לכל מורה, הורה ותלמיד יש לפחות דבר אחד שהיה רוצה לשנות בחינוך בישראל. ברוב הפעמים זה יותר. ההיתקלות היומיומית עם המערכת, על בעיותיה השונות, מייצרת דעות נחרצות אצל המעורבים מכל הצדדים. בשבועות האחרונים, נראה שאיום השביתה מאפיל על כל דאגה אחרת - כשאף אחד לא יודע אם בתי הספר בכלל ייפתחו ב-1 בספטמבר, קל לדחות את העיסוק במהות לסיום המריבות.
למרות זאת, בשיחות עם וואלה! עולה כי גם עכשיו, הם לא מוכנים לוותר על העלאת הנושאים הבוערים באמת.
סהל סובל מהצפיפות בכיתות, באנה מבקשת יותר יחס אישי ושיעורים פרטניים ועיסוק בהשלכות של חרם מגיל צעיר, רן היה רוצה לראות יותר חיבור בין קהילות ומגזרים ולמיכל נמאס מצורת הלימוד המיושנת. אלה הנושאים שמטרידים ארבעה תלמידים יותר מכל.
מיכל יופדוב, אשדוד. עולה לכיתה י"ב
קשה לי עם החשיבה המיושנת במערכת החינוך. אני עדיין צריכה לשבת ולחרוש דרך ספרים ומחברות. עד עכשיו, בכיתה י"ב, אני סוחבת ספרים לבית ספר, וזה כבד. תתעוררו. אנחנו, דור הזד, צריכים משהו אחר. יותר טכנולוגי, עם מחשבים וטלפונים. משהו שישאיר אותנו דבוקים כמו שהמסך עושה. יש מחקרים שמראים שהדור הזה לא יכול להתרכז יותר מ-15 שניות, למה לא לנצל את זה? לי נגיד היה שיעור שבו הייתי צריכה להעביר סיפור של ניצול שואה בזמן של סרטון טיקטוק. וזה נשאר יותר טוב במוח שלי. אבל זו הייתה פעם אחת ונגמר. המורים לא יודעים איך לעשות את זה.
אנחנו נרדמים בשיעורים ורוצים רק לברוח לשירותים, ברמה שלא מצליחים לשבת אפילו. זה לא שאנחנו לא רוצים, אנחנו לא מצליחים. אני נכנסת לשנה ה-12 שלי במערכת החינוך ושום דבר לא השתנה בתכניות. לא לשון, לא תנ"ך. ההורים שלי למדו לפני 30 שנה מאותו ספר שאני לומדת איתו לבגרות.
אותו חומר אחד לאחד. באותו זמן, מקצועות חשובים לא נכנסים למערכת. ילדים צריכים ללמוד חינוך מיני, חינוך פיננסי. אם אתה לא בבית ספר פרטי אין את זה. בגלל המחסור במורים אנחנו גם לומדים עם מורים שלא עוסקים במקצוע שלהם. מורה לספרות מלמדת אנגלית. ואז עוד יותר לא מעניין. עד שהם מבינים את העניין אנחנו סובלים. יחד עם מערכת החינוך, אנחנו התלמידים נשארים מאחור. אני רוצה להיות שרת החינוך כדי לתקן את כל הדברים האלה מבפנים.
סהל ג'ראח, עכו. עולה לכיתה ז'
אני סובל מהצפיפות בכיתות. בכיתה שלי לומדים 40 ילדים. כיף לי עם החברים, אבל לא נוח לשבת וללמוד שם, יש הרבה רעש, אווירה של מחנק, וזה גורם לי לפחות ריכוז. גם למורה קשה להתמודד עם זה. לא נותנים לה ללמד את החומר, להתייחס לכל תלמיד באופן אישי ולתת לו תשומת לב שווה במהלך השיעור. התלמידים החלשים נפגעים הכי הרבה, אבל גם לי זה לא נעים. גם חברים שלי אומרים את זה, כולם מדברים על זה אבל אני לא חושב שישנו את זה.
צריך לחלק ליותר כיתות, שיהיו בכל כיתה 20 ילדים. אבל אין מקום בבית ספר לעשות את זה, השטח שלו קטן ובתוכו יש גם יסודי וגם תיכון, מכיתה א' עד י"ב באותו מתחם. כל זה קורה למרות שבית הספר הוא פרטי, המצב בבתי הספר האחרים בעיר גרוע יותר. שמעתי שאמרו שרוצים לבנות עוד בית ספר, אבל זה לא קורה. אנחנו חייבים כאן יותר מקום, כיתות ומורים.
רן שי, באר שבע. עולה לכיתה י"ב
מערכת החינוך היא המקום שבו מתעצבת הזהות שלנו. זה כולל הקניית ידע, אבל יותר מכך גיבוש סל ערכים משותף לכל בוגרי המערכת - שמכיל את מה שדומה ושונה בנו, כלים חברתיים לחיבור, ותפיסת עולם מקבלת, גם כשלא מסכימים.
מטריד אותי מאוד שבמערכת החינוך היום לא מחברים מספיק בין קהילות, במדינה, בעיר ואפילו בבית הספר. אני הכרתי נערים דתיים ונערות ערביות במסגרת מועצת התלמידים והנוער, שהיום אני עומד בראשה. החינוך הבלתי פורמלי, תנועות הנוער וארגוני הנוער, יודעים לעשות חיבורים בין אנשים והם עושים את זה. אבל זה לא קורה מספיק במערכת הפורמלית.
כאן נמצא גם הפתרון בעיניי. צריך לחבר את החינוך הבלתי פורמלי לתוך בית ספר: אפשר לחבר בין מועצות תלמידים ערביות ויהודיות, לקיים מעגלי שיח של נערים חילוניים ודתיים, לקיים שיעורים משותפים לתיכונים שונים. אני מקווה שמערכת החינוך תתקדם, ותיצור את השינוי ההכרחי כדי ליצור חברה של ישראלים מגובשים, מקבלים ומנהלים אי הסכמות.
באנה פישלה, תל אביב. עולה לכיתה י'
אני רוצה שיהיו יותר מורים פרטניים שיוכלו לעזור לנו בלימודים. הם לא תמיד יכולים לעשות את זה כי אין להם מספיק זמן. הם מלמדים בכיתות אחרות ולא פנויים לעזור. אם לא הגעת לבית ספר ואתה צריך לחזור על החומר אין מי שיסביר לך, אי אפשר להבין מה למדו. יש לי חברות שיורדות בהקבצות בגלל זה. אני חושבת שצריך שיהיו מורים שאחראים רק על לקחת ילדים באופן פרטני, שייקחו אותך לספרייה או למקום אחר וישבו איתך על החומר. צריך לחזק את התלמידים החלשים, אבל לא רק אותם.
הייתי רוצה גם שמורים יסבירו מגיל קטן על המשמעות של חרם. מה אסור לעשות, מה יקרה אם יעשו את זה, לתת דוגמאות אמיתיות, ואז יקרו פחות מקרים כאלה. אצלנו היו שיעורים על הנושא אבל מעט ורק מאז כיתה ו'. זה מאוחר מדי. אם מתחילים לדבר על זה מגיל קטן עולה הסיכוי שזה לא יקרה.