פסיכוזת ביבי חוזרת: שוב אין בליכוד צדיק שיצא נגד הכוונה להרוס את שלטון החוק

המלל המתפרץ וזרם התובנות הבלתי נגמרות על אודות מערכת הבחירות הנוספת שנוחתת עלינו, משכיחים מאיתנו שוב את האמת הפשוטה, את ההסבר הקל לשאלה למה אנחנו שוב הולכים לקלפי בפעם החמישית בתוך שלוש שנים וחצי, למה מדינה שנהפכה בשנים האחרונות (תאהבו את זה או לא) ליותר ויותר ימנית לא מונהגת בפשטות על ידי מפלגת הימין הגדולה, מפלגת הליכוד. התשובה היא כמובן הפסיכוזה הלאומית - פסיכוזת ביבי.

מפלגת השלטון לשעבר החליטה שתמות נפשה עם פלישתים, ושלא תחליף בשום פנים את מנהיגה הנאשם בפלילים, גם אם המשמעות היא אובדן השלטון. אין הסבר אחר. שטייניץ, דיכטר, ברקת ואדלשטיין הם האחראים האמיתיים להשתלטות הפסיכוזה הזאת על הפוליטיקה הישראלית (בהמשך ההסבר למה נטפלתי דווקא אליהם).

הטיעון האוטומטי שמיד יצוץ כנגד הוא שהעם הוא זה שבוחר בנתניהו. מדהים שעדיין חוזרים על השטות הזאת, שכן במשך ארבע מערכות בחירות רוב העם אמר שאינו מעוניין בנתניהו כראש ממשלה. פשוט, אחרת לא היינו פעם אחר פעם הולכים לבחירות. כל מפלגות הקואליציה הציוניות, זולת מרצ והעבודה, היו פוטנציאליות להצטרפות לממשלת הליכוד לו הנאשם בפלילים לא היה מתעקש לעמוד בראשה.

"אתם לא תקבעו לנו מי יעמוד בראש המפלגה שלנו", עונים הח"כים המיושרים. טיעון הגיוני. אלא שהתשובה הפשוטה מנגד היא שהם, חברי הליכוד, לא יכריחו נבחר ציבור שסבור כי נאשם בפלילים לא יכול להנהיג את המדינה, לפעול בניגוד לצו מצפונו והבטחתו לבוחריו. כדי לפתור את הפלונטר הזה נוצרה ממשלת השינוי, שלא החזיקה מעמד משום שלא כל חבריה היו מחויבים מלכתחילה להתנגדות העקרונית לישיבה בממשלה תחת נאשם בפלילים (ייאמר לזכות חברי הכנסת סילמן ואורבך שזאת לא הייתה האג'נדה שלהם לפני הבחירות, בשונה מחברי תקווה חדשה למשל).

בשל הדברים הללו, כמה ראויה ונכונה הייתה הצעת החוק למנוע מנאשם בפלילים לכהן כראש ממשלה, וכמה כשלו מפלגות הקואליציה שלא העבירו את החוק במהלך השנה האחרונה. הטיעון כי מדובר בחוק פרסונלי הוא מגוחך. לא החוק הוא פרסונלי, השלטון בראשות נאשם בפלילים הוא פרסונלי. ממשלה שבמשך קדנציה שלמה (קדנציית נתניהו האחרונה), לא מינתה פרקליט מדינה ומפכ"ל, פעלה באופן פרסונלי למען נאשם בפלילים. ממשלה שלא העבירה תקציב כדי להשאיר את הנאשם בפלילים בשלטון היא ממשלה פרסונלית.

ארבע פעמים הלכנו למערכת בחירות בגלל ענייניו האישיים של נתניהו. החוק שהיה אמור לעבור היה אמור למנוע את הפרסונליות הזאת בעתיד. גם הטיעון הראשון שהעלה אתמול בציוצו ראש הממשלה נפתלי בנט, הוא טיעון שגוי. בנט כתב ש"הזכות להיבחר ולבחור היא קדושה". ובכן, השיטה בישראל, מה לעשות, היא שהאזרחים אינם בוחרים את ראש ממשלתם. מי שמטיל על אחד מחברי הכנסת להרכיב את הממשלה הוא הנשיא.

מאידך, לו הייתי חבר כנסת הייתי מצביע עכשיו נגד חוק הנאשם, כשהוא עולה לאחר שראשי הקואליציה הודיעו על כוונתם לפזר את הכנסת. איחרתם את המועד רבותיי. התנעת המהלך עכשיו, לאחר הכרזת הבחירות, משמעותה שינוי כללי המשחק לאחר שהחל. מהלך כזה אינו לגיטימי, ואני רוצה להאמין שגם בג"ץ יחשוב כך אם יידרש לנושא.

משיכת הרגליים של הקואליציה טראגית במיוחד, שכן לא מן הנמנע שבכנסת ה-25 הקונטרה להצעת החוק הזאת, שכך או אחרת נראה שלא תעבור, תהיה שרשרת חקיקות אנטי דמוקרטיות שאת הקדימון להן ראינו אתמול בהצעת החוק של חברי הכנסת דוד אמסלם ומאי גולן לריסוק סמכויות בג"ץ. לא מדובר בהפחדות מצד יפי נפש היסטריים - מי שמפזר את ההבטחות הללו הם חברי הכנסת של הליכוד.

לאחר שהפצ"ר לשעבר, שרון אפק, מונה בשבוע שעבר לתפקיד משנה ליועץ המשפטי לממשלה, הבטיח חבר הליכוד, שלמה קרעי, להעיף אותו הביתה עם עליית הליכוד לשלטון. לא מדובר באדם שנבחר במשרת אמון, אלא במכרז. במילים אחרות, נציג הליכוד מודיע שבכוונת המפלגה לרסק את ההשיטה מיסודה ולאייש בכל רשויות החוק את אנשי שלומה. נתניהו בעבר היה רחוק מהדעות הללו, ובלם את כל הניסיונות לפגוע במעמדו של בית המשפט ובמעמדן של רשויות התביעה והאכיפה. הוא גם התגאה בכך בריאיונות. כתב האישום נגדו הפך אותו לאויב המערכת ושלטון החוק ולמי שמסביבתו מופצות תיאוריות ה"דיפסטייט" הקונספירטיביות המופרעות ביותר שאפשר לדמיין, ממש כמו אלה שמופצות בימים אלה מסביבת דונלד טראמפ.

תרחיש הקצה של החקיקות האפשריות מצד ממשלת נאשם בפלילים הוא אותו מהלך מדובר שיוביל לעצירת משפטו שלו. לכאורה, מדובר בתרחיש מופרך שגם אני באינטואיציה שלי מתקשה להאמין שהוא אפשרי. העניין הוא שכל הניסיונות לקבל איזושהי התנערות לרעיון הזה מצד חברי הכנסת של הליכוד עולים בתוהו. השבוע למשל ניסינו במהלך שידור להוציא התנערות כזאת מצד חבר הכנסת יואב גלנט ונכשלנו נחרצות.

מיפוי חברי הכנסת של הליכוד ערב הפריימריז הקרובים מגלה שרוב רובם חיילים ממשמעים של נתניהו, סרים למרותו המוחלטת לא רק בעמדות האידיאולוגיות (שכבר מזמן לא כל כך ברור מהן), אלא במסרים שהוא מבקש מהם להעביר החוצה הקשורים לענייניו האישיים. האידיאולוגי והאישי מעורבבים במסרי הליכוד בעיסה דביקה וחולנית. בעצם, האידיאולוגיה של הליכוד (מפלגת חירות ליברלים - מחל - מי היה מאמין) בשנת 2022 היא שתפרו לנתניהו תיק פלילי.

זה טירוף. האם סטטיסטית לפחות, לא אמור להיות במפלגה כה גדולה חבר כנסת מצפוני בודד אחד שיגיד: "מר נתניהו, אתה מנהיג גדול, מדינאי ענק, איש ספר עם חזון אדיר, אבל עניינך האישיים אינם ענייני. כלומר, אני לא צריך להתבטא פומבית בציבור אם תיק 4000 קרס או לא קרס. לא מתפקידי לעמוד בבית המשפט מאחוריך. זה לא תפקידי, מר נתניהו, להביע עמדה בדבר מועד פגישת ההנחייה. עם כל הכבוד, מר נתניהו, אני נבחרתי לכנסת כדי לשרת ציבור"?

אם היה חבר כנסת כזה, אולי גם היה אומר לנתניהו: "אנחנו לא יכולים להילחם במלחמת חורמה נגד מערכת המשפט רק בשל העובדה שאתה נאשם בפלילים אדוני. כלומר, אם אנחנו חושבים שצריך לפרק אותה ולהרכיב אותה בדרך אחרת, מדוע לא עשינו זאת לפני שנחשדת בפלילים? מדוע אתה בעצמך גדעת כל ניסיון לשנות את מערכת המשפט בשנות כהונתך הרבות לפני שהפכת לחשוד בפלילים?".

אף אחד מאיתנו לא היה מצפה שחבר הכנסת הדמיוני הזה יהיה אוחנה, קרעי, או אמסלם. כאמור, גם לא אף אחד מרוב חברי רשימת הליכוד. הקריירה שלהם הרי מבוססת על חשיפת "רדיפת נתניהו" כלשונם, לעתים נדמה שהם עוסקים בזה יותר משהם עוסקים בשאר ענייני הציבור. אין באמת ויכוח איתם. זה בזבוז זמן. אבל מה באשר למיעוט הדומם ברשימת הליכוד (כן, בליכוד הוא מיעוט דומם, לא רוב דומם)?

קחו למשל את חבר הכנסת יובל שטייניץ. בחלומות שלנו היינו יכולים לדמיין אותו כאותו חבר כנסת דמיוני. בפועל, הוא שותק. השתיקה שלו לא הופכת אותו לצדיק יותר מקרעי, אלא להיפך, לשותף בפשע המוסרי הזה. כשהוא נשאל על כך בראיונות הוא פוטר עצמו במילים כמו: "אתם יודעים, זו לא דרכי, אני לא מדבר ככה". ובכן, שטייניץ, מה שהכרנו עליך בעבר כבר לא רלוונטי. בכך שאינך יוצא בקולך נגד המהלכים הללו, אתה נותן להם יד. בכך שאתה לא מצהיר בפומבי שלא תיתן ידך לעצירת משפט נתניהו, אתה בפועל שותף שקט ליוזמה הזאת.

כמו שטייניץ גם ראש השב"כ לשעבר, אבי דיכטר, רוצה שיראו אותו כממלכתי. הוא לא. בדממתו, הוא נותן ידו לריסוק הדמוקרטיה. כראש שב"כ היה אחראי מן הסתם למעצרים מנהליים שבוצעו לחבריו של איתמר בן גביר. בן גביר ערך קייטנות לילדים שבהן לימד אותם איך להתמודד עם השב"כ המרושע. היום דיכטר הוא שותף שקט של בן גביר ביוזמות להרס שלטון החוק. הרי הוא לא עמד מנגד כשנתניהו פעל למען בחירתו של בן גביר.

ניר ברקת ויולי אדלשטיין היו אמורים להיות האלטרנטיבה המנהיגותית בליכוד, אלא ששניהם הוכיחו שהמצפון שלהם תקול. אדלשטיין באירוע המפורסם של הפרת פסיקת בג"ץ, שפקדה עליו לכנס את הכנסת לבחירת יו"ר במקומו, וברקת בכך שלקח חלק בצילום הביזיוני ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, כשעמד מאחורי נתניהו בנאום ההסתה שלו בבית המשפט.

כל הארבעה הללו מנסים להראות בציבור תדמית נקייה אך קולם דומם אל מול מופעי הבריונות, ההסתה, והיוזמות המוצהרות של חברי הכנסת בליכוד לנתץ לרסיסים את מערכת אכיפת החוק ובית המשפט העליון. אלו ארבעה פחדנים, שהשקט שלהם, כפי שכתב ז'בוטינסקי בהמנון בית"ר, הוא רפש.