סיפור חייה של מריומה קליין, מייסדת בית השנטי והזוכה הטרייה בפרס ישראל למפעל חיים, נשמע כמו תסריט הוליוודי. יש בו את כל המרכיבים הדרושים: ילדות קשה במדינה זרה, אב נפקד, שנים ברחוב ללא בית, פגיעה מינית - וגאולה, דרך הקדשת חייה לכך שילדים אחרים יזכו בחוויה אחרת, טובה יותר. מבחינתה, זה עדיין לא מספיק. "זה לא שאתה מקבל פרס וסוגר את הבסטה. לא מפסיקים דבר כזה", היא מבהירה בריאיון לוואלה!.
המסע שלה התחיל בניו יורק, שם נולדה. בגיל שנתיים עברה לישראל, וכשהייתה בת 13 חזרה עם אמה לארצות הברית, הפעם לבוסטון. אביה לא היה בתמונה. "הוא נטש, ראיתי אותו אולי כמה פעמים כל החיים", היא מספרת. הנחמה לא הגיעה מאמה. הקשר ביניהן הלך והידרדר, עד שבשלב מסוים היא העדיפה לגור ברחוב, בקור מקפיא. "הכרתי חבורה והלכתי להיות איתם. אכלתי מפחי זבל, גנבתי מסופרים, הכול חוץ מלמכור את הגוף שלי. אני מבינה למה ילד רוצה ללכת לרחוב. התהליך מנטישה, למקרה אלימות, לפגיעה מינית, מוביל אותך לרצון לברוח. השאלה איך אתה שומר על עצמך בג'ונגל הזה ובוחר להציל את החיים שלך. ילד בגיל 15 שבוחר בזה הוא גיבור, גם אנשים מבוגרים לא עושים את זה. אבל היום אני סוגרת מעגל של חמלה עם אמא שלי", אמרה.
כשעברה עם אמה לישראל בשנית נראה היה שמריומה מצליחה לנווט את חייה למקום בריא יותר. היא החלה ללמוד בפנימייה, נשרה ממנה וחזרה לתיכון כדי לסיים 12 שנות לימוד בהצלחה. בהמשך התגייסה לצה"ל, שם שירתה בשל"ת במארג' עיון שבלבנון וכמורה למחזורי ילדי רפול בבתי כלא צבאיים. "שכרתי דירה בנווה צדק והכרתי את האבא של הבנות שלי", היא נזכרת בנוסטלגיה בתקופה ההיא, בה כל תכניותיה לעתיד היו לטייל בעולם. אולם היריון לא מתוכנן לקראת סוף השירות קטע אותן - והסיט את ההגה מחדש. "הבנתי שלא אוכל להגשים את החלום שלי ורציתי לעשות משהו בזמן הזה. למרות שלי עצמי לא היה ממה לחיות, שהלכתי ואספתי אוכל בשוק הכרמל, התחלתי לבשל בימי שישי ארוחות לכל מי שהיה בכיכר דיזנגוף, המקום שהכי ברחו אליו מכל המדינה בשנות ה-80. משישי לשישי נתקעו אצלנו חברה".
"לא יכולתי לחזור אחורה"
שם, בכיכר, קיבל בית השנטי את שמו. "הגיעה בחורה שחזרה מהודו ואמרה 'הרגשתי פה מה זה שנטי'. שאלנו אותה מה הכוונה, והיא הסבירה שהמילה אומרת אהבה ושלווה בהודית. אחד הבחורים ריסס 'ברוכים הבאים לבית השנטי' בגרפיטי על הקיר וזה תפס. זה יצר הרבה בעיות, אתה שומע את השם וחושב שזאת שלוחה של אושו. אני בכלל רציתי לקרוא לזה בית אברהם אבינו. זרמתי עם זה וגם קראתי לבת הראשונה שלי שנטי".
"הצומת הגדולה שבה הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, בגיל 21-20, הייתה שהגיעה אלינו לרחבה מול דן פנורמה בחורה שעברה אונס ברחוב. היא הייתה גמורה". באותה שיחה נזכרה באונס שהיא עצמה עברה בתקופת התיכון, אונס שאותו ניסתה להדחיק ולא דיברה עליו עם איש. "ישבתי לדבר איתה וסיפרתי בפעם הראשונה על המקרים הכואבים שקרו לי. באותו רגע הבנתי שאני רוצה לעזור לילדים כדי להציל את החיים שלי, ולא יכולתי לחזור אחורה.
לא נלחמים, לא שופטים
רצית לתת מה שלא נתנו לך
כן. לי לא היה דבר כזה, לא היה לי בית השנטי. רציתי שיהיה מקום לילדים כמו שהיה צריך להיות לי. בגלל זה המקומות כל כך יפים ופורחים. ככה אני מאמינה שצריך לעזור לעצמך, להתחיל ממקום שאתה מכבד את הסביבה שלך. זה לאט לאט מחלחל אליך".
ב-1992 בית השנטי הוכר כעמותה, ובהמשך הפך למקום קבוע, תחת קורת גג, עם סניפים בתל אביב ובמדבר ליד שדה בוקר. סניף נוסף צפוי לקום בשנה הבאה בירושלים. מלבד שלוש בנותיה הביולוגיות, ב-38 השנים שחלפו מראשיתו של הפרויקט מריומה אספה עשרות אלפי "ילדים" שעברו תחת ידיה כשהיו בני 21-14. הם יכלו להגיע בכל שעה ויום שירצו, ללא התראה מוקדמת, וללא מועד עזיבה. התנאי היחיד לכניסה, לדבריה, הוא שירצו לעזור לעצמם.
היו נקודות שבהן אמרת זהו, אני לא יכולה יותר?
"הייתה לי פעם אחת בשנת 2000 שנפרדתי מהאב של הבנות שלי, שאני עוזבת את הבית הישן מול דן פנורמה. רק בפעם הזאת לא ידעתי אם אני הולכת להמשיך. היו מקרים שרצו להרביץ לי, אבל אתה לא מפחד להיות מטפל לא משנה איזה תוצאה תהיה. ברגע שאתה מפחד - הילדים מזהים את זה. הם באים פצועים. אתה יכול לתת לילד את הנשמה, וחלק מהם מגיע לפסגות, אבל באחרים אתה מטפל שנתיים-שלוש והם ירקו לך בצלחת. אבל אחד הדברים הכי מוזרים הוא שכמעט לא היו מקרי אלימות בבית השנטי, רק מילולית. סיבה אחת לזה היא שאסור לדבר בבית השנטי על פוליטיקה ולא על אמונה. יהודי, מוסלמי, נוצרי, אל תאמין, תאמין בעיפרון, תאמין בכוח עליון, אבל בלי שיחות על זה. יש משהו בהיעדר של שני הנושאים האלה שעושה שקט. הנקודה השנייה היא שאתה בא למקום שעוטף אותך, מדברים איתך בגובה העיניים. לא נלחמים, לא שופטים, רק מנסים לעזור".
הקושי האמיתי היה הביקורת מבחוץ. "אמרו עליי שאני לא נורמלית, שזה לא יקרה, שזה לא כדאי. הייתי לגמרי לבד. אתה צריך להביא את עצמך למקום שאתה לא צריך להוכיח לאף אדם, אנשים חיים על הפחדים שלהם. אמרו שזה כת. ההבדל הוא שבכת אתה לא בוחר, בוחרים בשבילך. כל ילד שמגיע לבית השנטי צריך לבחור בין האור לחושך".
זה בטוח גבה ממך מחיר
"כשאתה כל כך הרבה שנים מתפקד 20 שעות ביממה אתה הופך להיות הקורבן של הנתינה שלך, בהתחלה לא הבנתי את זה. לאט לאט הבנתי שאני צריכה להביא דוגמה אישית, שהמטפל צריך להיות מטופל, מאוזן. נהייתה לי בגלל זה גם סוכרת. הבנות שלי נולדו לתוך בית השנטי. עשיתי את ההפרדות, אבל מבחינתי זאת הייתה הקרבה בנושא המשפחתי והזוגי. המקום החשוב הוא הסיפוק היומיומי של רכבת ההרים הזאת. אנשים ינסו לעצור אותי ולדבר לשון הרע, אבל הם לא יכולים. אני לא יאנוש קורצ'אק, אבל כשאדם בוחר בחירה כזאת הוא הולך איתה עד הסוף. אין לי חרטות. מחשבות אחרות מנטרלות אותך מעשייה".
ראית לאורך השנים שינוי בין דורות הילדים שמגיעים אלייך?
"בטח. בשנות ה-80 הילדים היו פריקים ופאנקיסטים. בשנות ה-90 היו הרבה מהעלייה הרוסית והאתיופית. זה היה ללמוד נושא חדש. אף אחד לא הכין אותך, לא היו אז עובדים סוציאליים שמדברים אמהרית. בשנות ה-2000 התחיל המסע שהיום הוא בשיאו - נפתחו הערוצים בטלוויזיה, הרשתות. העולם הזה הביא נוער חדש, מהעולם החרדי, שהציף אותנו. נפגעים קשים מאוד: פגיעות מיניות בישיבות, כתות בבתים, גילוי עריות. זה לא מדובר כי זה לא יוצא החוצה. רבנים שמבקשים שזה יישאר בתוך המעגל הפנימי, 'אנחנו נסדר את זה, הכול בסדר'. עוד שנייה נותנים אופטלגין למישהו שאנס.
"בשנתיים האחרונות, של הקורונה, אני רואה בשטח דור חדש של נוער וילדים. הם מכורים לפורנו מגיל שש, זה הפך להיות המקום הראשון ליצירת אינטימיות ומערכות מיניות. היום אתה רוצה שאכטה? אין בעיה, תצלצל לטלגראס. אין מסיבה שאין בה סמים רציניים, קטאמין, אם-די, קוקאין. יש הרבה מבוגרים שעושים את זה פעם בחודש, זה לא מעניין אותי. אבל הנוער ממלא את החור הגדול שיש לו בכל דבר אפשרי. הם בבועה, בערפל, עם עצמם. חיים שלמים מול מסך. אין מישהו אנושי שיחבק אותך. יעשו להם שיימינג ברשתות והם יחשבו שזה סוף העולם".
המדינה עושה מספיק כדי לטפל בבעיה?
"תשמע, בהתחלה אפילו לא ידעתי שאנחנו היחידים. עברתי הרבה שנים קשות שבהן משרד הרווחה לא הכיר בנו. ב-15 השנים האחרונות קרו דברים מדהימים עם הרווחה, אבל תשאל אותי אם מתחילים להבין מה לעשות מעבר לכנסים ולוועדות? יש עוד דרך מאוד ארוכה. התשובה היא לא".
לא הגיע הזמן לנוח
יומיים לאחר קבלת ההודעה על זכייתה בפרס על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, הטלפון של מריומה לא מפסיק לצלצל. שומעים בקולה שהיא מתאפקת לא לענות. לבסוף היא נכנעת ומבקשת לעצור את הריאיון. "זה קשור לילדים, אני חייבת", היא מתנצלת. הפרס הפנה אליה את תשומת הלב הציבורית, אך את ההכרה היא קיבלה עוד קודם - בשנת 2000 היא זכתה באות הנשיא למתנדב והדליקה משואה בטקס יום העצמאות, ב-2007 קיבלה את אות יקירת העיר תל אביב, ב-2017 נבחרה לאחת מ-25 גיבורים עולמיים של CNN, ובזמנה הפנוי המועט היא מרצה בשגרירויות, באוניברסיטאות ולחברות בארץ ובחו"ל.
את לא מרגישה שזה הזמן להתרווח בכיסא, אולי לקחת חופש?
"ברור שלא. דרך ההכרה בי מכירים בנוער בסכנת חיים. המודעות דרכי תביא עוד יותר מודעות. אנחנו מטפלים בעתיד של מדינת ישראל. אני רוצה להתחבר למשרד הרווחה והחינוך, לקחת את הידע שלנו ולעשות אינטגרציה בין הידע האקדמי לידע של השטח. הפרס צריך לתת תקווה לאנשים שעושים דרך, לאלה שנלחמים עבור הילדים, למי שממשיך גם כשכולם אומרים לו לא. וצריך מישהו שיוביל את הסירה".