אתמול, בטקס סיום קורס קצינים בבה"ד 1, הייתה תצוגת ראווה של הפרק האחרון בזוגיות של יאיר לפיד ובני גנץ, ממערכות היחסים המרתקות והפתלתלות שנוצרו בפלונטר הפוליטי של השנים האחרונות. ב-2019 הם היו בירח דבש בקוקפיט, ב-2020 הם עברו גירושים מכוערים, בתיווכו של בנימין נתניהו. ב-2021, אחרי שנה שבה לא החליפו מילה, הם עשו סולחה מתוקשרת שסללה את הדרך להקמת ממשלת השינוי וב-2022, הם שוב במערכת בחירות, הפעם ראש ממשלה ושר ביטחון, ביחד על רחבת המסדרים, מפגינים דבש ונופת צופים. לכאורה. חדי העין יבחינו שלפיד וגנץ צעדו וישבו אחד ליד השני כל הטקס, אבל אף אחד מהם לא העלה אחר כך תמונה משותפת.
בניגוד למה שאפשר היה לצפות, ולמרות המטענים ההיסטוריים הכבדים, שר הביטחון דווקא לא קיבל את ראש הממשלה החדש בארשת פנים חמוצה אלא להיפך, באופן מסביר פנים ולבבי. כמדיניות, הוא היה הראשון לברך אותו פומבית, והראשון להיפגש איתו לפגישת עבודה ביום ראשון בבוקר. שתי הלשכות, שכבר ידעו בעבר אי אלו קרבות ולכלוכים נמוכים, מתאמצות להכחיש דיווחים על חיכוכים ומתיחות ולשדר שהן מתואמות יותר מתמיד.
ביום שלישי, שעתיים לפני הפגישה המדינית הראשונה של לפיד כראש ממשלה בארמון האליזה בפריז, גנץ חשף בוועידה באתונה תמונות לווין של נוכחות איראנית בים האדום. כשלפיד נשאל על כך בתדרוך הכתבים בפריז הוא התעקש שלא מדובר בניסיון לגניבת זרקור, אלא במהלך מתואם שרק חיזק את המסר שלו לנשיא מקרון. גם בביקור הנשיא ביידן בשבוע הבא לפיד פירגן לגנץ בסלוט משל עצמו - להוביל את הסיור הנשיאותי בסוללת כיפת ברזל בפלמחים.
מאחורי מפגני השותפות של לפיד וגנץ אין באמת רומנטיקה מלבלבת, אלא חוסר ברירה פוליטי מובהק. קהל הבוחרים שלהם, שפעם הצביע עבורם בפתק משותף, מצפה מהם לשתף פעולה, לממש את ההבטחה להחליף את נתניהו ולא להתעסק בקרבות פנימיים. אם להמשיך באנלוגיות הזוגיות, הם חייבים לשמור על שלום בית, למען הילדים, ולאחד כוחות למען המטרה המשותפת - למנוע מנתניהו לחזור לשלטון. אבל אם וכאשר הם יצליחו - ונתניהו שוב לא יגיע ל-61 מנדטים, באותו רגע יהפכו שוב משותפים ליריבים, שמתחרים על הטיקט של ראש הממשלה הבא.
לא רק באופן תיאורטי, גנץ יכול היה למנוע מלפיד להיכנס ללשכת ראש הממשלה - אם היה נענה להצעות הנואשות שהגיעו מהאופוזיציה לפני פיזור הכנסת ומקים עם נתניהו ממשלה חלופית. אבל מבחינתו, זו משמורת זמנית: הוא רוצה להחליף אותו שם אחרי הבחירות.
לפיד וגנץ ינסו להשאיר את הקרב ביניהם סמוי ככל האפשר ולהרחיק אותו מעיני הציבור, ולהתמקד באויב המשותף, נתניהו, במקום לתקוף אחד את השני. אבל המאבק העתידי ביניהם יהיה כנראה הכוח המעצב והמניע מאחורי חלק לא מבוטל מהמהלכים הפוליטיים בקמפיין הבחירות. המטרה של גנץ היא להפוך את המשוואה המתבקשת בין ראש הממשלה לראש הממשלה לשעבר ואת השאלת הבחירות מ"ביבי או יאיר" למשולש עם שלוש תשובות. בשביל זה, הוא צריך להתחזק בזריקת מומנטום שתקפיץ אותו בסקרים, והוא צפוי לחזור לקונספט המקורי, של חיבורים ואיחודים.
השיח עם גדעון סער על ריצה משותפת עם תקווה חדשה מתקדם ורציני, יותר שאלה של "מתי" מאשר "אם", וגם החיזורים אחרי הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט נמשכים. בין גנץ, איזנקוט, סער ואלקין מפרידה תהום אידיאולוגית בכל מה שקשור לפלסטינים ומתנחלים, אבל הם חולקים הרבה מאוד ניסיון וממלכתיות שיכולים לקסום למצביעי מרכז וימין רך או לזרמים הניציים במפלגת העבודה. לגנץ וסער יש עוד משהו משותף - קשר חם ולבבי עם הפוליטיקאים והרבנים החרדים, שמבדל אותם מלפיד ובן בריתו אביגדור ליברמן ומחזק את הקייס שרק הם יצליחו להרכיב ממשלה. אם לנתניהו לא יהיה 61, השאלה תהיה "יאיר או בני" - והחרדים יכולים לשחק בה תפקיד מכריע.
מי שכנראה לא ישרוד את החיבור הוא יועז הנדל ומפלגת דרך ארץ, פעם חלק מכחול לבן ואחר כך מתקווה חדשה, ובשתי המפלגות הוא הותיר משקעים קשים. גנץ מאשים אותו בסיכול ההזדמנות ההיסטורית להפוך לראש ממשלה בתמיכת המשותפת במועד ב', סער לא אהב את עצמאות היתר שלו ואת מלחמות הסלולר שניהל בחרדים. אם אכן ייפלט החוצה, הוא צפוי לנסות לשתף פעולה עם לפחות אחד מפליטי ימינה, מתן כהנא או איילת שקד, ולסלול איתם דרך חדשה.
עוד נפגעת פוטנציאלית מהתוכניות של גנץ היא יו"ר מפלגת העבודה, מרב מיכאלי. מיכאלי מסרבת בינתיים בעקשנות לכל הפניות הפומביות ממרצ לשקול איחוד ולהתבצר ביחד מעל אחוז החסימה. אבל גם לפיד וגם גנץ מעוניינים שזה יקרה, כדי לא להסתכן באובדן של עשרות אלפי קולות לגוש - שיכולים להחזיר לשלטון את נתניהו ולמנוע משניהם את המטרה המיוחלת. אם החיבור עם סער אכן יזניק את גנץ למירוץ תלת ראשי - המאבק הסמוי בינו ובין לפיד על ראשות הממשלה יכול להסעיר את המחנה ולסחוף לה את הבוחרים.