אין סוף זכרונות מקרבות מלחמת יום כיפור ברמת הגולן צרובים בראשו של אפרים יוסף. ימים ארוכים של לחימה לחיים ולמוות. מאז אותם ימים של תופת הוא שומר גם מזכרת מוחשית אחת- קסדת טייס סורי שהוא וחבריו לצוות הטנק לקחו בשבי. מאז, כבר 49 שנים הוא חושב על היום שישיב את הקסדה לטייס או למשפחתו. לאחרונה גילה במקרה מי היה אותו טייס סורי ולמד קצת על האויב שישב במשך כשעה בתוך הטנק שלו ושל חבריו. הוא חיבר את קצוות הארוע של אותו יום, יום ראשון, 7 באוקטובר 1973, יומה השני של מלחמת יום כיפור.
כמו רבים מאלו שהשתתפו באותה מלחמה גם יוסף חבר בקבוצת הפייסבוק "מלחמת יום כיפור, זכרונות, צלקות, כאבים וכל השאר". כמוהו עוד 10,600 חברים בקבוצה. יום אחד קרא פוסט שהעלה יוני דינור ובו כתב על זכרונותיו של טייס סורי שנפל בשבי ישראל. "ידעתי שזה הטייס שלקחנו בשבי", אמר יוסף. אחרי שיחות עם דינור והצלבות נתונים הם הבינו שאכן אותו טייס סורי שדינור מצא קטעים מעדותו, הוא אותו טייס ששבו אפרים וחבריו.
דינור הוא מדריך טיולים. המשבר העמוק שפקד את ענף התיירות בתקופת הקורונה מצא אותו עם הרבה זמן פנוי. חלק מהזמן הזה הקדיש לתחביבו - יצירת קשר עם אזרחים במדינות השכנות. בעבר למד לימודי מזרח תיכון ובמשך השנים למד ערבית בכוחות עצמו, ברמה שבה הוא יכול להתכתב בשפה. כך מצא יום אחד עדות מהשבי הישראלי מפי טייס סורי שמטוסו הופל בחזית רמת הגולן.
שמו של הטייס הוא עות'מאן אצפר. ב-1973 היה בן 20, והוא טס על מיג 17, מטוס קרב סובייטי. אצפר הוא יליד עיר הנמל לטקיה שלחוף הים התיכון.
בעקבות אותה עדות התקשר אפרים לדינור ואמר לו כי מדובר בטייס שהוא וחבריו שבו. "לא סמכתי על זיכרון בן חמישים שנים כמעט, ועשיתי עוד כמה בירורים והתברר שאכן זה אותו טייס", אמר דינור. אחד מאותם סימנים, למשל, אותם זכר אפרים יצחק היו עיניו הירוקות של השבוי.
דינור המשיך בתחקיר וגילה כי לאותו טייס ייחסו סיפור גבורה של תקיפה על חיפה, דבר שלא היה ולא נברא. הוא גם מצא כי אותו טייס רואיין בקול ישראל בערבית בתקופה בה היה שבוי.
בעדות שמצא דינור ואותה פירסם מצוטט הטייס עות'מאן כי בתחילת אותה חקירה בישראל נשאל שאלות שגרתיות על פרטיו האישיים, דרגה ויחידה. "אחר כך החלו לרדת לפרטים", הוא צוטט. "שמות שדות תעופה, שמות מפקדיי ועמיתיי בבסיס ועוד. הם חזרו והתעכבו על כל פרט, קטן וחסר משמעות ככל שיהיה", כך העיד.
ציונים מבית ספר, שמות של בני משפחה - החוקרים בשבי ידעו הכל
הוא התגאה כי ניסה להטעות את חוקריו, כפי שהוכשר, "למסור פרטים קרובים ולא מדוייקים ולנסות לא להסגיר סודות אמיתיים". הוא ציין כי עליו "להתוודות על האמת - הישראלים מעולם לא הרימו את ידם עלי וגם לא על אף אחד מהשבויים האחרים שהכרתי. הם לא הפעילו אלימות פיזית ואפילו לא מילולית. הם חקרו בנימה נייטרלית ואדישה, כמעט אדיבה ומנומסת הייתי אומר".
נראה לו מוזר ששאלו אותו איזה מטוס הטיס והוא חשב אז כי מדובר ב"חקירה נאיבית ופשטנית". בסוף אחת החקירות אמר לו החוקר, "אללה יעטיך אלעפיה (שאלוהים יתן לך בריאות). זהו זה החקירה שלך הסתיימה".
ביום החקירות השני הוא הוכנס לחדר מלא תיקיות מסמכים שהיו מפוזרים על הרצפה ועל השולחן. "התיישבתי מול החוקר שלא נראה מוטרד מכך שנכנסתי לחדר. אחרי כמה דקות הוא הרים את ראשו מערימת ניירות, הביט בי ושאל: 'נו עות'מאן, אתה טייס מיג 17? אנחנו לא הולכים להתעכב על כל פרט שמסרת לנו בחקירה אתמול וזה באמת לא חשוב לנו כל כך. אנחנו צריכים לסיים פה מהר". עות'מאן ממשיך: "ואז הוא התחיל לפרט בפני את כל הביוגרפיה שלי; מתי נולדתי, איפה היה בית הספר שלי, יסודי ותיכון. פירוט שירותי הצבאי, מסלול ההתקדמות שלי בצבא, ציונים מבית הספר, שמות קרובי משפחה מדרגות ראשונה, שניה ושלישית, נשותיהם וילדיהם. הכל. דברים שכלל לא סיפרתי להם".
החוקר הבהיר לו כי הפרטים עליהם נשאל יום קודם ממש לא נחוצים, המשיך לדבר ולפתע עצר ושאל: "אתה מלטקיה, נכון? אתה בטח יודע איפה נמצאים משרדי הוואקף המוסלמי בעיר".
עות'מאן בעדותו המוצטטת מודה כי הופתע נוכח השאלה, אבל בכל מקרה לא היתה לו תשובה לאותה שאלה. "החוקר כיבה את האור והקרין צילום אוויר של לטקיה על אחד מקירות המשרד. הוא החל להצביע על אתרים שונים ושאל, 'אולי כאן ליד הגן הזה? אולי ליד הכלא? אולי בשכונה ההיא?' ממש לא הבנתי מה כל כך משנה לו בניין הוואקף. בסוף הצבעתי על שני בניינים בניסיון לרצות אותו ולהיפטר מהשאלה המוזרה. החקירה הסתיימה ונלקחתי בחזרה לתא".
עוד מצוטט בעדותו של עות'מאן כי לימים, כשנפגש עם ותיקי הצבא ששירתו באותה מלחמה, סיפר על אותה חקירה מוזרה. "בסוף הערב ניגש אלי מזועזע קצין ששירת לשעבר בצי הסורי בזמן המלחמה. 'אתה יודע למה שאלו אותך על בניין הוואקף בלטקיה?', שאל. 'לא', עניתי לו. 'כבר הרבה שנים אני מנסה להבין מה היה דחוף להם כל כך לדעת את זה באמצע המלחמה". לדברי עות'מאן, איש הצי סיפר ל כי "זמן קצר לפני פרוץ המלחמה הודיעו לנו שלפני שעת ה-ש', כדי למנוע דליפות, יקחו אותנו לבניין בלטקיה שבו נמצא מרתף גדול וממנו ננהל את המלחמה. עברנו לשם ב-6 באוקטובר ולא יצאנו עד סוף המלחמה. זה היה בניין הוואקף".
יוסף מצידו לא יצא מטנק הצנטוריון שלו ימים ארוכים במהלך המלחמה. בימים הראשונים של המלחמה הוא וחבריו לטנק נשלחו יום לפני המלחמה לאיזור קוניטרה, שם סופחו לגדוד אחר של חטיבה 188, גדוד 74 שעליו פיקד יאיר נפשי. בימים הראשונים של המלחמה הם לחמו מול כוחות עדיפים בהרבה של הצבא הסורי, בסיוע כוחות ירדנים ועיראקים. הפגיעות המדוייקות בטנקים של האויב שהתקבלו בהתחלה בהתלהבות ונראו כעוד יום קרב, רק במימדים מעט גדולים יותר מהרגיל, הפך לשיטפון של שריון סורי שלא נגמר.
ביום הקרבות השני הבחינו יוסף וחבריו במטוס סורי שנפגע מאש צה"ל. "הטייס צנח כמאתיים מטר מאיתנו". מפקד המחלקה, דוד איילנד שעט עם הטנק בו היו אפרים יוסף התותחן, יהודה שני הנהג והטען-קשר משה ברעם (בורק) צוות הטנק עבר לפני המלחמה משבר קשה: חודש לפני כן מפקדם יצחק (צחקי) שריג מבית השיטה נפצע קשה מאד בתאונת אימונים. במלחמה נהרג ברמת הגולן אחיו של שריג, יוסף. אח נוסף, רן שריג, פיקד על חטיבת שריון בגולן, נפצע ושב להילחם.
איילנד החליף את המפקד הפצוע והתחבב במהרה על צוות הטנק. יוסף זוכר היטב איך הוא וחבריו חצו את גדר הגבול והתקרבו לטייס. "'טסנו' אליו. אני ראיתי אותו במשקפת מתא התותחן מתחבא מאחורי שיח. הגענו אליו. הוא היה מבוהל. איילנד צעק וסימן לו לעלות למעלה, לטנק. הוא עלה עם ידיים מורמות, רועד. שמנו אותו בצריח. הוא שתק ולא אמר מלה. היינו בטוחים שהוא רוסי, היו לו עיניים ירוקות. הוא היה בהלם ושתק. התייחסנו אליו יפה ונתנו לו מים. אף אחד מחברי הצוות לא ידע ערבית. הורי ממוצא כורדי והבנתי ערבית, אבל לא ידעתי לדבר את השפה". כעבור שעה העביר צוות השיריונרים את השבוי למחנה שאליו הועברו שבויים. יוסף שמר את קסדת הטייס. הם שבו לקרבות בעמק הבכא ובהמשך בקרבות הבקעה לתוך סוריה.
במאי, עשרה ימים אחרי תאריך השחרור המיועד, סיים יוסף את השירות הצבאי. הוא שב לבית הוריו במושב מיטב שבחבל תענך ואיתו הקסדה של הטייס הסורי כמזכרת. הוא עבר לרמת ישי וכעבור שנים לעפולה והקסדה נותרה כזיכרון עמום. במהלך השנים חבריו לחטיבה 188 החלו לספר את סיפורה של החטיבה במלחמה, סיפור שדי נדחק לפינה עד אז. עדות הטייס שהעלה דינור לקבוצת הזכרונות של יום כיפור הוסיפה לו כעבור עשרות שנים עוד נדבך לאותם ימים שלא עוזבים אותו.
דינור שהמשיך וחקר הבין כי הטייס אצפר מת לפני כשנתיים אחרי שחלה בקורונה. במהלך השנים מאז שחזר מהשבי בישראל לא טס יותר וחי חיים פשוטים בעירו, לטקיה.
יוסף וחבריו לצוות הטנק נזכרו באותו יום שבו שבו את טייס המיג הסורי. יוסף חושב לעצמו: "הלוואי ויכולתי להחזיר למשפחתו של הטייס את הקסדה. אני חושב לעצמי שאם זו היתה קסדת טייס שלנו בידיים של סורי, בטוח שמשפחתו היתה רוצה שתהיה בידיה מזכרת כזאת. זו מזכרת שעושה טוב על הנשמה וחשובה למשפחה. אני חושב שזה דבר אלמנטרי לרצות שהקסדה תגיע לידי משפחתו, הרי בסוף כולנו בני אדם".