"התחלתי בספטמבר האחרון סטאז', אני בשנה האחרונה ללימודי הוראה. אני עובדת בכמעט משרה מלאה ומרוויחה 5,000 שקלים. אני לא יכולה להרשות לעצמי לצאת מהבית של ההורים, לשכור דירה ולהתחיל חיים. בן אדם לומד ארבע שנים תואר בהוראה, תואר לא פשוט, ואחרי כל ההשקעה בסופו של דבר חברה שלי שעובדת ב-AM:PM מרוויחה יותר ממני. זה הזוי" - כך תיארה יולי (שם בדוי), בת 27, את חווית הכניסה שלה למערכת החינוך. היא כבר יודעת שלא תמשיך לשנה הבאה.
הכסף הוא מוטיב מרכזי ברצון המורים לזרוק את הטוש המחיק ולעזוב את ההוראה, אך אין לתלות בו את כל האשמה. אלימות תלמידים שזוכה לגיבוי מהורים מגוננים, חשש המנהלים לעמוד לצד המורה מנגד, חוסר הערכה, שעות לא מוגדרות ואופק התקדמות צר הם רק חלק מהסיבות שמנו מורות בעבר ובהווה לנטישת המקצוע בשיחה עם וואלה!.
יולי החלה השנה את תקופת ההתמחות בהוראה בבית ספר בבת ים. בחודשים המעטים שחלפו, היא מספרת, הבינה את מקור הזלזול במורים. "זאת מערכת של עבדות, לא של חינוך", טענה. עיקר הבעיה לדבריה הוא ההבדלים מהתנאים שמציע השוק הפרטי - וחוסר הניסיון להתחרות מולו. "למשרד החינוך יש המון טעויות מבחינת חשבי השכר. מצאתי את עצמי שולחת כמה פעמים טפסי נסיעות, 101, בחברות פרטיות מעולם לא נתקלתי בכאלה בעיות ארגוניות".
"זה גם תחושת הזלזול, גם בין כתלי המערכת, גם מההורים, גם מהתלמידים", הוסיפה. "ההורים מודעים למעמד המורה בישראל ומרשים לעצמם לזלזל בו. איך אפשר להעריך מישהו שלומד בחינם? ואני מבינה למה אין הערכה למורים, כי גם אני עכשיו לא מעריכה מורים - הם לא יודעים להעריך את עצמם. אין להם לאן להתקדם, כל תפקיד כזה או אחר מקנה לך עוד מאות שקלים בודדים. כל מורה שנשאר בולע את הרוק כדי להמשיך".
"באתי לעבודה הזאת ממקום ערכי, מתוך שליחות רבה. זה מרגיש כמו יריקה בפרצוף", האשימה. "מספיק שאנשים איכותיים ידרכו צעד במערכת החינוך כדי שיבינו שהם צריכים לברוח לשוק הפרטי. אני יודעת שאעזוב בסוף השנה, אולי אעבור להייטק. עם שליחות לא הולכים לסופר".
יולי לא לבד. בשנים האחרונות יותר ויותר מורים מתייאשים ועוזבים: דוח שפרסמה השבוע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) זיהה עלייה של 23% במספר עובדי ההוראה שיצאו ממערכת החינוך. בשנת 2018/19, העדכנית ביותר שניתן להוציא ממנה נתונים, 8,641 עובדי הוראה בחרו לעזוב, לעומת 6,984 בשנה שקדמה לה. בחינוך העברי המצב חמור יותר מבחינוך הערבי, עם שיעור יציאה של 4.5% מול 3% בשני העשורים האחרונים. וזה עוד לפני שרואים את השפעות זרז העזיבה שמהווה נגיף הקורונה, על הסגרים, הזום והיעדר היציבות הכלכלית שהביא בשנתיים האחרונות.
"עזבתי לפני שנה וחצי. זה קודם כל השכר המאוד נמוך, הגעתי לבערך שבע אלף וחצי אחרי עשר שנים ותואר שני. בין לבין עשיתי שיעורים פרטיים כדי לגרד עוד כמה שקלים אבל הרגשתי מותשת", תיארה את המצב לבנת חדד, בת 35, המתגוררת במושב זמרה שבעוטף עזה. "היה לנו עומס - מהפיקוח, מההנהלה - ובסוף החודש אתה מרגיש שאתה עובד בלי הפסקה וללא תגמול. התחלתי לעבוד מהנייד כזכיינית של ליווי לאורח חיים בריא. אחרי שנה הרווחתי פי שמונה ממה שהרווחתי מההוראה".
לבנת מספרת גם היא כי אהבה מאוד את התלמידים וההוראה, אך לא הצליחה להתמודד עם התנאים הקשים. "בסופו של דבר אתה צריך להאכיל את הילדים שלך בבית. אמרו לי שהשתגעתי לעזוב מקום בטוח וקביעות, החלומות שלי היו יותר חשובים. ואני הכי מאושרת בעולם שעשיתי את הצעד הזה. לפני שבוע חזרתי מטיול משפחתי של חודש בתאילנד, דבר שבחיים לא יכולתי לחשוב עליו אפילו כשהייתי מורה".
"אני רואה את המחאה של המורים ואומרת 'יאללה, תעשו רעש, אל תהיו כנועים'. הם מפחדים להתמרד אבל אנחנו כוח מטורף. מלא מורים פורשים ואני כל כך מבינה את זה. העבודה שוחקת וככל שהזמן עובר נהיה יותר מאתגר ואין שום תגמול, זה הזיה. זה רק בישראל. בכל מדינה מתוקנת המורים מרוויחים הרבה יותר ומוערכים. בישראל מסתכלים עליך במבט עקום כשאתה אומר שאתה מורה".
אלינור בן משה, בת 28, עזבה באמצע שנת הלימודים הנוכחית לאחר שלוש שנים במשרד החינוך. היא לימדה בכיתות חינוך מיוחד בשני בתי ספר, עכשיו היא מורה בכלא במסגרת תכנית היל"ה. השתלשלות האירועים שהובילה לכך היא דוגמה מכאיבה לטענות המורים לחוסר גיבוי.
"אחת הסיבות לעזיבה שלי היא הכוח שנותנים למנהלי בתי הספר. לא כולם יושבים שם בזכות. עליי, למשל, המנהלת איימה", אמרה. "היינו הרבה זמן בתקופת קורונה עם בידודים וחוסרים וכולם ממלאים את כל התפקידים. הזכויות של מי שמלמד שילוב נפגעות וגם ככה הפערים גדולים. הכניסו אותי למלא מקום בכיתה חדשה שנפתחה בבית ספר, והייתה שם ילדה שבמשך שלוש שעות לא הפסיקה לבכות, יש לה קושי רגשי עמוק. המנהלת התקשרה שיבואו לקחת אותה. הסבתא הגיעה, נכנסה לכיתה בצעקות, 'אני חצי שעה עומדת ומסתכלת עליכן, איך אתן מתנהגות'. היא בכלל שיקרה כי הילדה הייתה אצל המנהלת. אני עומדת איתה ומדברת והילדים זורקים כיסאות ומרביצים אחד לשני. היא אמרה שהיא מכירה טוב טוב את המנהלת, והלכה ואמרה לה שאמרתי שהילדה לא מתאימה למערכת".
"המנהלת, שאמורה לגונן עליי, קראה לי ועשתה לי משפט ראווה מול האם של הילדה שתוקפת אותי. אנחנו נמצאים תחת איום יומיומי של הורים ולא חווים הערכה מהם. הם שלחו לגורמים שונים מכתב שצריך להוקיע אותי ממשרד החינוך ובושה שיש מורות כמוני. התקשרתי למנהלת בוכה, היא אמרה לי מה את מופתעת. כשאמרתי שאף אחד לא שומע את הצד שלי ושאשלח מכתב, היא אמרה שהיא לא מחפשת מורים שיביעו את דעתם ונשים חזקות שישמיעו את הקול שלהן - ושאם אשלח מכתב יהיו לזה השלכות. שלחתי מכתב בכל זאת לגורמים שאליהם האם שלחה. היא כתבה לי שאמרה שאם אני אשלח יהיו לזה השלכות וביקשה שאתייצב אצלה במשרד, ואמרה שאנחנו נפרדות עכשיו וביקשה ממני לכתוב מכתב שאני עוזבת. זה היה הסוף".