לפני חודש קפץ אל מותו קשיש מקומה רביעית בדיור המוגן של סבא וסבתא שלי. מצאתי אותם בדירה שלהם, מדוכדכים. "הוא הגיע לגור כאן לא מזמן, ראינו אותו כמה פעמים - ובכל פעם הוא נעשה יותר ויותר כחוש", סיפרה סבתא. אחר כך היא שלפה פתק שקיבלו בדואר הפנימי של המקום, ובו הזמנה צנועה לבוא ולדבר על אותו "אירוע". "מעניין שמדברים על זה בשקט-בשקט, כאילו מפחדים שנדע", העירה בעוקצנות.
ובאמת, "להזכיר" לקשישים את המוות, ובטח שבנסיבות כאלה, זה דבר שגורם לרובנו להרגיש לא בנוח. למזלי, או שלא, סבתא שלי מעולם לא חסכה מאיתנו שיחות על המוות ועל העדפותיה כיצד היא רוצה למות. "זה כל כך מכעיס אותי", היא אמרה בפעם המי-יודע-כמה, "שאדם קשיש כמוני, שחי את חייו ונהנה מהם - ואי אפשר לומר עליי שלא נהניתי מהם - אם הוא מחליט שהוא רוצה לסיים אותם בלי לסבול, בלי להפוך למעמסה, בלי להפוך לדמנטי - הוא לא יכול. הוא חסר אונים".
היא כמובן לא נשארה חייבת. היא שוב ושב עוררה את הנושא במושב הזקנים שלהם, ודיווחה לי: "כמעט כל מי שדיברתי איתו מסכים איתי על העניין הזה".
מוזר שנושא כמו מוות עולה בחדשות באופן יומיומי, אבל שם הוא מתקבל על ידינו לפעמים אפילו באדישות, ולעומת זאת, כשצריך לדבר עליו דווקא עם האנשים שלהם הוא הכי נוגע, כמו קשישים, אז אנחנו מתקשים למצוא את המילים. כך היה למשל כשפניתי לבית אבות אחד בשביל הכתבה הזאת. המנהלת ביקשה ממני לא לפנות לקשישים בנושא הזה. "מוות זה נושא קשה מדי, את לא יודעת איך אדם יגיב אחרי שיחה כזאת, ואחרי שאת תלכי, אנחנו נהיה אלה שנצטרך לאסוף את השברים", היא אמרה לי.
אל תפספס
תוחלת החיים בישראל היא מהגבוהות בעולם, כשנכון להיום הגיל הממוצע אליו מגיעה אישה בארץ הוא 85 והגיל הממוצע אליו מגיע גבר הוא 81. אריכות ימים נתפשת כאידיאל, אבל פה צצה בעיה "קטנה". מצד אחד המדע והרפואה סייעו לנו להאריך חיים, ומצד שני, באותו אופן, הם גם הצליחו להאריך את הסבל של חלק מאיתנו. אם עד לפני כמה עשרות שנים אנשים היו מתים ממחלות זיהומיות בתוך כמה ימים עד שבועות, היום הם מצליחים "לסחוב" מחלות אלה ואף מחלות סופניות לפעמים במשך שנים ארוכות, כשבמקרים רבים הדבר מלווה בסבל גדול.
לחלק מאיתנו הסידור החדש הזה מתאים, אבל לחלק אחר - לא בכל מצב. כי אם לוקחים בחשבון בחיים ארוכים שכאלה סבל פיזי, אובדן יכולת לתקשר עם הסביבה, חוסר עצמאות ומעמסה על בני המשפחה והקהילה, רבים מאיתנו נוטים להסכים שזה כבר לא כל כך מושך. וכך, מצטרפת השאלה על חשיבות איכות חייו של אדם, אל יתר השאלות שמזמנים לנו החיים המודרניים, ולא סתם.
"התופעה הזו הופכת להיות יותר ויותר אקטואלית", מאשר פרופ' יעקב בכנר, ראש הותכנית ללימודי המוסמך בגרונטולוגיה בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן גוריון בנגב. "סטודנטים שלי מספרים לי כל הזמן - 'כן, גם סבתא שלי סובלת, גם דוד שלי, גם השכן שלי'... בתי החולים הגריאטריים ממחישים את זה הכי טוב. אי אפשר להימלט מזה. זה דבר שילך ויגבר ככל שתוחלת החיים תתארך".
בישראל היום כמעט ולא קיים פתרון למצב הזה. ב-2005 אישרה הכנסת את חוק החולה הנוטה למות, המתיר לא להאריך את חייו של חולה סופני אם הורה לא לעשות זאת. במצב זה, נמנעים מלבצע פעולות שיאריכו את חייו, כמו החייאה, כימותרפיה וניתוחים. ואולם, החוק אינו נותן מענה לחולים שלגביהם מעריכים כי יחיו יותר משישה חודשים. כך למשל חולי אלצהיימר יכולים לחיות במשך שנים ארוכות, כשבמהלכן מצבם הקוגניטיבי והפיזי ירוד ביותר.
פרופ' בכנר ושותפתו פרופ' שרה כרמל החליטו לקחת את ההנחה של סבתא שלי צעד אחד קדימה, וערכו מחקר הבוחן את עמדותיהם של אנשים זקנים לגבי המתת חסד אקטיבית. להבדיל מהמתת חסד פסיבית, בהמתה זו ננקטות פעולות לקיצור חייו של החולה, אם ביקש זאת. הם בדקו שתי אפשרויות של המתה כזו: באפשרות הראשונה הרופא הוא שיבצע את ההמתה, למשל על ידי מתן מינון גבוה יותר של תרופה. באפשרות השנייה, שהינה התאבדות באמצעות רופא, החולה לוקח את גורלו בידיו. הרופא נותן לו סם ממית, והחולה עצמו מחליט מה לעשות בו - כן לקחת אותו או לא לקחת אותו.
המדגם שערכו כלל 501 זקנים בני 75 ומעלה מכל רחבי הארץ. אלה נשאלו בשני אופנים, ישירות ובעקיפין, האם הם בעד או נגד המתת חסד פעילה, והאם הם בעד או נגד התאבדות באמצעות רופא. ממצאי המחקר העלו כי 57% מהמשתתפים תמכו בחקיקה שתאפשר לאנשים לבצע המתת חסד פעילה, כלומר שרופא יהיה רשאי להמית את החולה אם הוא ביקש זאת. 47% מהמשתתפים תמכו באפשרות של התאבדות באמצעות רופא. 56% מהמשתתפים השיבו ששתי השיטות מקובלות בעיניהם במידה שווה לסיום החיים. כלומר, יותר ממחצית מהנשאלים תמכו בחקיקה שתאפשר לאדם לסיים את חייו אם ירצה בכך.
המשתנה החשוב ביותר שהסביר את תמיכתו או התנגדותו של משתתף לשתי צורות ההמתה, היתה רמת הדתיות שלו. ככל שהאדם הזקן העיד על עצמו שהוא יותר דתי, כך הוא התנגד יותר להמתת חסד. דבר שלא מפתיע כל כך, בהתחשב בכך ש"קדושת החיים" הוא ערך עליון עבור אנשים דתיים. "הממצא הזה תואם למחקרים קודמים שעשו בארץ ובעולם", אומר בכנר. "רואים את זה בכל הדתות, גם ביהדות, גם בנצרות, גם באסלאם. כמובן, יש הבדלים בזרמים השונים בכל דת, אך הכלל הוא שככל שאדם דתי אדוק יותר כך ההתנגדות שלו להמתות חסד רבה יותר. יש כאן התנגשות בין ערך קדושת החיים לבין אוטונומיה אישית של האדם על גופו".
בכנר מדגיש כי המדגם שערכו היה מדגם נוחות, ולא מדגם מייצג, ונשאלו בו יותר אנשים שמגדירים עצמם דתיים מאשר חלקם היחסי באוכלוסייה בישראל. מכאן, בעצם, ניתן להסיק כי במדגם מייצג של האוכלוסייה בארץ אחוז האנשים שתומכים בחקיקה עשוי להיות אף גבוה ממה שנמצא במחקר הנוכחי.
"עם השנים אנחנו רואים עלייה בתמיכה בהמתות חסד במחקרים שנערכים בארץ", הוא אומר, ואני חושבת לעצמי שזה בטח ישמח את סבתא. אבל הוא ממהר לצנן את התלהבותי. "עם זאת, אנחנו עדיין סבורים שהחברה הישראלית, בגלל הקשר החזק שלה לדת, עדיין לא בשלה לשינויים דרמטיים בחקיקה של הנושא", הוא אומר. "לכן אנחנו באמת לא רואים חקיקה כזאת בכנסת, כי אנחנו לא מצליחים להגיע לקונצנזוס".
לכלבים יש אפשרות לעזור, לאנשים אין
לבסוף מצאתי כמה נשים מבוגרות שהסכימו לדבר איתי על הנושא. זה היה אפילו די פשוט, כי מלכתחילה כולן השתתפו בקבוצה שמטרתה היתה לדון בנושא המוות. מי שהנחתה את הקבוצה, ד"ר סוניה פאו, סיפרה לי שקיימים עוד מפגשים דומים, שנערכים זה עשור ברחבי הארץ ובעולם, שקרויים "קפה מוות". מטרת מפגשים אלה לספק מענה להתמודדות עם מחסומים רגשיים סביב ההכנה לסוף החיים. המשתתפים שמגיעים אליהם, לאו דווקא קשישים, משתפים בתחושותיהם וחששותיהם לגבי הדבר היחיד שוודאי בחיי כל אחד מאיתנו - קץ החיים.
"השיח עם קשישים על המוות לא קיים מספיק בארץ ולא מפותח", אומרת ד"ר פאו, שהינה עובדת סוציאלית ומרצה באוניברסיטת חיפה. "יש זהירות יתרה, פחד גדול מדי להכאיב לאנשים מבוגרים. אבל מהניסיון שלי, הרוב המוחלט כן מוכן לדבר על זה ברגע שמתחילים לשוחח איתו, וזה אפילו משחרר". היא מוסיפה, "כשאנשים לא מוכנים לשתף פעולה ולדבר עם הוריהם על המוות, תמיד מתעורר אצלי חשד שעומד מאחורי זה קושי בהתמודדות שלהם בעצמם עם הנושא, יותר מאשר הרצון שלהם לא להכאיב להורים שלהם".
במפגשים של הקבוצה דיברו הנשים על נושאים רבים שקשורים למוות, ובאופן טבעי גם על העדפותיהן כיצד יסיימו את החיים. "ברור שחשבתי על מצב בו אצטרך להחליט מה לעשות אם אסיים את חיי בדרך פחות נעימה", אומרת לי בת שבע, בת 75. "ממה שראיתי עד היום, כשאנשים מגיעים לרגע האמת בסוף החיים, כנראה שהחיים הם כל כך חזקים, שהם שוכחים את מה שהם חשבו ורצו קודם. אבל נכון להיום, אני בהחלט חושבת שאין טעם לחיים כשאדם מגיע למצב שהוא סובל כל כך, והופך למעמסה, ואין סיכוי שייצא מזה. אני חושבת שבנאדם, כשהוא במיטבו, צריך לחשוב טוב-טוב אם הוא רוצה להיות למעמסה או לא רוצה, ולהיערך בהתאם".
"אני בהחלט חושבת שצריכה להיות אופציה לאדם שרוצה לסיים את חייו", אומרת גם יהודית, בת 80. "חבל שאין המתת חסד בארץ. לכלבים יש לנו אפשרות לעזור, לאנשים אין. חמותה של אחותי היתה 12 שנה מחוסרת הכרה בבית אבות. הפכו אותה כל יום מצד לצד. למה זה טוב, חוץ מלשמור מיטה? המוות לא מפחיד אותי, אני רק מוטרדת שאצטרך לסבול לפני".
"לא מזמן הארץ רעשה בעניין של ההפלות בארצות הברית", אומרת משתתפת נוספת בקבוצה, בת 78. "אבל זה בעצם אותו הנושא בעיניי. האחריות שלנו על עצמנו וגופנו. לאדם צריכה להיות זכות להחליט לשים סוף לחייו אם הוא סובל".
"לפי דעתי המתות חסד זה דבר שחייב להיכנס לשיח של האנושות, כי אנשים חיים המון שנים, אבל לא תמיד חיים חיים טובים", אמרה קטי בנימין, בת 69, שדיברה איתי מקנדה, שם היא נמצאת כעת ומטפלת באימה בת ה-94. גם היא כמובן הביעה את תמיכתה ברעיון. "אני נגד להרוג אנשים שרוצים לחיות. אני כן בעד לאפשר למי שסובל ומבקש למות, לאפשר לו. איך מישהו מסוגל להגיד לאדם אחר, 'אתה תסבול כי אני מאמין שאלוהים רוצה את זה'? זה לא מסתדר לי בראש".
רק מדינות מעטות מאפשרות המתת חסד אקטיבית, כשהדוגמה המוכרת ביותר היא שוויץ, לשם לא מעט ישראלים כבר הגיעו בשביל לסיים את חייהם. ("אבל למה אני לא יכולה למות במדינה שלי?", שואלת סבתא). גם במדינות האלה עדיין מתעורר ויכוח סביב השאלה איפה עובר הגבול כשמתירים להמית אנשים. המתנגדים מזהירים מפני איבוד שליטה, שתביא להמתה של אנשים שלגביהם אין הצדקה לכך, שלא להזכיר ניצול ציני של מותם לטובת רווח כלכלי של גורמים בעלי אינטרסים.
הנושא מורכב, ושאלות רבות עוד צריכות להישאל ולהיבחן. מה שבטוח הוא, שדיון בהן חייב להתחיל. כשהנושא רלוונטי לחלק כה גדול באוכלוסייה, וכשיותר ממחצית ממנה רואה צורך לחוקק חוקים מתאימים, וכשהכלים ליישומם קיימים עבור מי שמבקש וצריך - אין סיבה שהדיון ימשיך להיות טאבו. אין עוד סיבה לשתוק.