להם 'אנחנו הולכים, באנו רק לעשות פה גינון', אבל הם לא נותנים לנו. אתה רואה את הזעם שלהם, ומכאן מתחיל סרט אימה. היה שם איזה איש מבוגר שחשבתי שדרכו נרגיע את החבר'ה. בחור עם גלביה בן איזה 50־60, שהיה נראה כמו מישהו שאפשר לדבר איתו, אבל מהר מאוד העניינים התחילו להתלהט וקלטתי שהם לא סופרים אותו ומי שקובע עכשיו זה הצעירים חמומי המוח והם מתקדמים אליי ואנחנו הולכים אחורה.

"בשלב הזה הקבוצה שלהם נפרדה. רובם נשארו איפשהו מאחורה. איתנו המשיכו ארבעה שהיו הכי קרובים אלינו, שניים עם גרזינים קטנים, אחד עם סכין ואחד עם שיפוד ברזל, ומאחוריהם עוד ארבעה שגם הם עם דברים בידיים. אנחנו מנסים להתרחק מהערבים, נסוגים כל הזמן אחורה לכיוון השדות, ובעצם הולכים ומתרחקים ומהשער של אריאל שאני כבר לא רואה אותו. אני מניח שבכל האירוע הזה הלכנו אולי 250 מטר אחורה.

אני מסתכל אחורה בחטף ורואה שם איזו מזבלה של הערבים שאנחנו הולכים לכיוונה, ואני מבין שזה רק הולך ונהיה יותר ויותר גרוע. הם מפרידים ביני לבין החזרה הביתה ודוחפים אותי לעומק השטח. ואני כל הזמן מנסה להרגיע אותם. 'חלאס. הנה, אנחנו הולכים'. אני כל הזמן מבקש סליחה בתנועות ידיים, לא רוצה להראות להם שום עוינות. ואני בפחד. באימה. גם מפחד על עצמי, יש לי שלושה ילדים בבית, וגם מפחד על הילדים שאיתי".

"מדי פעם היו הפוגות קצרות שבהן הם מפסיקים להתקדם והמבוגר מאחורה מנסה להרגיע אותם, ואז הם שוב מתחממים ואז עפות אבנים לכיווננו. עוד קודם ביקשתי מילד גדול שהיה לידי עם טלפון שיצלצל מהר למשטרה. הבנתי שבמקום זה הוא צלצל לאבא שלו, ולא היה לי ברור איפה אבא שלו ואם הוא בכלל יכול לעזור. ניצלתי רגע שיכולתי, ובמקום לצלצל 100 למשטרה ואז תענה לי מוקדנית, וייקח לי זמן להסביר לה איפה אני, והיא לא תבין, שלחתי מהר הודעה בקבוצת הוואטסאפ של הגברים ביישוב שלי".

קבוצת הוואטסאפ, יש לומר, ממחישה את ההיסטריה ואת הבהלה ששרתה בשטח ברגעים הללו. מי שעובר על הכתוב בה, יתקשה להבין איך עצר שב"כ בהמשך את א' וייחס לו פעולת טרור ממניע גזעני, כאילו הלך לחפש ערבים כדי להרוג אותם. א', כך מלמדת ההתכתבות, ביקש דחוף את מספר הטלפון של רכז הביטחון. "לא עונה, סססאמק", כתב אחרי רגע. "מה קרה", שואל אותו אחד החברים. "דחוף", הוא עונה, "50 ערבים עלינו... בכניסה לאריאל, אני עם ילדים בני 14, 18 ילדים איתי, 50 ערבים עלינו". אחד החברים מעדכן שהוא "שולח את הכיתת כוננות". א' משיב: "ילדים בוכים פה, שלח מהר".

"בעקבות הפנייה שלי", הוא ממשיך, "אני מקבל מבול של טלפונים מחבר'ה שלי. 'איפה אתה, אנחנו באים'. זה נתן לי תחושה קצת יותר טובה, קיוויתי שתוך זמן קצר הם יחברו אליי, אבל המצב הלך והסלים לאט לאט, ואני מבין שאני כבר עמוק בשטח ולך תדע כמה זמן ייקח למישהו להגיע אליי. בינתיים הערבים כל הזמן הם מתקדמים ואני נסוג. איבדתי קצת תחושת זמן אבל אני מעריך שהכל לקח משהו כמו 20 דקות.

"יש מולי בעצם שלוש קבוצות. ארבעה אנשים חמושים בכלים קרים שנמצאים איתי בחזית כל הזמן, ולא עוזבים אותי ומידי פעם זורקים אבנים. כמה מטרים מאחוריהם עוד איזה ארבעה. ויש את הקבוצה של משהו כמו 40 שנעלמו, ושהבנתי שהם עלולים לפגוש את החבר'ה שלי כשהם יגיעו. הבנתי שאני לא יכול להעריך מתי יחברו אלינו ומתי יחלצו אותנו. הילדים כולם מאחוריי, ואני הולך עם הגב אחורה ועם הפנים קדימה, כדי לא לאבד קשר עין כי פחדתי שבכל רגע הם יפתחו בדהרה אלינו.

"בנקודה הזו קרה משהו שהשליך על כל העסק. הילדים שהלכו אחריי, שינו קצת כיוון כי השטח מפותל, לא ישר, ובמקום ללכת אחורה הם שברו קצת באלכסון לכיוון הגדר של היישוב, ואז נוצר מצב שבו הם נתקעו בגדר ולא יכלו יותר ללכת אחורה. מקדימה הערבים, מאחורה הגדר, ואין לנו לאן לברוח יותר. ואני כל הזמן בראש במחשבה שברגע אחד הם יכולים לשחוט את כולנו. בינתיים, בניסיון לעכב אותם, עשיתי תנועות כאילו אני מחזיק אקדח בחגורה, ואני עומד לשלוף אותו. בהתחלה זה עבד, והם באמת הלכו אחורה. אחר כך הם ראו שאין לי כלום ושוב התקדמו אלינו.

"מי שלא היה שם לא יבין מה עבר עלינו. הם היו עם רצח בעיניים. ואני מבין שאין לי יותר טריקים ושאנחנו במבוי סתום. הילדים שאחריי נעצרו על הגדר ונצמדו אליה, אולי בגלל שהם ראו את הרכז ביטחון של אריאל שהגיע לכיווננו מהצד השני של הגדר. הוא ראה אותי ואני לא ראיתי אותו. הוא היה כמה עשרות מטרים מאיתנו. אחר כך הוא גם ירה באוויר בניסיון לעזור לנו.

"לא היה לנו יותר לאן לברוח, ובשלב הזה, כשהרביעייה הראשונה שלהם אולי במרחק של עשרה מטרים מאיתנו, זו הפעם הראשונה שאני מבין שאין ברירה, ואני מפסיק ללכת אחורה ומחליט ללכת קדימה. אליהם. זו החלטה של רגע. כי החשיבה שלי אומרת שאין לאן לברוח, ושעדיף שיתעסקו איתי. רציתי למשוך את כל האש אליי. שתבין, היה לי ברור שאני לא יוצא משם. כשאתה רואה את הגרזנים ואת הסכין ואת הלהט שלהם, אתה יודע שזה לא יכול להיגמר טוב.

"ידעתי כל הזמן שיש לי בכיס כלי עבודה חד, משהו שאני לוקח איתי כשאני יוצא לשטח. לא בדיוק אולר, אלא מין כלי חד שאני משתמש בו כדי לחתוך חוטים וכל מיני כאלה. ואני לא מוציא אותו ולא נוגע בו במהלך כל האירוע כי ברור לי שזה רק ילהיט את הרוחות. ואז נוצר מצב שאני מתקרב אליהם, ואני מבין שאני הולך להיאבק בארבעה והסיכויים פה הם לרעתי, במיוחד כשהם מצוידים במה שהם מצוידים.

"צעקתי 'ילדים, תגנו על עצמכם'. ידעתי שאם הם ישחטו אותי, אני כבר לא אוכל להגן עליהם. ואז הילדים קיבלו תושייה ובלי שאמרתי להם, כשהערבים באים אליי, הם התחילו לזרוק אבנים על הערבים. בשלב הזה זה ממש הציל אותי. רק בזכות זה הרביעייה נפרדה. הם ניסו לזוז הצידה כדי להתחמק מהאבנים. ואז אני מוצא את הראשון עומד מולי במרחק של אולי שלושה מטרים. הוא הכי קרוב אליי. הוא זורק עליי אבן שעוברת לי בצד שמאל, ליד הראש. הרגשתי את המסה שלה. אם היא הייתה שני סנטימטרים הצידה, הוא מפרק לי את הפרצוף.

"אחרי שהוא זורק את האבן ומפספס, הוא מושיט יד אחת וכמעט מצליח להניח אותה עליי, ועם היד השנייה הוא מרים את הסכין, ואני מוציא את הכלי שהיה לי בכיס ובפעולה הגנתית של שנייה, אני מרים אליו את היד, הוא נפגע, ואני מצליח להדוף אותו ממני. זה שנייה אחת וכל הסיפור נגמר. עניין של מזל. אם אני לא מגיב באותה שנייה, אני מת. הייתי מקבל את הסכין שלו בלב, בבטן, לך תדע איפה, ואם הוא עובר אותי, אז זה הילדים.

"עשיתי מה שהייתי צריך לעשות באותו רגע. הוא נפל בבת אחת ונתן צעקה של כאב, ואז ברגע אחד, כשהם קלטו שהוא על הרצפה, כל השלושה וכל האלה שהיו אחריהם, עצרו את הכל, עזבו אותנו והלכו אליו לטפל בו. זה גמר את כל הסיפור ברגע אחד. נס גדול. מאוחר יותר שאל אותי החוקר מהימ"ר למה לא ברחתי. אמרתי לו 'תשמע, כל אחד מהילדים האלה בני 12 היה יכול להיות הילד שלי. אתה היית עוזב את הילד שלך ובורח?'. מה הם רצו? שאני אעזוב את הילדים וארוץ? לא העליתי בדעתי אפילו לשנייה אחת לעזוב אותם".

"לקח לי זמן להבין שהרווחתי את החיים שלי. שלי ושל הילדים. שאני חי. תוך זמן קצר הכוחות הגיעו אליי והאירוע כולו נגמר. כשיצאתי מהשטח, בכלל לא ידעתי שהרגתי את הבנאדם. חשבתי שהוא פצוע. אגב, היו שם מלא אנשים, משטרה, צבא, ולא עצרו אף אחד מהערבים.

"יצאנו משם, השוטרים לקחו לי תעודת זהות, שאלו אותי מה קרה, סיפרתי להם, רשמו את הפרטים שלי, ואמרו לי 'סע הביתה, אם נצטרך נתקשר אליך'. החזרתי את הילדים לאריאל, אני יורד לכיוון הבית ואז אני מקבל טלפון מאיזה חבר שאומר לי שהבחור מת. איך שהוא אמר לי את זה קיבלתי פיצוץ בלב. זה לא משנה שהוא מחבל ושהוא בא להרוג אותנו, עצם זה שאתה הורג מישהו זה מטלטל.

"ניסיתי להרגיע את עצמי. הגעתי הביתה מאוד נסער. התחלתי להריץ מה מחכה לי. כל הלילה לא הצלחתי לישון. כל הזמן שחזרתי מה היה שם. שיכולנו למות שם כולנו. בבוקר צלצלו מהמשטרה ואמרו לי להגיע לתחנת אריאל. אני, בשיא התמימות שלי, מגיע לתחנה ומתכנן לספר את כל מה שסיפרתי לך. ואז, במקום שהשוטרים יחקרו אותי, שלושה או ארבעה חבר'ה על אזרחי, אומרים לי 'אנחנו משב"כ, אנחנו רוצים שתתלווה אלינו לחקירה'.

"ביקשתי לדבר עם עורך דין. אמרו לי 'אתה מנוע פגישה עם עורך דין, אתה בא איתנו למתקן לחקירה'. אמרתי להם 'אם אני לא יכול לדבר עם עורך דין, אני לא מדבר'. לקחו אותי לאשקלון, למתקן חקירות שלהם. שמו לי אזיקים, ידיים ורגליים, והלבישו אותי במדים החומים של העצירים הביטחוניים, כמו שראיתי פעם בתמונה את ברגותי. השפלה שאי אפשר לתאר.

"שבועיים הייתי במתקן הזה ואני לא יודע איך הוא נראה. כשאני בתא או בחקירה אני רואה, בין לבין מחוץ לתא אני עם כיסוי על העיניים. היו שם תאים עם תנאים של לפני מאה שנה. אפור, מסריח. שירותים 'בול פגיעה', אין מקלחת, אין מיטה, אתה ישן על מזרון על הרצפה. מכניסים אותך לחדר חקירות, ואתה בתוך סוג של סרט. ידעתי שאני לא בקייטנה אבל אני בכלל לא אמור להיות שם. אני הקורבן בסיפור הזה, לא התוקף. וככל שעוברות השעות אני מבין שאני בסרט טורקי.

"חוקרים נכנסים ויוצאים, כל פעם חוקר אחר, יש כאלה שמתחילים נחמדים ואז משתגעים עליך, יש כאלה שישר נכנסים בך. לא נתנו לי לישון, הרגשתי מחוק. לא מסוגל לתפקד. כל פעם מוציאים אותי לתא כדי לאכול ומחזירים אותי לחקירה. לא יודע כמה זמן עובר ומה השעה. החקירה התחילה כשהחוקר מבקש ממני לספר על עצמי ואז הוא אומר לי 'אתה חשוד ברצח'. נבהלתי, כי זה לא הסיפור, ומה לי ולזה. ואז אני מתחיל להבין מהם שהם מנסים לשייך אותי לארגון טרור. 'יש לך ארגון טרור שמבוסס על ילדים'. ואני מסתכל עליהם ואני אומר להם 'אתם לא בכיוון'.

למה לא סיפרת לחוקרים בפשטות מה קרה לך, אני שואל את א', הרי יש לך סיפור פשוט של הגנה עצמית. "לא מתאים לי לדבר עם אנשים שמשייכים אותי לארגון טרור", הוא עונה. אמרתי להם שאני רוצה עורך דין ואני רוצה לדבר עם משטרת ישראל. כי כשאתה מדבר עם שוטר, הוא מקליד כל מה שאתה אומר ואתה קורא כל מילה וחותם. בשב"כ זה לא ככה. הם כותבים מה שהם רוצים ומתי שהם רוצים. אמרתי להם 'אתם מאשימים אותי בהאשמות מופרכות, יש לכם עדויות של הילדים בשטח, אני לא משתף פעולה עם כל זה'.

"פחדתי משב"כ שהם יוציאו דברים ויסלפו עובדות. אין לי שליטה על מה שהם כותבים. אני מעריך מאוד את שב"כ, אבל פה הם הגזימו. אם הם מתייחסים אליי כמו מחבל, אני איתם לא מדבר. חושבים שרצחתי? יש משטרת ישראל. הפעילו עליי לחץ לא נורמלי. קודם כל זה הכיסא חקירות. יש להם שם כיסא שמחובר לרצפה, שאתה אזוק אליו מקדימה ברגליים, כשהידיים שלך קשורות מאחורי הגב. זה כיסא שאני לא יודע איך הם בנו אותו, אבל אחרי חמש דקות שאתה יושב עליו ככה, אתה מרגיש זרמים בעצמות ובישבן ומתחיל לדקור לך והכאב מתפשט לך לכל החוליות בגב, ולרגליים ולצוואר. אתה מרגיש שאתה מתפרק. ישבתי שם ככה כל פעם שבע-שמונה שעות. מארוחה לארוחה.

"והכיסא הזה זו רק ההתחלה. אחרי זה באו דברים קשים יותר. ואני כבר אומר לך שאני לא מתכוון לספר לך כל מה שעברתי שם. אני מתבייש. יש דברים שאני שומר אצלי ושגם אשתי לא יודעת. מפעילים עליך לחץ של חוסר שינה, ואתה מותש, ואתה מסטול מעייפות, והם חוקרים אותך נון סטופ. הייתה מציאות שקרסתי פיזית על הכיסא.

"בערב שבת לקחו אותי לעוד חקירה. אני גמור מעייפות, והחוקר מבקש שוב 'תספר מהתחלה', ואני בסך הכול מנהל איתם שיח, לא שותק, אבל גם לא נכנס לפירוט של האירוע עצמו. ואז אני פותח את העיניים ואני רואה חושך. ואני עם עיניים פתוחות. ואני לא רואה את החדר. ואני מתחיל להרגיש לחץ בחזה, והחזה מתחיל לשרוף, ואני מרגיש כאילו משאית של טון וחצי יושבת עליי. אנחנו משפחה של בעייתיים עם הלב. כל המשפחה שלי מתו מהלב. ואני עם כולסטרול גבוה. ואני אומר לחוקר 'אני כנראה עובר משהו, אני לא מצליח לראות אותך, ואני עם כאבים חזקים בחזה, קח אותי למרפאה'. והוא מתחיל להסתלבט עליי. 'התחלת עם המשחקים?' אמרתי לו 'אני קורס. נראה לי שיש לי אירוע לבבי'.

"הוא מושך אותי אולי שעה ככה בתוך החדר, מתעלם ממה שאני אומר לי, ואני מרגיש שאני מחליק מהכיסא. לא מצליח להחזיק את עצמי. והוא צוחק וממשיך: 'תגיד, איפה גדלת?', כאילו מנותק מהאירוע. ואני באפיסת כוחות. הוא מנסה להזיז אותי ולסדר אותי שוב בכיסא בכוח ואני שוב מחליק. והוא מחזיר אותי ואני שוב מחליק. ואז הוא קורא לשני אנשים ואומר להם 'קחו אותו למרפאה'. הם אומרים לי 'תקום' ואני אומר להם 'אני לא יכול'. הם לוקחים אותי בידיים, אחד מימין ואחד משמאל, וגוררים אותי ככה עד המרפאה, נראה לי משהו כמו 200 מטר. ואני מנסה להתרומם ולעזור להם ולא מצליח.

"מגיעים למרפאה, אני לא רואה כלום כי העיניים שלי מכוסות, ומישהו מוריד לי את המכנסיים ודופק לי זריקה בתחת. לא יודע מה זה היה. הם קוראים לרופא, הוא עושה לי אק"ג, ואז הוא לוקח אותם הצידה ואומר "זה גבולי". ואני שומע שמישהו שואל אותו 'מה זה גבולי, יש לו אירוע לבבי או אין לו אירוע לבבי?'. והרופא עונה 'אני לא יודע להגיד לך בוודאות אבל זה גבולי'.

"אני שומע את זה, ועוד יותר נכנס ללחץ. לא מטפלים בי, לא מאמינים לי, מתייחסים אליי כאילו אני עושה הצגה ואני מרגיש נורא. יכול להיות שזו הייתה הצגה שעשו לי, אבל זה מה ששמעתי. ואז אחד מהם אומר לשני 'נראה לי שהוא משחק אותה'. אומרים לי 'תקום' ואני לא יכול. לא מסוגל. יש לי לחץ בחזה, אין לי דם בגוף, הכל מסתובב לי. לא יכול לעמוד פיזית, גם אם אני רוצה. הכל שורף לי, קשה לי לנשום. הם מנסים להרים אותי בכוח, מוציאים אותי מהמרפאה.

"ואז מגיע מישהו שאני לא ראיתי את הפנים שלו, והוא אומר להם 'בואו תראו איך מרימים נחקר'. הוא מושך אותי מהאזיקים של הידיים, וכשתופסים אותך ככה אתה חייב לעמוד, אחרת הידיים שלך נקרעות. אין דרך לשחק אותה. זה כאב בלתי נסבל. אבל אני לא יכול לעמוד. שלושה חודשים אחר כך הידיים שלי היו רדומות מזה. והוא מתחיל לגרור אותי מהמרפאה בחזרה לחדר החקירות, והמכנסיים נופלים לי עם התחתונים, והכפכפים נופלים לי, ואני חצי עירום, והוא גורר אותי על הרצפה ככה, ואין רחמים, ואני בצרחות נוראיות. את כל מתקן הכליאה הערתי מהצעקות שלי.

"הוא הרים לי את המכנסיים, מתישהו הוא כנראה התעייף, ואז הוא התכופף אליי, תפס אותי כדי להרים אותי ככה מהבטן, הצמיד אותי אליו, נתן לי לחיצה ואז יצא לי קקי. אני מתבייש לספר את זה. מהלחיצה שלו על הבטן שלי יצא לי במכנסיים. וככה הוא לוקח אותי עד החדר חקירות, ומטיחים אותי בכיסא כשאני כולי מרוח מלכלוך. בשלב הזה לא כל כך שמתי לב לזה. הייתי במצוקה. הייתי משוכנע שאני באירוע לב. ואני מרגיש ריח. ואני עם עיניים עצומות. והחוקר נכנס לאטרף עליי ומתחיל להתנהג כמו פסיכופט. הוא מתחיל להסתובב סביבי וכל פעם שהוא מאחוריי הוא לוחש לי בתוך האוזן 'נכון רצחת אותו?', 'בכוונה רצחת אותו?'.

"אני בסרט אימה. ככה הוא הולך מסביבי, וכל פעם בא לי מצד אחר. 'רצחת אותו בכוונה, נכון? נכון?'. ככה לוחש. ואני מרגיש שאני בתוך משהו לא הגיוני. אני ניצלתי מלינץ'. מה אתם עושים לי? ואני לא מחזיק מעמד על הכיסא ואני נופל אזוק. וזה כואב. והא ממשיך לחקור אותי כשאני תלוי ככה על הכיסא עם האזיקים. 'בוא תספר לי עכשיו מה קרה'. ואז מגיע שוב הבריון שגרר אותי לשם ותופס אותי מהאשכים, ומרים אותי שאני אשב. ואני לא יכול להתנגד. ובכוחות האחרונים שלי אני מנסה לעזור לו ולהרים את עצמי, ואני כבר לא יודע מה קורה איתי. ככה שלוש פעמים הוא הרים אותי מהאשכים. גמר אותי. בפעם הרביעית אני נופל. לא יכול. רק אז החוקר קרא למישהו, הביאו אלונקה וככה לקחו אותי לתא בחזרה.

"היה איתי שם בתא איזה בחור, שכל הזמן חשבתי שהוא מדובב ששמו לי, והוא היה היחיד שטיפל בי. הוא הרים לי את הרגליים, ושם לי מים על הפנים והוא שואל אותי 'מה זה, חרבנת על עצמך?'. כי ככה החזירו אותי לתא. ואני גמור מעייפות, וכמו ששמו אותי בתא ככה נרדמתי. התעוררתי בבוקר כולי קקי, הורדתי את המכנסיים ואין מקלחות. יש רק ברזיה ששטפתי בה קצת את עצמי. כשביקשתי להתקלח אמרו לי 'רק בערב'.

"בחקירה הבאה, החוקר התחיל איתי הכול מהתחלה. 'איך קוראים לך'? אמרתי לו 'תשמע, החבר'ה שלך פה אתמול כמעט הרגו אותי. אני מעכשיו לא מצייץ ולא מדבר איתכם עד שלא מביאים לי עורך דין. עד אז היה שיח קל איתם. סיפרתי להם בגדול מה קרה אבל בלי הפרטים. עכשיו אמרתי להם 'זה נגמר, אני מדבר רק עם המשטרה ורק אחרי שתתנו לי עורך דין'.

"הפחד שלי היה שאני אמות שם מהתקף לב או ממשהו אחר ואף אחד לא יידע, והם יספרו איזה סיפור. לכן כשהגעתי לבית המשפט להארכת מעצר היה לי חשוב לספר לשופט. שישמע. שיהיה כתוב בפרוטוקול. ואחרי שאמרתי בבית המשפט מה שעברתי, שגררו אותי ושהייתי עם הצואה עליי, בחקירה הבאה אחר כך נכנסו לחדר ארבעה חוקרים. 'אתה לא מתבייש? אתה מלכלך עלינו? אנחנו נקבור אותך!'.

"היו שם כמה שעות לא נעימות, דברים שאני לא רוצה להיכנס אליהם. גם אמירות וגם פיזי. אני מתבייש. זה לא נעים. אנשים מכירים אותי. אתה צריך להבין שמהרגע הראשון שם אתה מרגיש שעושים ממך סמרטוט. מביאים אותך למצב שאתה מרגיש קטן, ואתה מבין שיש מצב שאנשים שישבו פה יותר משבועיים דיברו רק כדי שיעזבו אותם והודו בדברים שהם לא עשו. גם אני הייתי קרוב להגיד לחוקר 'אתה יודע מה? תגיד לי מה להגיד, ואני אגיד'. אתה מבין? הם חשבו שזו שיטה שלי. ככה הוא אמר לי. שאני מביא ילדים קטנים לשטח בכוונה כדי שלא יחשדו בי, מחכה שיגיעו ערבים כדי להתחכך, ואז אני עושה את מה שאני עושה ואומר 'זה הם תקפו אותנו'.

"אני יודע שיש מקרים של אנשים שהגנו על עצמם ומצאו את עצמם בכלא. פחדתי שבסוף העסק הזה אני אצא עם שמונה או עשר שנים בפנים על משהו שלא עשיתי. שתבין, כשאני במעצר הם לקחו לי את האוטו, ופירקו לי אותו. עשו חיפושים בעסק של אבא שלי, עשו חיפושים אצלי בבית. הרי בזמן שהם חקרו אותי, הם גבו עדויות מאחרים, הם כבר ידעו שמדובר בהגנה עצמית, אבל הם התעקשו לשבור אותי.

כשסוף סוף נתנו לי לפגוש את עדי קידר, עורך הדין שלי מ'חוננו', והעבירו אותי למשטרה, התחלתי לדבר ולספר כל מה היה. אני כמה חודשים אחרי, ובינתיים סגרו לי את התיק בלי כלום, ושום דבר לא חזר להיות כמו שהיה. הפרנסה שלי נפגעה. אשתי לא חזרה לעבוד מאז שנעצרתי. גם אני עדיין מטולטל נפשית. בכל פעם שאני יוצא מהבית הילדים שלי שואלים 'אבא, לאיפה אתה הולך?', 'אבא, אתה חוזר היום?'. כמה ימים אחרי שנעצרתי, אתר 'הקול היהודי' גילה שחלק מהחבר'ה שתקפו אותי היו פעילי חמאס. תגיד לי, זה תפקיד של העיתונות לגלות את זה? איפה המשטרה? איפה שב"כ?".

גם במהדורת מוצ"ש ב"כאן 11" ישודר ריאיון של כרמל דנגור עם א'.

משב"כ נמסר כי "מדובר באירוע חמור בו נהרג פלסטיני, מדקירה בחזהו, שנחשד כפיגוע על רקע לאומני. משהתברר במהלך החקירה כי לא מדובר באירוע מתוכנן על רקע לאומני, המליץ שב"כ להעביר את החקירה להמשך טיפול המשטרה. הטענות בדבר שלילת זכויות הנחקר והתיאורים שהוזכרו המיוחסים לחוקרי שב"כ משוללות כל יסוד, והינן שקריות לחלוטין.

"יובהר כי החקירה התנהלה בהתאם להוראות הדין ונתונה תחת ביקורת שיפוטית קפדנית בהליכים וערכאות שונות. ככל שמועלות טענות על אופן החקירה בשב"כ, בסמכות הממונה על תלונות נחקרים במשרד המשפטים לבדוק אותן. שירות הביטחון הכללי הינו ארגון ממלכתי וכל פעולותיו מבוצעות על פי דין וחקירותיו מתנהלות בהתאם להוראות החוק והפסיקה, ונתונות לפיקוח היועמ"ש, פרקליטות המדינות, ובתי המשפט".