בתחילת שנת 1954 מוזגה יחידה 101 עם גדוד 890 של הצנחנים. הרמטכ"ל משה דיין שאף שרמת הביצועים של היחידה המובחרת תחלחל לצנחנים ואחר כך לשאר יחידות החי"ר בצה"ל. אהרון אשל, מ"כ טרי בנח"ל שהרגיש פספוס שלא הגיע ל-101, פגש במסיבת הסיום של קורס המ"כים את מאיר הר-ציון ואריק שרון וביקש מהם לעבור ל-890. שרון הצביע על רכב, ואמר לו לעלות עליו ולהביא איתו את מי שהוא חושב שהוא טוב ומתאים להצטרף לצנחנים.
"הערתי את גדי ואת מוסא ואת דן, ובבוקר חיכה לנו קומנדקר. זרקנו לתוכו את הקיטבגים ונסענו ישר לתל נוף אל פיני גרינברג, השליש של הגדוד, שסידר לנו את כל הניירת. וכך בדיוק, כשיחידה 101 צורפה לגדוד 890, הגעתי ושובצתי היישר למחלקת הסיור, שמאיר הר ציון היה המפקד שלה", תיאר לימים אשל את סיפור העריקה שלו לצנחנים. אשל, שמוכר לוותיקי הצנחנים בכינויו "ארול", יהפוך להיות מהלוחמים והקצינים המזוהים עם מי שהניחו את יסודות חטיבת הצנחנים, ומי שהפכו אותה לכזו שתשנה דפוסים ותפיסות ברוח צה"ל. לפני שבועיים הלך לעולמו והוא בן 88.
הוא נולד ב-1934 במושבה רעננה להוריו מרים ואברהם אייזיק, ילידי פולין. השניים עלו לארץ ישראל ב-1932. רוב בני משפחותיהם נספו בשואה. אורח החיים בביתם היה מסורתי עם הקפדה על שמירת כשרות ותפילות בבית הכנסת בשבת. האב היה סוציאליסט ופעיל במפ"ם, ולמרות שחיו בצמצום רב ובצניעות מופלגת, נהג לעזור לנזקקים ככל יכולתו. ברעננה בנו צריף עץ של שני חדרים, גידלו שני בנים ולעתים גם התגוררו איתם בני משפחה שעלו לארץ וטרם מצאו מקום לגור בו.
האב היה טייח והאם עבדה במשק בית של משפחה עשירה. למשפחה היו שתי פרות בחצר ושני דונם אדמה שחכרו ובה גידלו לפרנסתם תפוח אדמה ותות שדה. האב, שהיה בעל מקצוע מבוקש, נקרא לעתים לעבודות במחנות צבא בריטיים, ונעדר מהבית לתקופות ארוכות. כבר מגיל צעיר אהרון, הבן הבכור, היה עובד עם אביו, עוזר לו בסחיבת דליי טיט לפיגומי הבניינים בהם עבד, ובהכנת בור הסיד להכנת הטיט. כשהוחלט לחבר את צריף המשפחה לחשמל, אחרי מלחמת העצמאות, אהרון הנער הוא שחפר את הבורות שבהם הוצבו העמודים עליהם נמתחו חוטי החשמל אל הצריף.
אשל שהיה חניך תנועת הנוער "המחנות העולים" התגייס לנח"ל וראה עצמו חלק מהגרעין שיצטרף לקיבוץ משגב עם שהוקם על גבול הצפון.
אלא שאז ערק לצנחנים והוצב בפלוגת הסיור של הגדוד עליה פיקד מאיר הר ציון, שהיה בדרגת סמל. עד אז פעלה בגדוד המוצנח רק כיתת סיור. את מתכונת הפעולה והסטנדרטים הביא איתו הר ציון מיחידה 101. בספרו כתב אשל כי "האימונים במחלקת הסיור היו קשים, הם כללו ניווטים יום ולילה, מסעות, פשיטות לילה, ושיטות לחימה שונות. התייחסנו לאימונים ברצינות רבה. את צירי הניווט ללילה למדנו בעל פה והיינו עורכים מבחני ידע עצמאיים לפני חציית הגבול. כך רכשנו ביטחון עצמי וידע רב בניווטי יום ולילה".
הוא ציין כי "היחסים בתוך מחלקת הסיירים היו חבריים מחד, ומאידך הקפדה ללא סייג על ביצוע המשימות. האמון שנתנו למאיר היה מוחלט, ידענו שניתן לסמוך עליו ביציאות לסיורים מעבר לגבול במאת האחוזים. למאיר הייתה מנהיגות טבעית, הוא היה חד חושים ובעל תושייה, הוא היה מאוד החלטי בביצוע המשימות. לא אחת הוא החזיר לביצוע חוזר חוליה שלא ביצעה את משימתה".
תקופה זו נחשבת משמעותית משום שבה ניתן דגש על הצורך לעבור ליוזמה ולא להסתפק רק בהגנה. הגבולות הארוכים של המדינה היו פרוצים ויישובי הספר סבלו מפיגועים ומאבדות להן גרמו מסתננים שהגיעו מעבר לגבול. כעת בגדוד הצנחנים במבנה החדש החלו לסייר מעבר לגבול, לאסוף מודיעין ולפשוט על יעדים. עוזי עילם, קצין מודיעין בגדוד, כתב בספרו "פשיטה לילית" כי "היכולת להגיע אל היעדים שמעבר לגבול, למטרות איסוף מודיעין או לצורך ביצוע פעולה צבאית, נראתה לשרון (המג"ד, א.א.) כערך שאין לוותר עליו. נוסף לרף של הניווט, אימץ שרון את הדבקות ללא פשרות בביצוע המשימה, שאותה הדגים הר-ציון לאורך כל הפעולות שביצע".
לכל אחד מחיילי מחלקת הסיור ניתן כינוי ואשל, שעד אז שם החיבה שלו היה ארהל'ה, הפך ל"ארול". הר-ציון הציב אותו כאחד ממפקדי המחלקות בפלוגת הסיור שלו.
אחת הפעולות המוצלחות ביותר של הצנחנים מעבר לגבול באותה תקופה היתה מבצע "אגד" באוקטובר 1955. בעקבות חדירת הצבא המצרי לאזור ניצנה, כיבוש מוצב ישראלי, הריגת חייל צה"ל ושביית שני חיילים, יצאו הצנחנים מגדוד 890 לפעולת תגמול. הייתה זאת פעולה ראשונה בעומק מצרים - כ-20 ק"מ בתוך סיני. ארול, אז כבר בדרגת סג"מ, שהיה במקום בסיור מקדים, היה הסייר שהוביל את הכוח לעבר מצודה בכונתילה שבה ישב הצבא המצרי. בתום הקרב, בו נהרגו שני חיילי צה"ל, שב הכוח עם 29 שבויים מצרים.
שנה אחר כך, כשהוא כבר סגן וסגן מפקד הפלוגה המסייעת, השתתף ארול במבצע קדש. יומיים לפני כן הודיע לו המג"ד רפאל איתן כי עליו לבחור צוות של 12 לוחמים שיוצנח בשטח עם תותחים ללא רתע 106 מ"מ. התותחים הגיעו מצרפת יום לפני היציאה למלחמה וארול ואנשיו, בהם חייל דובר צרפתית שתירגם את הוראות ההפעלה, התאמנו בירי מהתותחים עד הרגע האחרון. בסופו של יום הקרב הראשון נהרג עובד לידז'ינסקי, מפקד פלוגה א', בקרב ההשתלטות על מעבר המיתלה וארול מונה כמחליפו.
ב-1958 נישא לחברתו מתקופת השירות הצבאי, נירה. החתונה נערכה ברמת גן, העיר שאימצה את הצנחנים והשתתפו בה ראש העיר, אברהם קריניצי ושר הבריאות והדואר ישראל ברזילי, חבר קיבוץ נגבה בו גדלה נירה. בהמשך בנו את ביתם בשיכון הצנחנים שהוקם ברמת גן. עם השנים נולדו להם ארבעה ילדים - אבירם, מירי, יואב ודורית.
בינואר 1960 מונה ארול להיות סגנו של אברהם ארנן, מקים סיירת מטכ"ל. ארנן כבר גייס לפני כן כמה מוותיקי הצנחנים בהם הר-ציון, כדי שיטמיעו ביחידה שלו את הסטנדרטים עליהם הקפידו. בספרו מתאר ארול מקרה שמייצג את שיטות הגיוס באותם ימים ליחידה: "באחד הימים הודיע לי אברהם שהוא יוצא להביא חייל חדש ממחנה ג'וליס (...) לאחר מספר שעות הוא חזר מג'וליס ומהטנדר יורד חייל קטן קומה, פניו פני נער שאפילו זיפי זקן אין לו, ואברהם אומר לי, זה החייל החדש. לא התלהבתי מהחייל החדש ואמרתי לאברהם, מה אתה מביא ילדים ליחידה? אנחנו צריכים חיילים חסונים וחזקים. אבל הוא שכנע אותי שננסה. החייל התקבל ליחידה. שמו היה אהוד ברוג. לימים החליף את שם משפחתו לברק. אהוד מיד התבלט לטובה (...) היינו אומרים בינינו, אברהם ואני, שהבחור הזה יגיע רחוק, וכך היה".
לקראת סוף אותה שנה יצא ארנן לקורס פיקוד ומטה והיה צפוי שארול ימונה כמחליפו, אולם הוחלט להביא את יוסף קסטל, מפקד יחידת הסיור של גולני. אבנר שור בספרו "חוצה גבולות" כתב כי הסיבה לכך היתה חששו של ארנן ש"סגנו יתאהב בתפקיד ולא יחזיר לו את הפיקדון בבוא העת". שור סבור ש"ההילה הצנחנית של ארול והתשתית האנושית של חבריו לצנחנים שכבר עברו או נשארו ביחידה והיו מתגייסים בוודאי לטובתו בשעת מבחן - כל אלה הפחידו את ארנן והניעו אותו למנות את קסטל".
אשל עבר להיות מדריך בבית הספר לקצינים ואחר כך פנה ללימודים במכללה לפיקוד ומטה של צה"ל. בסיום הלימודים במכללה התמנה כקצין אג"מ של חטיבה 80, חטיבת המילואים הראשונה של הצנחנים.
בשנת 1965 יצא לשליחות במסגרת משלחת צה"ל כראש צוות הדרכה לצבא אתיופיה ועם שובו לישראל ב-1968 חזר לבית ספר לקצינים כמפקד פלוגה ובמקביל התמנה גם למפקד גדוד מילואים 115. בשנת 1969 התמנה להיות סגן מפקד חטיבת מילואים 247 של הצנחנים בפיקודו של מוטה גור. בשנת 1970 מתמנה למפקד בסיס האימונים החטיבתי של הצנחנים בסנור והקים את בית הספר למ"כים של הצנחנים - גדוד 450.
בהמשך עוד פיקד על חטיבת הערבה וחטיבת מרב אילת ובסוף שנת 1978 השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף משנה. ב-1980 מונה להיות מפקד שירותי הכבאות תל-אביב יפו, בדרגת טפסר בכיר, תפקיד אותו מילא עד 1999.
"איש צדיק היה", אמר עליו דוד בן-עוזיאל ("טרזן"), יוצא יחידה 101 וחברו של ארול מימיהם בצנחנים ולאורך כל השנים. לדבריו "ארול היה איש של יושרה ושל חברות אמיתית. שיר הרעות נכתב על אנשים כמוך", אמר בהספידו את חברו. ארול עצמו הסביר פעם כי היכולת שלו ושל חבריו להתגבר על הפחד בעת הסתערות מול פני האויב נבעה בין השאר "מהאמונה בחברים שנמצאים איתך".
משה הר-ציון, בנו של מאיר, אמר כי ארול היה חבר שהפך לבן בית במשפחתם, כזה שהנוכחות שלו הפכה לדבר יציב וברור. "הוא היה חבר שתמיד נמצא ועוזר. כבר מ-1959 כשהוריי עלו ל'אחוזת שושנה' ארול היה לצידם, החל מתיקון משאבה שהתקלקלה ועד כיפוף צינור ברזל כשנדרש. לרגל חתונות הורי אסף כסף מהחברים וקנה ביפו מקרר שעובד על נפט. הוא הגיע לבקר את אבא כשהיה חולה וכשהוא עצמו כבר לא היה בקו הבריאות". לדבריו "ארול היה אדם צנוע שלא חיפש כבוד ופרסום. אדם עם אישיות כובשת שתמיד נרתם לעזרה כשהיה בכך צורך".
מאז אמצע שנות השמונים התנדב ארול במבצעים הומניטריים שהוביל אייבי נתן באזורי אסון באתיופיה ובקניה. כשאייבי נתן חלה ובערוב ימיו כמעט ונעלמו כל החברים שהקיפו אותו בשנות הזוהר שלו, ארול היה מהבודדים שהגיעו לבקר ולסעוד אותו.
בנוסף התנדב בעמותה לעזרה לילדים במצוקה, היה פעיל בעמותה להנחלת מורשת הצנחנים וחבר מרכזי בצוות שיזם והקים על גבול רצועת עזה את אתר "חץ-שחור" להנחלת מורשת הקרב של הצנחנים בתקופת פעולות התגמול. בשנת 2002 הוענק לו אות יקיר העיר רמת גן.