הנעדרת לוטפיה זבאד בת ה-52 מבאקה אל גרביה שבה ביום רביעי לביתה אחרי שאבדה במהלך טיול ב-8 באוקטובר 2019. תחילתה של ההפתעה המשמחת התרחשה בליל יום שני, כאשר צעירה לבנונית ערנית מאחת העמותות הרבות שמחלקות מזון בפריז לחסרי בית והכירה את לוטפיה זה זמן מה, הצליחה לשכנע אותה למסור את פרטיה - כך שבדיקה במערכת של המשטרה עלתה מיד ההודעה על כך שהיא נעדרת.
סמדר בוסתן, אקדמאית ישראלית שחיה בפריז, חוקרת ומרצה בתחום הרפואה והפילוסופיה, עסקה יותר משנתיים בחיפושים אחר לוטפיה. בשיחה עם וואלה! מצרפת אמרה כי "חברי העמותה הצעירים גם השכילו לחפש מידע ברשתות החברתיות וליצור קשר ישירות עם משפחתה, כך שבעוד כולם צוהלים מבאקה אל גרביה בשעת חצות, לוטפיה נבדקה לבקשתי בבית חולים. לא ידענו מה מצבה הנפשי, ואם היא באמת רוצה לחזור הביתה ונוצרה בעיה נוספת בהיעדר נוכחות קונסולרית ישראלית מסיבות שאני מקווה שעוד תתבררנה".
סמדר שהתה באותה העת בצפון צרפת, מרחק ארבע שעות נסיעה מפריז. "למזלנו האחראי על הנעדרים בצרפת, מפקח ליונל מונקו, שמושבת בחופשת מחלה ללא יכולת ללכת, ניהל את הכול מביתו עם צוותו במשך 24 שעות רצופות. בתמיכת בכירים במשטרת צרפת, הם העניקו לי סמכויות חוקיות בהעדר קונסול ישראלי, עוד תחנת משטרה מקומית ובית חב"ד ברובע ה-12 נרתמו לעזור עד שהגעתי לפריז בערב לקחת את לוטפיה לביתי, שם הצטרף אלינו אחיה ראסם שהגיע כדי ללוות אותה בטיסה לישראל. אמש נפרדתי מהם בהתרגשות רבה אבל חשוב לספר את הסיפור הזה לא רק כי יש לו סוף טוב ושיש ניסים, אלא גם כי היחידה לחיפוש נעדרים של צרפת ביקשה להעביר כאן מסר חשוב לציבור".
לדברי גבי לופז, פריזאית מצוות מגנוס, חברת האיתור והחילוץ הישראלית-בינלאומית שפתחה בחיפושים אינטנסיביים מיד לאחר העלמותה של לוטפייה והמודה, "הנחת העבודה הראשונית של משטרת פריז היתה שלוטפיה אולי נפלה לנהר הסיין, ושבסופו של דבר היא תתגלה במורד הנהר במקום אליו מפעם לפעם גופות". היא מוסיפה כי "זהו מקרה היעלמות מוזר מעין כמותו, וגם חיפוש לא רגיל עבורנו. אנחנו בדרך כלל עוסקים באיתור וחילוץ בטבע, בעיר".
מיד עם קבלת הדיווח הקימה מגנוס צוות של ארבעה אנשים שנעזר במתנדבים מקומיים ושעסק כ-10 ימים בחיפושים אינטנסיביים במקביל להכנת התשתית למתן מענה לדיווחים שאולי יובילו יום אחד למציאתה של הנעדרת. "מתנדבים שלנו חיפשו וסרקו ובמקביל תלו פוסטרים וחילקו פליירים עם הודעה על ההיעדרות שלה", אומרת לופז. "בהיותה מעשנת כבדה אז, התרכזנו למשל בפוסטרים בחנויות טבק סביב מקום היעלמותה. היינו בקשר עם המשטרה, התקשורת, ארגוני סעד מוסלמים, מסגדים, ארגוני מוניות, שדות תעופה, מה לא. הגענו פיזית לתחנות מטרו, בתי חולים, הוסטלים וריכוזי דרי רחוב. אפילו לעיר האוהלים המאולתרת והמסוכנת המכונה קולין דה-קראק של מסוממי העיר הגענו בחיפושים שלנו, וכלום".
"היו המון חשדות והנחות סביב היעלמותה של לוטפיה ואני לא חושבת שהייתה השערה פרועה אחת שלא הועלתה", אומרת בוסתן. "אחרת איך מסבירים את זה שאשה שחיה חיי משפחה רגילים לחלוטין, מגדלת שלושה ילדים, וסובלת מסכיזופרניה אבל מתפקדת באופן נורמטיבי, תעלם יום אחד ותהפוך לחסרת בית ברחובות פריז? בדיעבד, לכשנמצאה ביום שני האחרון, התברר שאף אחת מההנחות שלנו לא הייתה נכונה ומה שקרה לה יכול לקרות לכול אדם שמוצא את עצמו בארץ זרה, שאינו דובר את שפתה, שהוא בצורה זו או אחרת חסר ישע ולכן פשוט הולך לאיבוד. אני עצמי במקרה נכנסתי לתמונה בעקבות פוסט ראשוני בפייסבוק של בתה יסמין שביקשה עזרה מהישראלים בפריז, ומאז היינו יחד באש ובמים. אם אגיד שהפכנו עולמות כדי למצוא אותה, לא אגזים. אבל, כל פעם שעלינו אחר עקבותיה, החמצנו אותה בכמה ימים או שבועות".
עוד בוואלה!
לדברי לופז, התסכול הגדול בפרשה היה שלוטפיה נעלמה פעמיים. בערב שבת ה-11 לאוקטובר, 2019, שלושה ימים לאחר העלמותה, היא הובאה באמבולנס לחדר המיון של בית החולים קושין ברובע ה-14 של פריז, כשהיא סובלת מפציעות קלות. לא עלה חשד לפלילים. "הם התקשו לתקשר איתה כי היא לא דיברה צרפתית ולא ממש שלטה באנגלית, והם לא חשבו להפעיל מישהו דובר ערבית שדווקא יש בבתי חולים בצרפת", היא משחזרת. "כך הם גם לא זיהו שאולי יש בעיה נפשית. היא טופלה ושוחררה למחרת, בשבת ה-12 באוקטובר, ב- 09:00 בבוקר, בלי שהרופאים מבינים בכלל שמדובר בנעדרת. להבנתנו היא זו שמאד רצתה לעזוב את בית החולים. רק אחר כך קיבלנו על כך הודעה. רצתי לשם, הפוסטר שלנו על העדרה עוד היה תלוי שם במיון וכשהגעתי למנהלת בית החולים היה לה את הפלייר שלנו על השולחן, אבל הם לא חיברו אחד לאחד ולא זיהו אותה כשהייתה שם".
לופז אומרת כי זה היה רגע מביך ביותר. "הם הביעו צער רב. בדיעבד אנחנו יודעים שעדיין לבשה את הבגדים שהיו עליה ביום היעלמותה, חוץ מהווסט. הופתעתי שלא בדקו יותר לעומק. מצלמות תיעדו אותה יוצאת מבית החולים ואיזה מאה מטר משם, והיא ושוב נעלמה אל ההמון. הם גם שכחו לתת לה את התיק שהפקידה, ואז כשהתברר להם שהוא שם, נמצא בתוכו גם דרכון שלה שפקע ב-2014 כך שגם זה כבר לא היה ברשותה ועוד יותר הקטין את הסיכוי שמישהו יוכל אי פעם לקשור אותה לזהותה. המשטרה התענינה בקבלות כרטיס אשראי שנמצאו בתיק. בסוף זה לא הוביל לכלום והגיעו לכלל מסקנה שאלה קבלות שסתם אספה לתיק. ערכנו חיפושים ברובע ה-13 וה-14 ולא מצאנו אותה".
בוסתן אומרת כי שני קשיים עיקריים עמדו בדרך. "הראשון נבע מחוסר אחריות נוראי של בית החולים וששחרר אותה בלי לבדוק מי היא ובעיקר מבלי להחזיר לה את הדרכון. זה יצר מצב בו לוטפיה נותרה ללא תעודה מזהה והפכה אנונימית לחלוטין (une personne sous x). הקושי השני נבע מהחוק הצרפתי שמגן על זכותם של אנשים להיעלם ומחייב את כול העמותות המטפלות בחסרי הבית, הצלב האדום ובמיוחד את המשטרה, שלא למסור כול מידע על הנעדר, אפילו לבני משפחתו מקרבה ראשונה, ללא אישור מהנעדר עצמו. החוק הזה, שמקפידים עליו פה בחירוף נפש, הפך את החיפוש לסיוט למרות שיתוף פעולה מסיבי של כול העמותות, כי מה אם לוטפיה באמת בחרה להיעלם ועלינו לכבד את רצונה? מצד שני, כולם גם הבינו את המצב הרגיש והודות לקונסול ישראל לשעבר מישל הראל ולצוות הנפלא שעבד אז עמו בקונסוליה, ראסם אחיה הופיע בכתבה בטלוויזיה כדי לבקש את עזרת הציבור, דבר שלא נשמע כמותו במסגרת חיפוש נעדרים בצרפת".
בינואר 2020, כשלושה חדשים לאחר ההיעלמות, הגיע ראסם אחיה של לוטפיה מישראל עם חברו עבאד, עורך דין דובר צרפתית כדי לברר את הסיטואציה ובמהלך שלושה שבועות חרש את העיר ברגל כשהוא מחפש ומתבדה. ואז הגיעה הקורונה, ואחריה הסגרים - ואחר כך גם מכה נוספת - כשאביהם של יסמין ואחיה נפטר מקורונה. "היא המשיכה להתעקש שאמא שלה חיה וצריך למצוא אותה ואנחנו המשכנו לחפש גם כשנותרנו צוות מצומצם מאוד", מוסיפה בוסתן. "לאורך כל הדרך ליווה את החיפושים מפקח ליונל מונקו האחראי על היחידה לחיפוש נעדרים בצרפת. היו אכזבות לא מעטות. דרך האינטרנט התקבלו המון דיווחי שווא. אנשים התעקשו שראו את לוטפיה או שהיא שהתה אצלם בבית ואפילו שלחו סרטי וידאו למשפחה, תוך שבפועל סירבו למסור עדות רשמית לצורך בדיקה משטרתית. היו גם נוכלים מחוץ לישראל שניסו לסחוט כסף מהמשפחה תמורת מידע ולוטפיה ושני האחים שלה חיו כך בין תקווה לאכזבה".
אחרי שנה וחצי, המשטרה הצרפתית סגרה את התיק כנדרש בחוק. "למזלנו, המפקח מונקו, שלקח את הסיפור אישית, המשיך בתפוצת חיפוש ארצית, יזם מהלכים והיה בקשר מתמיד איתנו כדי להתעדכן, כשהוא בודק רגלית כול מידע מעורפל ונותר סבלן לנוכח התסכול הכללי ובעיקר מאוד קשוב ליסמין שלא הפסיקה להתחנן שיעזרו לה", אומרת בוסתן.
"קשה לסכם שנתיים וחצי של הישרדות ברחוב, אבל מסתבר שהכול התחיל מבלבול. לוטפיה, נטולת פלאפון, נבהלה כי חשבה שאיבדה את הקבוצה שחצתה את הכביש בשאנז אליזה, ופנתה לחפשם בכיוון הפוך. היא מספרת שהיא ביקשה עזרה, גם משוטרים, שלא הבינו אותה כי דברה אליהם באנגלית. עם בוא החורף הקר וחוסר האונים המתגבר, היא התרכזה בלשרוד, נעזרת בפריזאים כדי להתקיים ומשהרגישה שלא יעזרו לה להגיע ליעדה וכי היא בעצם 'חסרת מזל בחיים', היא הלכה והתסגרה בתוך עצמה".
"מרגע שנמצאה הקצב היה מהיר", אומרת סמדר בוסתן, "כשהתייצבנו בבוקר טיסתם ביחידה לחיפוש נעדרים במטה הארצי בפריז, קיבלו אותנו הצוותים והניצבים בהתרגשות מרטיטת לב והמספרים שהחיפוש אחריה היה אחד המבצעים הכי סבוכים ושמבחינתם קרה פה נס גדול. הם גם הסבירו לנו שממש כפי שקרה ללוטפיה, אלפי אנשים פשוט הולכים לאיבוד בצרפת כול שנה, אם כי רובם נמצאים זמן קצר אחר-כך. הם ביקשו מכול מי שמטייל בארץ זרה שאינו דובר את שפתה, ובמיוחד אם יש לו בעיות רפואיות, כי ישא תמיד על גופו כרטיס שעליו כתוב בשפת המקום 'אני צריך עזרה, בבקשה קח אותי לשגרירות ישראל'".
"אני מקווה שלוטפיה מאושרת לשוב לחיק משפחתה, תחוש שוב בטוחה ומוגנת למרות הטראומה שעברה, זוכה לטיפול המקצועי הראוי ולתמיכה רגישה", היא מסכמת. "אני מקווה גם שליסמין האהובה שלנו יהיו סוף סוף חיים שלווים. נותר רק לסגור מעגל עם המפקח מונקו, שהודה בשיחת טלפון כי הוא נורא עצוב שלא זכה לפגוש את לוטפיה, לה הקדיש שנתיים וחצי מחייו המקצועיים במסירות רבה".