אמא לביאה, ערבות הדדית של קהילה אוהבת ומחבקת במושב, אנשי רפואה יוצאי דופן שהעניקו לבננו את "שעת הזהב" הנדרשת - ובעיקר ילד בר מצווה אחד גיבור. גוף קטן עם נשמה של לוחם־על, שממשיך גם בימים אלה במלחמתו להשיב את חייו למסלולם הרגיל. אלה הן כנראה הסיבות המרכזיות שהעניקו לנו את ההזדמנות הבלתי חוזרת לחוות את לידתו המחודשת של עידו, ולחגוג עמו השבוע בבית החולים את בר המצווה שלו. כל זאת בעיצומו של תהליך השיקום שאנחנו חווים כעת במחלקת שיקום הילדים הנפלאה שבבית החולים ספרא לילדים, במרכז הרפואי שיבא תל השומר.
זו הפעם הראשונה שאני פותח את המחשב כדי לכתוב טקסט מאז התרחש המקרה. בוקר של שישי, לפני יותר מחודש, שבו עידודי התמוטט והגיע לבית החולים במצב קריטי. לבטים כבדים ליוו אותי בחודש האחרון בשאלה אם לפתוח צוהר ולספר את הסיפור האישי שלנו, ברגעים הכי אינטימיים וקשים שלנו כמשפחה.
זה כנראה הטור האישי ביותר שאכתוב אי־פעם בימי חיי. הרצון לשמור על הפרטיות שלנו כמשפחה ושל עידו מלווה אותנו גם כעת, אך לצד זאת גם תחושה כי את הסיפור שלנו, החוויות מבית החולים, השיקום והעוצמות הנדרשות לו וכל מה שלמדנו על הדרך במסע שאנחנו חווים - חובה לספר. לטובת הכלל ולמי שחס וחלילה יעמוד בפני אירוע או רגעים דומים שבכוחם לרסק משפחה מהיסוד.
זאת לא רק הכרת הטוב לרשימה בלתי נגמרת של אנשים שמלווים את חיינו בחודש האחרון, בבית החולים בתל השומר, בקהילה הנפלאה במושב, שלאנשים בה היה חלק בהצלת חייו של עידו, וכמובן למשפחה הקרובה ולחברים הטובים שעוטפים אותנו במסירות אין קץ. זה קודם כל הצורך לספר סיפור אחר על מה שלעתים נראה לנו אולי מובן מאליו.
בימים של אלימות כלפי צוותים רפואיים, בתקופה של פוליטיקה עכורה, המקדשת את השבטיות והשנאה בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, כאן בבית החולים על שם אדמונד ולילי ספרא במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, יש רק דבר אחד חשוב. המטרה הזאת מאחדת את כולם, את הצוותים הרפואיים ואת משפחות המטופלים: בריאות הילדים. לעתים מדובר באיכות חייהם ולעתים בחייהם ממש. כאן אין הבדל בין יהודים, ערבים, חילונים, דתיים וחרדים. כאן המלחמה היא על הדברים החשובים באמת.
לצד נקודות האור הרבות הנגלות לעינינו, בתקופה הזאת גם מחלחלת בי ההבנה הקשה והמורכבת כי באזורים רבים מדי בארץ, ולא רק באזורי הפריפריה, הזדמנות ל"שעת זהב" וטיפול דחוף מציל חיים מהטובים בעולם שבו זכה עידו, לא היו מתאפשרים בחלון הזמנים הנדרש.
במקרה אחר, בסטייה של דקות בודדות וחוסר באמצעים מתאימים ובבעלי המקצוע המתאימים, היינו עכשיו במקום אחר לחלוטין. למי שמחפש מטרות למצע של המפלגות בבחירות המתקרבות, הנה לו אחת ראויה במיוחד: זכות המינימום לכל אזרח במדינה לקבל לכל הפחות מענה מציל חיים נאות במקרה חירום. בלתי מתקבל על הדעת שמקרה דומה בנסיבות דומות, נדיר ככל שיהיה, היה מסתיים ככל הנראה במוות, בגלל מגבלות של טיפול רפואי.
"חייבת עזרה, הילד התעלף"
דבר לא העיד על סופת הטורנדו שטרפה את חיינו בבוקר יום שישי. חזרנו הביתה ביום חמישי מכנס מקצועי של רעייתי לילך, שנוצל גם לנופש משפחתי מהנה באילת. למחרת, ההשכמה השגרתית של המתבגרים לקראת ההסעות למוסדות החינוך. אתגרי בוקר המאפיינים משפחה ישראלית ממוצעת, של הכנת הסנדוויצ'ים ומרוץ נגד הזמן שלא לאחר את ההסעות.
דווקא באותו בוקר לא הייתי בבית. כמו בכל שנה, אנחנו נאספים, חברים מתיכון בליך, למפגש לזכרו של חברנו סגן ליאור רמון ז"ל, שנפל לפני 26 שנה ב־10 ביוני 1996 סמוך למוצב דלעת, בגזרה המזרחית בדרום לבנון, באירוע שבו נהרגו ארבעה לוחמים נוספים.
באותו תאריך בדיוק שבו נפל ליאור, אני קם בחוף במכמורת ליום קיצי ושגרתי. זמן קצר לאחר מכן אני מקבל שיחת טלפון מלילך, דקות לפני היציאה של הילדים להסעות לבית ספר. עידו, היא מספרת לי, לאחר שקם ושטף את פניו, מתלונן על כאב ראש חזק וחד מאוד. לילך מעדכנת כי היא שוקלת להזמין ניידת מד"א ומנהלת עם המוקד שיחה ראשונה, לאחר שהושיבה את הילד על הספה ושלחה את הילדים האחרים לבית הספר. שבע דקות לאחר מכן עידו מאבד את ההכרה. את ההודעה על כך אני רואה בקבוצת הוואטסאפ של המושב: "חייבת עזרה עם הילד, התעלף. מי שיכול לבוא - שיבוא".
להודעה הזו תהיה חשיבות מכרעת בהצלת חייו של עידו. עידן בר אוריין, רופא צעיר שמתגורר במושב ולא הכרנו לפני כן, מתייצב בפתח הבית בתוך דקות בודדות. הוא מזהה את האישון המורחב בעין שמאל ומשוחח עם אשתו עירית, בת המושב, שגם היא רופאה, מתמחה במחלקה הכירורגית בבית החולים לניאדו. בטלפון היא מספקת לו את האבחנה המדויקת: מדובר בפגיעת ראש ולא במכת חום או בפרכוסים בגלל סיבות אחרות.
עירית מספקת לו רשימת הנחיות שיש להעביר לבית החולים בתל השומר, שהוא הקרוב ביותר, ולצוות ניידת הטיפול נמרץ שמגיע לביתנו זמן קצר לאחר מכן. להם כבר ברור שאנחנו נמצאים במרוץ נגד הזמן. כל שנייה היא קריטית. שכנה נוספת, ד"ר סיגל זלצמן, ראש מחלקת טראומה ופגיעות ראש בתל השומר, יוצרת קשר עם אנשי המקצוע הרלוונטיים בבית החולים, שחלקם קופץ במיוחד מהבית עוד לפני שעידו מגיע לבית החולים.
בדרך הקצרה למרכז הרפואי עושה צוות הטיפול נמרץ של מד"א בדיוק את הפעולות הנדרשות: מבצע החייאה ומעניק לעידו טיפול תרופתי שבדיעבד הציל את חייו. הטיפול הראשוני שהעניקה לילך רעייתי לאחר שעידו איבד את ההכרה, ההתייצבות המהירה של אנשים מתוך הקהילה במושב והתושייה והמקצוענות של אנשי ניידת הטיפול נמרץ - לכל אחד מהם חלק בלתי נפרד בהצלת חייו של הילד, "שעת הזהב" שלה זכה, לצד צירופי מקרים נדירים של מיקום ועיתוי האירוע בבית, כשהילד כבר ער.
מפרצת גדולה ומורכבת
בבית החולים מסתערים על הילד. לכאורה משמרת של סוף שבוע. שישי בבוקר, בית החולים נראה ריק לחלוטין. יש בתי חולים טובים גם בעולם, אבל ספק רב אם באירוע מהסוג הזה, בבתי חולים אחרים בעולם יתייצבו בפרק זמן קצרצר מיטב הטאלנטים שלהם - כמו בשיבא. ככה זה בישראל.
בתוך קצת יותר משעה מתחילת האירוע, בסביבות השעה תשע בבוקר, עידו כבר נמצא בחדר ניתוח. אנחנו מתקשים להבין שבשלב הזה ד"ר יעקב זאוברמן, מנהל היחידה לנוירוכירורגיה בבית החולים ספרא לילדים, רופאים נוספים, והמתמחים ד"ר מוסטפא צדיק וד"ר חנאן אבו פנה, שאותם נכיר בהמשך היטב, נלחמים על חייו של עידו.
הגוף שלי נמצא במקום אחר, מעט מאוד מהשעות הארוכות מורטות העצבים האלו נותרו בזיכרוני. כל פתיחה של דלתות ההזזה האוטומטיות בחדרי הניתוח משחקת איתך פינג פונג בחדרי הלב - רוצה ולא רוצה לראות את הרופא המנתח יוצא לקראתך.
הניתוח מסתיים. ד"ר זאוברמן מעדכן בשקיפות, שאותה אנחנו מעריכים מאוד, בנוגע למצב המורכב. הוא מספר על הפעולות שנעשו כדי לייצב את מצבו של עידו ועל כך שהם עדיין מזהים מפרצת במוח ועל הדילמה הגדולה אם להיכנס עכשיו לאופרציה נוספת של צנתור לסגירת המפרצת או לתת למוח לנוח ולהמתין לשבת בבוקר.
מומלץ להתעכב על הנקודה הזו. קבלת החלטות וניהול סיכונים הם בלבו של מקצוע הרפואה. אין מאה אחוזים, ויכולה להתקבל החלטה מקצועית, שבדיעבד תתברר כפנייה הלא נכונה בצומת. גם במקרה של טעות זו אינה רשלנות.
במקרה שלנו, גם הפנייה הנכונה בצומת נעשתה. שני המצנתרים, מהטובים ומהבכירים ביותר שיש, ד"ר דוד אוריון, מרכז היחידה לנוירולוגיה פולשנית ושבץ מוחי, וד"ר גל יניב, מנהל יחידת צנתורי מוח ועמוד שדרה בבית החולים, שהמתינו משעות הבוקר, הכניסו את עידו לצנתור מיידי והצליחו לסגור את המפרצת, שהתבררה בסופו של דבר כגדולה וכמורכבת ונגרמה ככל הנראה בשל חבלת ראש שלא נראתה חריגה במהלך משחק כדורסל, חמישה ימים לפני המקרה.
11 שעות של אופרציה רפואית דחופה הסתיימו בשעה שבע בערב של יום שישי. ד"ר זאוברמן, יניב ואוריון, כולם בכירים, בעלי קריירות ומשפחות, התייצבו גם בבוקר של שבת לבדוק את עידו. להם זה נראה מובן מאליו מתוקף התפקיד והאחריות, לנו זה נראה כאלטרואיזם וכמחויבות בלתי נגמרת לתפקיד. בית חולים שלם שנרתם בכל הכוח להציל חיים, ולא חוסך בשום מאמץ או משאב לעשות זאת. תחושה שרק בישראל דבר כזה יכול להתרחש.
ציניקנים אולי יחשבו כי גם בבית החולים יש מידה של יחס מועדף. שבועיים במחלקת טיפול נמרץ ילדים של פרופ' גידי פרת, מנהל המחלקה, לא מותירים שום מקום לספק. 24 שעות ביממה בחדר של עידו מספקים גם לכתב צבאי סקרן הזדמנות להתבונן מהצד בהשתאות על רמת המקצוענות והמסירות של הרופאים, האחיות, האחים ואנשי הצוות הרפואי, במלחמה על חייו של כל ילד וילדה.
מדובר בסיירת מובחרת של רפואה דחופה, שמונהגת בידי ד"ר מרינה רובינשטיין. יד קשוחה, מקצוענית ודקדקנית, אך רחבת לב. תחום הרפואה אינו תחום הסיקור שלי, וההבנה שלי בו מועטה, אך יש דברים שפשוט אי אפשר לפספס. את רמת המקצוענות הגבוהה, הסטנדרטים, תהליכי הלמידה וקבלת ההחלטות, תדרוכי המשמרת, וכמובן המסירות הגבוהה ותחושת השליחות. היחידות המובחרות ביותר בצבא וטייסות הקרב היו חותמות בשקט על רמת סטנדרטים כזו.
בשל מצבו, עידו הוצב בימים הראשונים בחדר המרכזי בטיפול הנמרץ. כמות המכשירים בחדר הענק היא בלתי נתפסת, והצפצופים בחדר בלתי נסבלים. כל צפצוף מקפיץ אותך משינה טרופה. לאחר האירוע הדרמטי, אנחנו מרגישים כי עם כל הקושי, כמו בכביש כאשר כל הרמזורים נצבעים ירוק, אנו על הגל הנכון עוד לפני שעידו מתעורר.
סביבנו ד"ר טל שדה וד"ר רעות לרנר־כסיף, הרופאות הבכירות, וכמובן הרופאים המתמחים, שלא נותנים לנו לרגע להרגיש שהם מתפקדים בלחץ של משמרת בלתי נגמרת בת 26 שעות; וכמובן אחיות ואחים שהם בסופו של דבר הלב הפועם, החיוני והמקצועי בטיפול הנמרץ. רשימה בלתי נגמרת של אנשים שסיפקו לנו אי של יציבות וקור רוח ברגעים קשים של חוסר ודאות.
"אנחנו נדאג לנתונים ולמספרים במוניטורים, ואתם תדאגו לעידו", נהגה לומר לנו רעות, ברגעים שבהם מערכות הניטור צפצפו והסתכלנו בדאגה על כל שינוי בנתונים במסכים, שעד לאחרונה לא הבנו בהם דבר.
בוקר טוב, עידו
עידודי פקח את עיניו לראשונה ארבעה ימים לאחר שאיבד את ההכרה. את תהליך ההתעוררות והניתוק מהמכונות ליווה השיר האלמותי "Parisienne Walkways" של גרי מור. בחירה מוזרה לנער בן 13 בשנת 2022, אבל את השיר הזה ניגנו יחד עידו ואחיו נועם בערב שבועות, ולא הפסקנו לשמוע אותו בנסיעה לאילת. יבבת הגיטרה המושלמת קורעת את החלל בחדר הענק והעמוס במכשור, מלווה את השיחות שלנו עם עידו בבקשה ובתחינה להתעוררות.
קשה לתאר במילים את התחושה של המבט המעורפל הראשון, אבל ככל הנראה לא נשכח אותו לאורך כל חיינו. במידה רבה, עוצמת התחושה חזקה בעיניי מיום לידתו עצמו. תהליך השיקום של עידו הוא מסחרר בכל קנה מידה, הכוח והעוצמה שהוא משדר הם בלתי נתפסים. אבל החיים אינם סרט, ותהליך השיקום והחזרה לחיים הרגילים הם אטיים ודורשים זמן, סבלנות ובעיקר עבודה קשה. כמו הוריקן המכה במפתיע, המכה הראשונה היא הקשה והכואבת ביותר, אבל גם אחריה צריך להתמודד עם גלי ההדף שהותירה הסופה.
פרק השיקום הוא כבר סיפור בפני עצמו, ואנחנו רק בתחילת הדרך. אבל גם כאן חוזרת החוויה החיובית ממחלקת טיפול נמרץ. קשה להסביר במילים את המקצועיות של מחלקת שיקום ילדים בניהולה של ד"ר זאנה לנדה, ואת רמת התפקוד המקצועי הגבוהה שלה - ובעיקר את המסירות והאהבה שעוטפים את כל הילדים המאושפזים. לצד הרופאות והאחיות, כאן הסיפור הוא אנשי המקצוע הנוספים בתחום השיקום כגון פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאי תקשורת ועוד. וכמובן גם בנות השירות, שלצד עמותות כמו עזר מציון, עושות בבית החולים תפקיד חשוב ותומך מאוד במשפחות.
החיים אינם תוכנית כבקשתך ומובן שלא בוחרים להיקלע לתוך סיטואציה משברית מעין זו. אך לצד הקשיים, ישנן גם נקודות אור: את הקשר האינטימי והתלות ההדדית שנוצרת עם הילד במהלך התקופה בבית החולים קשה להסביר במילים, מדובר בחוויה רגשית שאינה ניתנת לתיאור באמצעות מקלדת.
הגוף לומד עכשיו מחדש את הפקודות מהמוח. תהליך מואץ של צעדים וצלילים ראשונים. הצרכים הבסיסיים ביותר הופכים בהתחלה למרכז, והדרך הטובה ביותר להתמודד עם הקשיים והרגעים הכואבים היא לשלב בהם הומור וצחוק. אנחנו מבינים במבט שאת הסיטואציות והקשר שנבנה ניקח איתנו לכל ימי חיינו, ומכאן החשיבות לשמור על אופטימיות וחיוך. תסכול ומרירות לא יעזרו בשום שלב.
כמובן שאין כאן נאיביות. לרפואה בישראל, כמו לתחומים רבים אחרים בחברה הישראלית, יש בעיות רבות, עומסים, תורים ופערים אדירים ובלתי מתקבלים על הדעת ברמת השירות והטיפול בין הפריפריה למרכז הארץ. מדובר במערכת שלמשל מתקשה לתת מענה פסיכיאטרי לבני נוער ולילדים רבים שזקוקים לטיפול ולעתים לאשפוז, ואנשי המקצוע המעטים מדי כורעים תחת נטל כבד במיוחד בשל השלכות שעדיין מוקדם להעריך לנוכח מגיפת הקורונה.
אבל לצד כל הבעיות, שבעיקר קשורות לסדרי עדיפויות לאומיים, תקציבים וכוח אדם, קיבלנו בחודש האחרון, שלא בטובתנו, הוכחה חיה נוספת לאיכות הרפואה מצילת החיים במדינת ישראל, ובעיקר לאיכות האנשים והצוותים הרפואיים המסורים.
בחודש האחרון לא עסקתי בתקשורת, הכל מתגמד. החדשות עברו מעליי, וחשבון הטוויטר נותר מיותם. החיים נמשכים, יש להם קצב משלהם, ואיתם גם חזרה מדורגת לשגרה חדשה, אבל מתוך הבנה מחודשת ועמוקה של מה שחשוב באמת בחיים, ועד כמה הדברים אינם מובנים מאליהם.
זהו שיעור פרטי עבורנו, אבל גם אחרים יכולים ללמוד ממנו, כי לצד כל הבעיות במדינה יש גם במה להיות גאים. בחיים האמיתיים החדשים שלנו בין המרכז הרפואי שיבא למושב, העיקר זה האנשים - קהילה מחבקת ומשפחה בבית, וגם קהילה חדשה בתל השומר של מטפלים ומטופלים מכל קצוות החברה הישראלית. שפה אחת מחברת את כולם, והיא הדאגה לילדים, לבריאותם ולעתידם. לקראת הבחירות המתקרבות, שטומנות בחובן עוד גל עכור ורעיל, מומלץ לכולנו שנזכור גם את זה.