לפעמים, כדי לראות את גיהינום המלחמה, מספיק להסתכל בעיניה של ילדה

"אני חושב שהחברה שלנו מנוהלת על ידי אנשים לא שפויים, מסיבות לא שפויות. זה מה שהרגשתי כשהייתי בן 12, וכשהייתי בן 16. הבעתי את זה בצורה אחרת כל החיים שלי, אבל עכשיו אני יכול להגיד את זה בצורה ברורה יותר: אנחנו מנוהלים על ידי משוגעים למטרות משוגעות. אם מישהו יכול להעלות על הכתב מה בדיוק המטרה של הממשלה שלנו, ושל אמריקה, רוסיה, סין וכו'… מה בדיוק הם רוצים לעשות? אני ממש אשמח לדעת מה הם עושים. אני חושב שהם פשוט לא שפויים. הבעיה היא שאם אני אומר את זה, מתייגים אותי כלא שפוי. זה מה שכל כך משוגע בכל הסיפור. זה לא 'קצת מוזר'. זה משוגע. משוגע לגמרי" - ג'ון לנון, 1968.

קוראים לה מריה והיא ממריופול. היא מצחקקת כשהיא אומרת את זה. סבתא שלה מצד האבא הייתה יהודייה, סבא שלה לא. היא מספרת לי את זה מפני שהיא רואה את המגן-דוד הלבן שמתנוסס על וסט המתנדבים הכחול שלי. היא בת 6, אבל עם הקוקיות הבלונדיניות היא נראית צעירה יותר. היא מבקשת ממני שאביא לה דף לבן וטושים צבעוניים. אני עושה את זה. תוך חמש דקות, אולי פחות, היא מציירת ציור מלא פרטים של כלבה לבנה עם נמשים כתומים, רובצת בשדה גדול עם עצם לצדה. היא ציירה אותה חופשיה, עם קולר אדום ובלי רצועה. ובכל זאת, המבט בעיניים שלה עצוב.

אני מתקשר עם מריה בעיקר בתנועות ידיים ופנים, שעוזרות לי להביע את ההתרשמות הכנה שלי מיכולת הציור שלה, אבל נאלץ להיעזר גם בשירותיו של גוגל טרנסלייט. היא לוקחת את הטלפון שלי ואומרת משהו באוקראינית. על המסך מופיעות המילים: "קוראים לה צ'סטי. היה לי אותה כל החיים. כשהרוסים הגיעו השארנו אותה אצל השכן וברחנו. אני מתגעגעת".

אני כמעט יכול לשמוע את המוח שלי משגר פקודה לשק הדמעות שלי: "רק אל תבכה מולה! הדבר האחרון שהילדה הזאת צריכה עכשיו זה לראות עוד עצב!". במקום, אני מדפדף בין האפליקציות בטלפון שלי ושולף לה תמונות של הכלב שלי. האצבע שלה מרפרפת במהירות בין התמונות. היא מחייכת. היא מוצאת תמונה של בתי הפעוטה מחובקת עם הכלב ופולטת "אווו", כאילו מדובר בסיטקום אמריקאי של פעם. לפתע החיוך נעלם מפרצופה הקטן והיא מתחילה לבכות את הדמעות שכל כך התאפקתי להסוות רגע קודם. אני מנסה לנחם אותה בלי מילים, אבל היא דווקא מתעקשת להוסיף ורבליות לסיטואציה. היא פותחת שוב את אפליקציית התרגום בטלפון שלי ואומרת משהו באוקראינית. על המסך מופיעות המילים: "אני מפחדת".

גנרל שרמן, מי שפיקד על צבא ארצות הברית לאחר מלחמת האזרחים, צוטט כשאמר כי "חיילים רבים חושבים שיש תהילה במלחמה. האמת היא שמלחמה היא גיהנום". לא באמת צריך להילחם במלחמת אזרחים עקובה מדם או להנהיג צבא גדול כדי לדעת את זה. לפעמים צריך רק להסתכל בעיניים של ילדה שאיבדה את הכלבה שלה. מלחמה היא גיהנום. גיהנום אמיתי. נפשי. מוחשי. גיהנום מעשי אדם.

הגיהנום הזה מכה בכל החושים, גם במרחק קילומטרים רבים משדה הקרב. אנחנו נמצאים במרכז האקספו רחב הממדים של ורשה, שמורכב מהאנגרים ענקיים שמכילים בשגרה ירידים מסחריים, והפך בשבועות האחרונים למחנה פליטים עצום בגודלו. החלל מורכב בעיקר מעשרות אלפי מיטות שדה שחורות, שהפכו לבתים זמניים יותר ופחות לפליטים אוקראיניים. בלי פרטיות, בלי מרחב אישי. כגודל הפסימיות כך גודל הזוהמה. חוש הריח הוא הראשון לזהות. יש ריח מאוד ספציפי לחלל סגור עם אלפי אנשים שעברו מסע קשה. מסה עצומה של קשישים ותינוקות, וגם כלבים וחתולים, שחולקים מעט מקלחות ותאי שירותים משותפים.

קל לאבד תקווה באנושות בסיטואציה הזאת, אבל גם ברגעים הכי אפלים מתגלים בקיעים מהם חודרת קצת אופטימיות. בין הסדקים האלה פועלת כעת משלחת מתחלפת של מתנדבי דרור-ישראל, תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, שבשיתוף פעולה עם יזמים פולנים מקומיים הקימו מתחמי חינוך ופעילות יומית לילדי המחנה. חלק מהפעילים דוברי רוסית, חלק לא, אבל זה לא באמת משנה. משהו בקשר הזה בין אנשי חינוך מנוסים לילדים שנפלטו ממסגרת מהסיבה הכי טרגית שיש, הופך לטבעי כל כך אפילו בלי שפה. אני חווה את זה על בשרי כשאני לובש את הווסט הכחול של מתנדבי הקבוצה, ובתוך פחות מדקה ילד מתוק בשם בוגדן מושך אותי ביד ומבקש ממני לשחק איתו בכדור. הילדים מזהים באנשי דרור-ישראל דמויות שאפשר לבטוח בהן. במצב הנוכחי, רחוק מהבית ועם עתיד לא ברור, זה מצרך נדיר במיוחד.

רוב הגברים נשארו מאחור כדי לקחת חלק במאמץ המלחמתי, ואוכלוסיית הפליטים במחנה מורכבת בעיקר מקבוצות של נשים וילדים או קשישים. רובם נמצאים במחנה למשך יום או יומיים, ואז ממשיכים הלאה לתחנה האירופית הבאה שלהם במסע החיים שנכפה עליהם. חלק מבקש להישאר, במין תקווה אופטימית לכך שעוד מעט הם יוכלו לחזור לבית שלהם, למשפחה שלהם. חלק קטן יותר, מרביתם צוענים, תקוע שם בלי מסמכים. הפולנים נתנו להם מקלט מהמלחמה, אבל אף מדינה אחרת לא מסכימה לקלוט אותם.

אחד מהם הוא פאטרין, ילד בן 15 מהעיר זפוריז'יה בדרום-מזרח אוקראינה. הוא מספר לי שהוא נולד בחצי האי קרים, אך משפחתו ברחה משם בעקבות סיפוח האזור על ידי רוסיה בשנת 2014. כעת בני המשפחה נאלצו לברוח שוב, לאחר ששכונת המגורים שלהם הופצצה קשות על ידי ארטילריה רוסית. הוא מספר את זה בחיוך, כאילו מדובר בטרגדיה של מישהו אחר. זה כמעט משעמם אותו. הוא מעדיף לספר לי איך הוא שומר על כושר גופני במחנה הפליטים. כיצד הוא יוצא לריצות מסביב למתחם הענק ומרים משקולות שמאולתרות מפחיות שימורים ובקבוקי שתייה.

הוא משוויץ בפניי בשרירים שלו ומבטיח לחזור להילחם עד שיהרוג את מי שהוא מכנה "ומפיר". אני לא צריך את גוגל טרנסלייט בשביל לדעת שהוא מתכוון ל"ערפד", בטח אחרי שהוא מציג בפניי את כתובת הקעקע שמתנוססת על הזרוע שלו, שמציגה את דיוקנו של ולדימיר פוטין עם דם שנוזל מפיו. מתחת מופיע הכיתוב "בלאדימיר". אני מצחקק בנימוס ממשחק המילים, אבל בתוכי אני מתפלץ מהעובדה שילד בן 15 מסתובב עם קעקוע של בנאדם שהוא מעוניין להרוג. מלחמה זה גיהנום, כבר אמרנו.

המתנדבת ג'ואנה, במקור מפרבר של פילדלפיה, מעבירה הדרכה חינוכית לילדים. זה מתחיל מילד אחד או שניים, ולאט לאט מגיעים עוד ילדים שמתמגנטים לצליל המתנגן בקול שלה, עם המבטא הכל-כך אמריקני שלו. חברה מסחרית גדולה התקינה בסמוך למתחם של דרור-ישראל מסך גדול עם פלייסטיישן שמשך אליו באופן טבעי את כל הילדים, אלא שמשהו בטאץ' האנושי של המתנדבים של דרור-ישראל ניצח בסוף את העושר הדיגיטלי. עם הילדים מגיעים אימהות עייפות. לוקח להן כמה רגעים לשחרר, אבל לבסוף הן משתכנעות שאפשר לסמוך על המתנדבים היהודים והולכות לשתות קפה, לעשן סיגריה או פשוט לנוח בין אלפי מיטות השדה. אני מנסה לדבר עם האימהות, אך ברגע שהן מבינות שאני עיתונאי רובן מסרבות בנימוס ובחשש.

הנשים שכן הסכימו לדבר איתי מספרות כולן סיפור דומה. הן לא חשבו שזה יקרה להן. הן לא האמינו שהן יאלצו לברוח מהבית. בחלומות הכי גרועים שלהן הן לא גרו במחנה פליטים. מילנה, צעירה מפרבר של אודסה שהגיעה למחנה יחד עם סבתה, סיפרה שהיא מרגישה בת מזל. "אני צמודה לטלגרם כל היום. אני רואה מה קורה במרחק קצר מהבית שלי. אני לא יכולה להיות עצובה בגלל שאיבדתי את הבית, כי עדיין יש לי את הידיים והרגליים שלי", היא אומרת בשקט, כדי לא להעיר את סבתה. "דרך הרשתות החברתיות אנחנו שומעות על חיילים רוסים שנכנסים לשכונות מגורים, שוחטים את הגברים ואונסים את הנשים. זו יכולתי להיות אני. כשאני שומעת את הדברים האלה אני כמעט שמחה שאני כאן".

כחצי שעה נסיעה מ"גני התערוכה" של ורשה, במרכז העיר המתחדשת של בירת פולין, ניצב מגדל ורסו העצום, שזה עתה הסתיימה בנייתו. המעטפת החיצונית של גורד השחקים החדיש נוצצת ומבריקה. חזותו כחולה, מודרנית, והשמש השקרנית של פולין משתקפת בה בעוצמה ויזואלית מופלאה. בחודשים הקרובים הוא ייחנך לציבור הרחב ויהפוך רשמית למגדל הגבוה ביותר באיחוד האירופי. הצריח המחודד שלו נמצא בגובה של 310 מטרים מהקרקע (להשוואה, מגדל עזריאלי העגול מגיע לגובה של 187 מטרים), ונראה היטב כמעט מכל מקום בעיר. בהליכה קצרה של פחות מ-310 מטרים משם תוכלו למצוא את רחוב סיינה, הגבול הדרומי של גטו ורשה.

בבית מספר 16 ברחוב עמד בית היתומים של יאנוש קורצ'אק. בחצר הבית מספר 53 עדיין עומדת פיסה מחומת הלבנים האדומה שהקיפה את הגטו. עדות דוממת להיסטוריה אנושית מצמררת. שלושה מטרים גובהה. מטר נוסף של גדר תיל עמדה מעליה בתקופת המלחמה. החומה נסתרת מהעין כיום. אי אפשר לראות אותה כשמטיילים ברחוב בדרך למרכזי הקניות הגדולים שמסביבה. היא מתחבאת בחצר פרטית, שהגישה אליה עוברת דרך גדר לא מזמינה, מאחורי מסעדת אוכל מהיר בשם "באגט מי" (מי אמר שאין בגטים בגטו?).

אין מספיק גורדי שחקים בעולם שיכולים להטיל צד כבד יותר על מרכז ורשה יותר מאשר ההיסטוריה הפרטית שלה. אין יהודי בעולם שלא מכיר את קורותיה של הפלנטה האחרת שהתקיימה בגבולותיה של פולין במלחמת העולם השנייה. הקונוטציות אוטומטיות מדי. לא הוגנות בחלקן. שואת העם היהודי היא חלק בלתי נפרד מהזהות של המדינה. זו הסיבה שהממשלה הפולנית החליטה בשנת 2018 לאסור בחוק את השימוש בביטוי "מחנה השמדה פולני", שגרר סערה בינלאומית. זו הייתה דוגמה מאלפת ל"אפקט סטרייסנד". לפתע כל העולם החל לדבר על פולין בהקשר של אחת מהטרגדיות האנושיות הגדולות בהיסטוריה. נפתלי בנט, אז שר חינוך מלא אמביציה, הודיע על מערך שיעור חדש בבתי הספר בישראל שיעסוק במעורבות האוכלוסייה הפולנית בזוועות השואה.

הפלישה הרוסית של צבאותיו של פוטין לשטחה של אוקראינה מספקת לאזרחי פולין הזדמנות לבצע תיקון אמיתי, כזה שלא כולל צנזורה להיסטוריה וניסיון לשנות את הנרטיב של אחד מהחלקים האפלים בתולדות האנושות. אזרחי פולין, מלאי גאווה בעצמאותם שספגה מכות קשות במהלך מאות שנים, בחרו הפעם לקחת חלק פעיל בצד הנכון של הקיום האנושי. ורשה הפכה לתחנת המעבר הגדולה בעולם למאות אלפי פליטי מלחמה אוקראיניים. חלקם מצאו מקלט בעיר, אחרים נמצאים בה זמנית עד שימצאו מקום קבוע.

האוקראינים זוכים בוורשה לתמיכה יוצאת דופן. דגלי אוקראינה מקשטים את השדרות המרכזיות, מתנוססים על בניינים ומתנופפים מכל אוטובוס ברחוב. כל שלטי החוצות בעיר נצבעים בצבעי הדגל האוקראיני. אפילו פרסומת לסדרה "חברים" (בחיי) מופיעה על רקע הצהוב והכחול. שלט גדול יותר כתוב בשילוב של פולנית ואוקראינית, ועליו המסר האוניברסלי: "פוטין יכול ללכת להזדיין".

רחובות ורשה מזכירים את כבישי ישראל ביום העצמאות, אלא שאת מקומם של דגלי הכחול-לבן מחליפים דגלי אוקראינה. זה מדהים לראות איך אזרחי מדינה בוחרים להניף בגאון דווקא דגל של מדינה שכנה. ומצד שני, אפשר גם לזלזל בציניות בחיבוק שנותנת פולין לאוקראינים. רבים ינתחו את מפת האינטרסים. ידברו על ההשפעה הכלכלית, הפוליטיקה והאיבה שנותרה לכל דבר בניחוח רוסי מאז נפילת מסך הברזל. ואולם, בסופו של דבר אי אפשר להתחמק מהמצב האנושי.

זה לא חיבוק של פוליטיקאים, זה חיבוק של אנשים. הוא מגיע מהרחוב. המסעדנים שמציעים אוכל חם לאוקראינים, נהגי המוניות שמסיעים אותם בחינם, רשתות הטלוויזיה שהוסיפו תרגום לאוקראינית בטלוויזיה. משהו בנתינה האנושית הזאת לחלש מדבק. והרי בסופו של דבר מדובר באנשים. נינים ונינות של פולנים שעמדו מנגד בזמן ששכניהם נלקחו לגטאות ולמחנות, צובעים כיום את העיר בצבעי סולידריות אנושית לפליטי מלחמה זרים.

לצד המתנדבים הפולנים הרבים, כמעט בכל מקום בו הולכים במחנה הפליטים רואים את מתנדבי דרור-ישראל. הם בולטים בשטח לא רק בגלל הווסטים הכחולים שלהם, אלא בעיקר בגלל כמות הזמן שהם נמצאים שם. רוב המתנדבים שמגיעים מהעולם עוזבים אחרי כמה ימים או כמה שעות, בעוד הישראלים נמצאים שם כבר שלושה שבועות. הם מתפקדים כגננות, מורים, מנקים ופסיכולוגיות לעת מצוא.

"הילדים מסתגלים הכי מהר לשינויים הכי קיצוניים. אלה ההורים שקשה להם יותר במצבים האלה", מסבירה לי הפעילה יפעת, "את הילדים קל להעסיק עם פעילויות יצירה, משחקים, אמנות, מוזיקה - אבל למבוגרים לוקח יותר זמן להשתחרר. בסוף, חלקם מסכימים לדבר איתנו, בעיקר עם דוברי הרוסית - ואז רואים כמה שהם היו צריכים את זה. פשוט לספר את הסיפור שלהם".

האוכלוסייה במחנה, שמשתנה כמעט מדי יום, כבר מכירה באנשי הקבוצה כגורם חיובי, וכך גם החיילים הפולנים שמאבטחים את המתחם בקפדנות. אגב, יש לאבטחה הזאת סיבה טובה. המחנה הוא כר פורה לניסיונות חטיפה למען סחר בבני אדם. למעשה, בזמן השהות שלי במחנה נעשה ניסיון חטיפה כזה. הסיפור הזה מערער לא פחות מהמלחמה עצמה - עצם המחשבה שאנחנו חולקים אוויר עם פסולת אנושית שניסתה לחטוף ילדה שנעקרה מביתה בזמן מלחמה.

במסה המפורסמת שלו על שאלת היהודים והאנטישמיות, מנתח הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר את האנטישמיות כמפלטם של הפחדנים. "האנטישמי אינו מפחד מיהודים אלא מעצמו", טען סארטר, "הוא מפחד מהמצפון של עצמו, מהחירות שלו, מהאינסטינקטים שלו, מהאחריות שלו, מרגשות החמלה, מרצון לשינוי, מסולידריות חברתית ומהעולם עצמו… בקצרה, אנטישמיות היא פחד מהקיום האנושי". המסה שנכתבה בשנת 1944, בזמן שמחנות ההשמדה במזרח אירופה פעלו כדי למחות את קיומו של העם היהודי מעל פני האדמה, התקבלה בביקורת חריפה. כיום כבר אפשר למצוא בה לא מעט אמת אוניברסלית.

קשה לברוח מהסמליות הזאת. באותו מקום בו נרצחו יהודים בגלל שהם יהודים, נמצאים היום יהודים אחרים שבאים לטפל ולעזור לאנשים אחרים שנמלטים מזוועות מלחמה מטעם רודן אכזרי. חלק מהפליטים, באופן בלתי נמנע, הם צאצאים של אוקראינים שלקחו חלק במנגנון ההשמדה הנאצי. המתנדבים היהודים במקום שוברים את מעגל השנאה והפחד מהקיום האנושי וממלאים אותו בתקווה חלוצית.

למתחם החינוכי מגיעה בשלב מסוים קבוצה של סטודנטים בריטים שהגיעו להתנדב במחנה. לרגע זה נראה שהמונופול היהודי נשבר, עד שמתברר כי יש קו מחבר בין כל הסטודנטים: כולם, ללא יוצא מן הכלל, בני דת משה. לוסי, מתנדבת מלונדון, לומדת כעת משפטים באוניברסיטת ברימינגהאם אבל מתכננת לעשות עליה אחרי שתסיים את התואר. "ניסיתי להתקבל ללימודים בירושלים, אבל זה ממש קשה להתקבל", היא מספרת. אני חושב לספר לה על עוד דברים קשים לגבי המחייה בירושלים, אבל מחליט בשם הסולידריות האנושית של המחנה לא להרוס לה את המחשבה הרומנטית על עלייה לארץ הקודש.

ככל שמתרחקים מהמתחמים השמחים של דרור-ישראל מתגלות כמה מהתמונות הפחות נעימות של המחנה. במקום ילדים משחקים מגלים קשישים בודדים. אנשים שיכלו להיות הסבא והסבתא שלי שוכבים על מיטת שדה, מכוסים בשמיכה ומביטים במבט מזוגג בחלל ההאנגר. אין מספיק מתנדבים לכולם, וממילא אי אפשר להכריח אותם להשתתף בפעילויות. אי אפשר להחזיר את כוח החיים למי שאיבד אותו.

באחד ההאנגרים המרוחקים יותר אני פוגש זוג קשישים עם כלב מסוג קוקר ספאנייל בשם ג'רי. הוא בוכה, והם מנסים להרגיע אותו. כל הכאב המודחק של המחנה הענק מתפרץ אצל ג'רי הקטן. הילדים מתרגלים, ההורים יכולים להעמיד פנים - אבל כלבים לא יודעים להדחיק את הרגשות שלהם. הם לא מבינים למה הם נאלצו לנטוש את הבית. הם לא מבינים למה הם צריכים לחיות במחנה פליטים לצד אלפי זרים. הם לא מבינים למה הבעלים שלהם כל כך עצובים.

ג'רי הוא אחד מעשרות הכלבים במחנה. אני ניגש אליו מדי כמה שעות, והיחס שלו אליי מתחמם מפעם לפעם. בפעם האחרונה שאני מגיע אליו לפני שאני עוזב את המחנה אני מוצא אותו מחובק בזרועות הבעלים שלו. שלושתם ישנים. כמה שלווה ואהבה יכולים להביא היצורים האלה.

ניקה וקמילה, שתי ילדות מתוקות, שואלות אותי משהו באוקראינית. אין לי מושג מה הן אומרות אבל משהו בחיוך השובב שלהן אומר שאני אמור להשיב בחיוב. אני אומר "דה", ומוצא את עצמי כלקוח בסלון היופי המאולתר שלהן. בתוך רגע אני כבר מקבל מניקור, והציפורניים שלי נצבעות בצבע דגלי אוקראינה.

המראה המטופח מצחיק חלק מהאימהות, שלראשונה מסכימות לדבר איתי בחופשיות. הן מספרות לי על הבנים שנשארו מאחור. הבעלים. האבות. כל גבר בגיל 18 עד 60. "אני רוצה שהעולם ידע שהחיילים של פוטין לא נלחם בצבא, הוא נלחם בי", מספרת לי אוליסייה, "זו לא מלחמה בין צבא לצבא, זו מלחמה בין צבא לאנשים רגילים כמוני. הלוואי ויכולתי להישאר יחד עם בעלי ולהילחם בהם".

אני שואל אותה למה היא לא עשתה את זה, ואז היא מוציאה את הטלפון שלה, פותחת הודעה שנשלחה אליה בטלגרם ומראה לי את המספר 1,232. זהו מספר האזרחים המתים הרשמי (והכנראה נמוך משמעותית מהאמת) מהמלחמה, נכון לאותו רגע. "אני לא רוצה שהוא יהיה מספר 1,233", היא אומרת, ומצביעה על בנה דימה, שמשחק לבד עם בובה של מיקי מאוס על מזרון מאולתר. נראה שאין שום דאגה בעולם שיכולה לסדוק את בועת ההגנה שהוא יצר לעצמו. לא היום.

עמית סלונים היה אורח תנועת דרור-ישראל בוורשה. חלק מהשמות בכתבה שונו, כמו גם חלק מהמקומות המוזכרים, לבקשת המרואיינים ולמען ביטחונם. אף אחד מהמרואיינים לא צולם לכתבה.

לתרומות להמשך הפעילות של דרור-ישראל עם הפליטים האוקראיניים בפולין ובארץ